$
31.05.19
מוסף כלכליסט
בחלל העבודה אמפרסנד בבני ברק, צילום: עמית שעל
כבוד ההאב!
גרפיטי באנגלית וספרי גמרא בארמית, סטארטאפיסטים נלהבים ועורכי כתבי קודש, ליטאים וש"סניקים, נשים וגברים - ביקור בחללי העבודה המשותפים לחרדים חושף את העתיד החדשני של המגזר
ארי ליבסקר 16:1131.05.19
ב

התחלה אני חושב: אם לישיבה חרדית ול־WeWork היה נולד ילד, כך הוא היה נראה. חרדים יושבים בחברותא, שקועים בענייניהם, אבל במקום דפי גמרא הם רוכנים על לפטופים, בחללי עבודה שיתופיים מעוצבים, עם מכונת קפה חדישה ומטבחון מאובזר (מיקרו חלבי ומיקרו בשרי). חלק מהם מפעילים סטארט־אפים, משתמשים בחדרי הישיבות לפגישות גיוס, לשיחות וידיאו. בחלק מהחללים יש ספריות עמוסות ספרי קודש, לצד קירות גרפיטי וריהוט ברוח ההאבים המוכרים היטב מהציבור החילוני. לכן בראשית הביקור הראשון הכל נראה לי כמו שעטנז שרק צריך להתרגל אליו. אבל אז אני עולה קומה ומתחיל להבין את עומק המהפכה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

כי בקומה השנייה של WorkUp, חלל עבודה שיתופי לחרדים במגדל BBC בסיטי של בני ברק, יש חלל לנשים בלבד. אני פוגש שם, למשל, חסידת צאנז בת 20, תושבת בני ברק, שעובדת כמזכירה של יזם חרדי; כשהוא חיפש מקום שבו הוא כגבר והיא כאשה יוכלו לעבוד יחד, הגיע לכאן. לא רחוק ממנה יושבת ש"סניקית בת 20, מעצבת גרפית, שמספרת: "עבדתי בבית וגם היה לי משרד באשדוד, אבל הרגשתי שאני תקועה במקום ולא פוגשת אנשים. רציתי להיפתח, לצאת מהשכונה. ראיתי חללי עבודה של חילונים אבל הרגשתי בהם לא בנוח, יותר נוח לי לעבוד בחברת בנות. וכאן יש תנועה של אנשים, אני יוצרת קשרים, אז משתלם לי להגיע אפילו מאשדוד".  

 


 

החלל נפתח רק בתחילת החודש, וכבר הגיעו אליו כמה עשרות נשים מכל אזור המרכז, שעוסקות בבניית אתרים, בנדל"ן ועוד. "יש פה סוכנת ביטוח", מדגים שימי סגל, אחד מבעלי המקום. "היא עבדה מהבית, אבל לא ראוי ולא מקובל שתיפגש בבית עם לקוחות, שהם בעיקר גברים. היא יכולה לפגוש אותם רק בבית כנסת או בבית קפה, ובבני ברק אין כמעט בתי קפה. כאן היא יכולה להיפגש עם הלקוח, יש חדר ישיבות ואפשר גם לשבת על הכורסאות בלובי. במטבחון של הנשים, לעומת זאת, לא צריך שתהיה אינטרקציה בין גברים לנשים. לאישה נשואה לא נעים לאכול צהריים לצדו של גבר".

 

שרי פלד, בעלת קרן להשקעות נדל"ן, בחלל WorkUp בבני ברק שבו היא עובדת. "יש לי כאן יותר חשיפה, בגלל המינגלינג" שרי פלד, בעלת קרן להשקעות נדל"ן, בחלל WorkUp בבני ברק שבו היא עובדת. "יש לי כאן יותר חשיפה, בגלל המינגלינג" צילום: עמית שעל

 

גם למשרדים הקטנים במקום — 2X2 מטרים עם קירות אטומה בחלקה — לא נכנסים גברים; להם יש משרדים משלהם, בקומה למטה, ואליהם לא נכנסות נשים. "הנה, תראה", סגל מכניס אותי לאחד החדרונים האלה, "אתה רק יכול לדמיין לעצמך מה יכול להתפתח כאן בין גבר לאישה. אנחנו יודעים מה החבר'ה באים לעשות ב־WeWork. בוא נאמר ככה — הם לא באים רק לעבוד, כבר שמענו על מקרים. כאן צריך להתרכז רק בעבודה. אתה מחפש משהו אחר? תעשה את זה במקומות אחרים".

