נירן אבישר: ייסורי ההצלחה

"למכוערים ולשוטים ניתן הטוב בעולם הזה... אם אינם מכירים את הניצחון, לפחות אין להם חלק גם בתבוסה" (מתוך "תמונתו של דוריאן גריי", מאת אוסקר ויילד).

המעצב נירן אבישר (27) נולד יפה תואר. עוד כילד, הוא מספר, כמות המחמאות שקיבל על מראהו היו מוגזמות. אבישר, שלא ידע מה לעשות עם כל היופי הזה, פיתח במהלך שנות בגרותו כאומן וכמעצב אופנה תפיסה אסתטית שבה ה"יפה" שונה מן המקובל. לדידו, המכוער והבלתי גמור הם היפים ומשיכת לבו נוטה אחר הכיעור שביופי והמסוכן שבו.

ביוני אשתקד, סיים אבישר את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בבית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב שנקר. על מסלול התצוגה של עבודות הבוגרים עלו דוגמניו, בזה אחר זה, כשהם לבושים פריטים בתשלובת צבעים מהוהים, מרובי חורים, צביעות, עבודת סריגה, קריעות, תפרים וטלאים. על פניו, התיאור הזה היה יכול להוביל למחשבה שמדובר בקולקציה שלא היינו ממש רוצים לראות ובטח שלא ללבוש. אך לא כך הוא. באוחזו בתפיסה אסתטית שבה המכוער והמסוכן הוא היפה, הפכו הפריטים על הבמה למושא נחשק.

שרטוטים משולחן העבודה של אבישר. תפיסה אסתטית שבה היפה שונה מהמקובל איור: נירן אבישר

אבישר גדל בשכונת רמת אביב בתל אביב כבן למשפחה אמידה. בהיותו נער, ירדה המשפחה מנכסיה. השינוי במצב הכלכלי הטמיע בו מוטיבציה והוביל אותו למסקנה ש"גם אם אין לי, בסוף יהיה לי מה שאני רוצה". ואכן, כסטודנט הצליח בסופו של יום להעמיד קולקציית גמר יקרה העשויה חומרים כמו עור אייל, מוהר משי, בדי דנים וואלים (בדים מכותנה ארוגה) דקיקים, המשולבים זה בזה בעבודת יד קפדנית ומורכבת.

הנאמנות לתפיסה האסתטית האמיצה שלו בהחלט השתלמה. בימים אלו הוא שוהה בצפון איטליה בדיזל טאון, לאחר שזכה במקום הראשון בפרס דיזל, בתחרות בינלאומית בחסות המותג. הפרס זיכה אותו במענק כספי על סך 25 אלף יורו ובהתמחות בת שישה חודשים בקרב צוות המעצבים של המותג. זאת הפעם השנייה שמעצב ישראלי זוכה בפרס היוקרתי. הזוכה הראשונה היתה עינב צוקר - שעמדה מאחורי המותג רוס אובטה שנסגר לאחרונה - לפני עשר שנים. אבישר ישובץ בצוות עיצוב בגדי הגברים, כדי שמאוחר יותר יהיה חלק מהצוות החדש שיוקם בחברה, ויופקד על עיצוב ליין קטן בעל קונספט חדש: קו היוניסקס.

הצד האפל

עבודת העיצוב של אבישר באה לכדי ביטוי בטכניקות מורכבות היוצרות שילובים לא צפויים בין חומרים. קולקציית הגמר שלו בשנקר נשאה את השם EGO-NY, המכיל בתוכו הן את שמו של הצייר אגון שילה, שהיה מקור השראה אמנותי לעיצוב הקולקציה, והן את צליל המילה "צער" או "ייסורים". אבישר בנה קונספט, הוא ייצר כתב יד. "בחרתי בשילה כי אני מאוד נמשך לדיוקנאות שלו, בעיקר כיוון ששבר מסורת לגבי אופן הציור של דיוקן עצמי", הוא מסביר את הקשר לצייר. "הוא לא צייר מה שניבט אליו מהמראה, הוא שילב הזיות בתוך המראה הריאלי. אני מזדהה איתו כי גם הוא היה גבר נחשק שהכניס לציוריו המקסימים את הצד האפל".

נירן אבישר. מכניס ליצירה את הצד האפל צילום: עמית שעל

מה לדעתך זיכה אותך בפרס דיזל?

"מי שניגש לתחרות קיבל בריף מעצבן שמבקש להמציא את העתיד של הדנים בעזרת יצירתיות. החלטתי ללכת על פרויקט שנקרא 'תיקון מחדש מחדש'. רציתי לדבר על תרבות תיקון הג'ינס שקצת נעלמה לאחרונה. היום קונים פריטי ג'ינס שכאילו השתפשפו ונקרעו. זה כבר לא תהליך טבעי ואותנטי. הכנתי חולצת כפתורים קלאסית משתי שכבות: מבד דנים ובד טישו, העברתי אותה צביעת סטון־ווש, קרעתי אותה, צבעתי, הרתחתי וחיברתי הכל מחדש בתכים ידניים מסורתיים מעולם החייטות. מכנסי הג'ינס שהגשתי לתחרות היו חציים סרוגים מחוט ויסקוזה עבה וחציים מבד דנים. ברונו קולה, המנהל האמנותי של המותג, אמר שנבחרתי בגלל רמת החיבור והעירוב בין החומרים שהיתה הכי גבוהה בתחרות".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"אני לא אהיה בארץ, כי לא יודעים להתייחס כאן לבגדים. הישראלים רוצים לקבוע למעצבים מה לעצב ומסרסים את היצר, הדמיון והתשוקה. אפילו בצורה שבה הם נוגעים בבגדים רואים שאין כאן הרבה כבוד. כשהצגתי את הקולקציה ב־TLV פאשן וויקאנד, שנערך במתחם התחנה, אנשים העבירו את הקולבים כאילו הם מורטים את הבגדים, בכוח, ראו את המחיר והמשיכו הלאה.

"כשאני נכנס לסניף של ג'יל סנדר בניו יורק, לא נעים לי ללכלך את הרצפה מרוב כבוד שאני רוכש לבגדים. בעוד חמש שנים אני רוצה להחזיק בעמדת מעצב ראשי במותג בינלאומי מוביל ואם אחזור לארץ, אחזור כמי שעשה את זה בגדול בחו"ל, כמו ויקטור בלאיש שהוא גם סוג של מנטור שלי. עשיתי אצלו התמחות במהלך השנה הראשונה שלי בלימודים, גזרתי שמלות שלו. ויקטור הפך אותי מילד עם ידיים שמאליות לפדאנט שאני היום".