השבוע: חשופים וחוקרים
רק אבו מאזן נותר לספוג את הריקושטים על חשיפת מסמכי המשא ומתן. בצד הישראלי האש מופנית לאלוף יואב גלנט. אחרי שיסיימו איתו אולי מישהו יחקור למה הבירור בענייניו היה צריך להיגרר עד עכשיו
מה שעובר גלנט בשבועות האחרונים מביא אותי לשוב ולשאול את השאלה שכבר העסיקה אותי בעבר - מי הוא זה שמוכן בדעה צלולה לשאת במדינת ישראל בתפקיד ציבורי? באופן גס (יש גם דרגות ביניים כמובן) אפשר לחלק את האוכלוסייה הזו לשניים: הרוב הגדול הם אנשי מכירות בינוניים, מצוידים בעור פילים, שהתמחו במכירת ה"אני". החלק השני, הקטן יותר, מתייחס לאנשים טובים, חלקם טובים מאוד, שאינם פילנתרופים אך לקו בחיידק הציבורי.
את יואב גלנט פגשתי פעם אחת, בהיותו המזכיר הצבאי של שרון. בסיטואציה שהיתה לא פשוטה עבורי הוא נהג כמענטש אמיתי, רחוק כמזרח ממערב מהתנהלותם של "בעלי האחוזות", ופגשתי רבים כאלה במהלך השנים. אבל כאמור אינני מכירה אותו. היירוט האווירי שעשו מנוקרי העיניים לביתו הפרטי גרם לי לשאט נפש. גלנט מואשם על ידי שכניו "הטובים" בהתנהלות בלתי חוקית, לכאורה, הנוגעת לקרקע שעליה התיישב. כפועל יוצא מזה התקשורת והציבור מרשים לעצמם לעסוק בטעמה האישי של משפחת גלנט ובמה יש או אין להם בחשבון הבנק. השאלה אם מישהו שבילה את כל חייו בצבא יכול היה לבנות בית כזה היא בעיניי חודרנית ובלתי רלבנטית.
יואב גלנט. נהג כמענטש אמיתי, רחוק כמזרח ממערב מהתנהלות "בעלי האחוזות" צילום: אביגיל עוזי
השאלות שצריך לבדוק הן: למה מבקר המדינה נזכר שבועיים לפני תום כהונת הרמטכ"ל להיכנס לתמונה? למה היועץ המשפטי לממשלה מתנהג כמי שמהלך על ביצים? ולמה ועדת טירקל היא חותמת גומי ותו לא? כל הבדיקות צריכות היו להיערך תוך כדי תהליך המינוי. אף אחד לא צריך לעבור את הבליץ שעובר גלנט. הרמטכ"ל הבא ייבחר (אולי) באופן מתוקן, אבל קשה לומר שמהטינופת הזו יצא משהו מתוק. מדינת ישראל נגד גלנט הוכיחה, ולא בפעם הראשונה, שהיא ארץ אוכלת משרתיה.