 

שימי סגל: "הציבור שאינו חרדי לא יבין זאת לעולם. בעבר לא היתה אפשרות שאשה תצא למקום כזה. חלל עבודה כזה רק חילונים היו יכולים להציע, ולאשה חרדית זה אומר 'גברים בסביבה'"

 

הסיור שלי בחללי העבודה החרדיים מלא רגעים כאלה, שבהם אני נתקל לא רק בסטריאוטיפים שלי על החברה החרדית, שמתפרקים בהדרגה, אלא גם בסטריאוטיפים שנפוצים בחברה החרדית על החילונים. לצד הרצון לעבוד, לצד הכניסה לעולם ההייטק, לצד אימוץ המודל של חללי עבודה משותפים, לצד ההתלהבות ממדרגות מתכתיות וקירות גרפיטי, העולם החילוני עדיין מאיים, כאיזה מקום של פריצות, ללא ערכים. הדרך של שני המגזרים לגשר על הפער עוד ארוכה.

 

ובינתיים, בוורקאפ, סגל מדגים כמה יצירתי אפשר להיות כדי להתגבר על מגבלות. "זה חדר ישיבות ולא משרד", הוא אומר כשהוא מוביל אותי לחלל קצת יותר גדול, עם שולחן עגול ושלושה כיסאות. "יש פה חלון שקוף" — מה שיכול להקל על מפגש של גבר ואשה — "והמחמירים יכולים להשאיר גם את הדלת פתוחה. אתה מבין, עם קצת יצירתיות אפשר לפתור הכל".

 

בבני ברק, הוא מסביר, כמעט בלתי אפשרי למצוא משרדים קטנים להשכרה, לכן חללי העבודה השיתופיים שתפסו תאוצה בשנה האחרונה — יש כבר ארבעה בבני ברק, אחד בירושלים, בקרוב ייפתחו אחד בבית שמש ואחד באשדוד — עונים על צורך שוק ממשי. מדי יום משתמשים בהם כמה מאות בני אדם, והם מושכים אנשי מקצוע שבמגזר החילוני לא נזקקים להאבים, כגון סוכני ביטוח או סוכני נסיעות.

 

מירי שניאורסון, יועצת עסקית לנשים, בחלל אמפרסנד. "הלקוחות שלי מרגישות כאן בנוח" מירי שניאורסון, יועצת עסקית לנשים, בחלל אמפרסנד. "הלקוחות שלי מרגישות כאן בנוח" צילום: עמית שעל

 

אבל מעבר לצורכי השוק, יש כאן מענה לתהליכים חברתיים עמוקים, של השתלבות רחבה יותר של חרדים במעגל העבודה, כולל במקצועות שבהם לא עסקו בעבר (כגון הייטק), וכמובן של יציאת נשים חרדיות אל העולם הזה. "הציבור הישראלי שאינו חרדי לא יבין זאת לעולם", אומר סגל. "בעבר לא היתה אפשרות שאשה תצא למקום כזה. חלל עבודה כזה - רק חילונים היו יכולים להציע, ולאישה חרדית זה אומר 'גברים בסביבה'". חללי העבודה האלה — נגישים, מותאמים להגבלות ההלכתיות, קהילתיים, עם רוח של חממת יזמות — הם מרחב מרכזי שבו מתרחש התהליך של שילוב חרדים וחרדיות במשק.

 

גלגול מודרני של ישיבה

 

עשרות מחקרים, מאמרים וניירות עמדה כבר נכתבו על החשיבות של השתלבות חרדים בשוק התעסוקה, על היותם הקטר שיכול למנוע דעיכה של המשק הישראלי. בעשור האחרון המגמה בהחלט מעודדת: ב־2009 רק כ־40% מהגברים החרדים עבדו, ואילו בשנה שעברה כבר היה מדובר בכמעט 53%. בקרב הנשים העלייה מרשימה יותר — כ־16% בתוך עשור — משיעור תעסוקה של 59% ב־2009 ל־74% בתחילת השנה.

 

שימי סגל ב־WorkUp. רק חרדים יכולים לפתוח מקום כזה, כי "לא חרדי לא יידע לעשות את האינטרנט מסונן ואת כללי ההתנהגות" שימי סגל ב־WorkUp. רק חרדים יכולים לפתוח מקום כזה, כי "לא חרדי לא יידע לעשות את האינטרנט מסונן ואת כללי ההתנהגות" צילום: אוראל כהן

 

אבל זו תמונה חלקית. רבים מהחרדים עדיין עובדים במקצועות "מסורתיים" (חינוך, מקצועות קודש) ופעמים רבות בשכר נמוך או במשרה חלקית. השכר הממוצע של החרדים נמוך ב־60.1% מהממוצע במשק. הצעירים — חרדים בשנות ה־20, ה־30 וגם ה־40 לחייהם — מנסים לשנות את הסטטיסטיקות האלה, ומרבים להשתלב גם בתחומים שלא נראו במגזר בעבר; כך בחללי העבודה המשותפים יש - לצד מתווכים ועורכים של ספרי קודש - גם אנשי הייטק, יועצים אסטרטגיים, סוכני נסיעות ועוד.

 

מוישי פרידמן: "יש קרוב ל־20 אלף אנשים שרוצים ויכולים לעבוד בהייטק. הם מתקשים למצוא עבודה, אבל יש בהם ניצוץ היזמות. אז אמרתי, 'אתה לא מצליח להתקבל לחברה גדולה? בוא תקים אתה משהו'"

 

"חייבים להביא כסף הביתה", מסביר סגל בפשטות את השינוי האדיר שהוא רואה סביבו. "בעבר היה אפשר לחיות בדויחק. הבעל נמצא בכוילל, והאשה שומרת על הילדים ועובדת בשליש משרה — ככה אפשר לחיות באוקראינה, אבל לא בישראל. היום אם הגבר והאישה לא מביאים משכורת מינימלית, אי אפשר לשרוד".

 

הוא בן 37, תושב כפר חב"ד, ג'ינג'י, אנרגטי, עורך את שבועון העדה הבוכרית וגם איש פרסום. יזם בנשמה. את וורקאפ פתח עם שותפים — כולל משפחת מנור — בהשקעה של 4.5 מיליון שקל, ועם תוכניות לפתוח סניפים גם בירושלים, באשדוד ובחיפה. הוא מסביר שבפועל רק חרדים יכלו לפתוח מקום כזה. "אני לא צריך אישור רבנים, אבל אם אדם שאינו חרדי יפתח מקום כזה יהיו בעיות. הוא יצטרך אישור של רבנים, כי הוא לא יידע לעשות את האינטרנט המסונן ואת כללי ההתנהגות".

אנחנו משוחחים על גרם המדרגות המתכתי שמחבר בין שתי הקומות ומעוטר בקיר גרפיטי — הגאווה הגדולה של סגל בעיצוב החלל — עם כיתובים כגון "Money" ו"Design for Love". אני תוהה אם זה היה עובר את אישור הרבנים. סגל מסביר לי את העלויות למשתמשים בחלל, 1,100 מ"ר שיכולים לאכלס עד 180 בני אדם: 990 שקל לחודש על מקום באופן ספייס, 1,750 לחדר ליחיד, יותר מ־3,500 לחדר לשניים.

 

איש הפרסום יהודה אדלר בהאב של האחים. "זה רק לחרדים או שיכולים להיכנס גם חילונים?" איש הפרסום יהודה אדלר בהאב של האחים. "זה רק לחרדים או שיכולים להיכנס גם חילונים?" צילום: עמית שעל

 

כשאנחנו יורדים לקומת הגברים במתחם, אני מבין שחללי עבודה משותפים תפורים על הגברים החרדים, שרגילים לחברותא. רבים מהמרואיינים מזכירים את ה"שטיבל", חלל הלמידה בבית הכנסת או בבית המדרש; מרחב צפוף ומלא גברים השקועים בעבודתם הוא סביבה מוכרת להם היטב. אולי אפשר אפילו לומר שההאבים הם גרסה מודרנית של ישיבות: מגיעים, פוגשים אנשים, מתערים, לומדים יחד, מוצאים פתרונות לבעיות. בני ה־20 עד 30 שנמצאים כאן ולא בכויללים הם דור ה־Y החרדי, אלה שנחשפו לאינטרנט למרות איסור הרבנים, שלמדו לחיות עם שני מכשירי טלפון, אחד "כשר" ואחד שמחבר אותם לעולם.

 

בכל חלל שבו ביקרתי אני מגלה מחדש כמה הפתרונות יצירתיים והמגוון רחב. כשאני מסתובב עם סגל בקומת הגברים של וורקאפ נפתחת פתאום דלת של אחד המשרדים הקטנים, וממנה יוצאים שני גברים ואשה צעירה, עם לבוש מוקפד ותיק של לואי ויטון. אני מופתע ושואל מה היא עושה שם, אבל היא מסבירה שהיא נשואה לאחד הגברים, לכן מותר לה לשהות איתם בחדר. קוראים לה שָֹרִי פלד (38), והיא שותפה עם בעלה זאביק (38) ועם מנחם אדלשטיין (36) בקרן השקעות בנדל"ן.

 

 

מוטי אייכלר: "החברה החרדית רוצה לצאת ולהתערות בעולם העסקי, ממש כפי שקרה בכל מקום אחר בעולם שבו חיים חרדים. למי שמגיע לחללי העבודה האלה נמאס להיות עני, הוא רוצה חלק מעוגת השפע"

 

למה אתם עובדים כאן, בעצם?

"שכרנו משרד של 250 מ"ר במגדלי בסר, הבאנו מעצבת והתחלנו לעצב את המקום. אחר כך נחשפנו לחלל העבודה ריג'ס בתל אביב, ואהבנו את הרעיון השיתופי. כשאני יושבת במתחם בסר, מי שמגיע אליי אלו רק לידים חמים שהפכתי ללקוחות פוטנציאליים. כשאני נמצאת במתחם שיתופי יש לי יותר חשיפה, בגלל המינגלינג. זה בעצם חוסך לי עלות פרסום. וחוץ מזה, מדובר בדבר הכי אופנתי בעולם המשרדים".

 

רגע אחר כך פלד מודה שהמינגלינג עדיין לא מספק את הסחורה. "מי שנכנס לפה דבר ראשון אומר שזה דומה ל־WeWork. זה יותר משדר לאנשים בני 30, שהם פחות הקהל שלי". בתגובה, סגל שואל אותה: "את רוצה יותר שנדלירים, כזה סטייל?" והיא מסבירה: "לא שנדלירים ולא אוליגרכים. אני מחפשת קו עם יותר קלאס. אם היית בריג'ס אתה יודע על מה אני מדברת. שם המקום מאוכלס בעיקר בבני 40 פלוס, עורכי דין, נדל"ניסטים, לא משנה. זה יותר המילייה של הציבור שאותו אני רוצה להביא. אני נמצאת פה כי אני צריכה את הציבור החרדי".

 

בדרך כלל היא לא יושבת עם בעלה בקומת הגברים. "יש לי משרד למעלה, פינקו אותי בחדר הכי שווה. והיתרון הכי גדול בחללים נפרדים הוא רמת המיזוג: גברים אוהבים קפוא ונשים לא". אבל היא עובדת עם גברים כל הזמן, כי "עולם הנדל"ן הוא עולם גברי, אני אשה חרדית שכל העובדים שלה גברים". בן זוגה זאביק ממהר לתמוך: "כל כבודה בת מלך פנימה. זה נכון — מקומה של האשה צריך להיות מוצנע. אבל היו גם נשים כדבורה הנביאה, אסתר המלכה ויהודית. יש אצלנו יותר צניעות, אבל אשה שיש לה יכולת ורצון להשפיע, למה לא? בשמחה. מה ההבדל בינה", הוא מצביע על אשתו, "למנהלת בית ספר? אבל בבית היא צריכה לדעת שאין שניים על ההגה". מבט מהיר וחד מצד אשתו, והוא ממהר להתיישר: "רק בהסכמה, פעם אני על ההגה ופעם היא". היא, מצדה, מבהירה ש"לא כל אשה צריכה להיות על ההגה. אין לי בעיה שכל אחת תהיה איפה שנוח לה. הבת שלי רוצה להיות מוצנעת. כל פעם שהיא שואלת 'איפה אמא?' ואומרים לה ש'אמא לא בבית, היא עושה ביזנס', היא אומרת שהיא לא רוצה להיות כמו אמא, אלא לגדול ולעשות ציפורניים ואיפור ולסדר פאות. ושתבין, אנחנו גרים בבני ברק, ההארד־קור של בני ברק. אבל יש 50 גוונים של שחור, הציבור החילוני צריך להבין את זה".

 

עובדים במרכז האחים בבני ברק עובדים במרכז האחים בבני ברק צילום: עמית שעל

 

אקוסיסטם להייטק החרדי

 

החלונות של וורק אפ צופים על המרפסת הפנורמית העגלגלה של חלל העבודה המתחרה, Ampersand, במגדל קונקורד הסמוך. האיש שמאחורי המתחם הזה הוא מוישי פרידמן (40), תושב בני ברק, וכשהוא מקבל את פניי הוא מעמיד אותי מול קיר הפשקווילים, שמכריז על הגעתם של אורחים למקום. כשאיל וולדמן ממלאנוקס בא לבקר, למשל, הודבק לקיר פשקוויל שתיאר אותו כ"שר היוזמה" ו"שומר דתות ישראל". פשקווילים אחרים הוקדשו למבקרים אמנון שעשוע, עדי סופר תאני ועוד. אפילו לכבודי הכינו אחד, שבו אני מוגדר "הגאון הגדול מגדולי כותבי העתים בדורנו, אשר בעטו הברוכה משפיע השפעות מסוף העולם ועד סופו".

 

פרידמן נשמע כמעט מתנצל על קיר הפשקווילים הזה, ומתברר שמדובר בעוד תוצאה של אותו פער בין הציבור החילוני לחרדי. "המעצבת החילונית היתה מוקסמת מהווי החיים בבני ברק ורצתה לשלב אותו בעיצוב של המקום. אמרתי לה: 'מה בני ברק, אני רוצה מודרני, 'WeWork', והיא רצתה בני ברק", הוא מסביר. "יצא מעין שעטנז כזה, ולמדנו למנף אותו. כל מכובד מעולם ההייטק הישראלי שמגיע לפה אנחנו עושים סיבוב, לוקחים אותו לאכול צ'ולנט, לישיבת פוניבז', לפגוש רבנים", אומר פרידמן. נוסף לפשקווילים עיטרה המעצבת את החלל גם בקיר שעליו תלויים כובעי אברכים שחורים כאילו היו ראשי פוחלצים, ובחלל הכניסה, בין כיסאות ושולחנות, משתלשלים מהתקרה חבלים שמפרידים בין פינת ישיבה אחרת לאחרת ו"מתכתבים עם ציציות".

 

אמפרסנד, שנפתח לפני כשנה, כולל 1,300 מ"ר, עם חללים פתוחים נפרדים לנשים ולגברים, משרדים סגורים, חדרי ישיבות, כיתות ובית כנסת — תוספת שאין בחללי עבודה חילוניים, ונמצאת ברוב החרדיים אך לא בכולם. שכירת שולחן במשרד סגור עולה 1,800-1,500 שקל לחודש, ובאופן־ספייס 1,100 שקל. פרידמן אומר שהם השקיעו במקום מיליוני דולרים, אבל מסרב לנקוב בסכום המדויק. את שמות המשקיעים יותר קל לו לחשוף, ומדובר בשמות מהגדולים בעולמות ההייטק וההשקעות: אמנון שעשוע, יואל חשין במסגרת חברת 2B-Community, צביקה לימון וגיגי לוי - שותפים טבעיים של פרידמן בגלגול חייו הנוכחי.

 

מוישי פרידמן באמפרסנד. "אנחנו לא מרגישים בנוח ב־WeWork בתל אביב או בהרצליה" מוישי פרידמן באמפרסנד. "אנחנו לא מרגישים בנוח ב־WeWork בתל אביב או בהרצליה" צילום: עמית שעל

 

עד גיל 30 הוא למד בישיבת חברון, ואז עבר לעולם ההייטק, עשה הכשרה קצרה, "אבל בשל היותי חרדי היתה לי תחושה שהסיכוי שלי להצליח כיזם אפסי. בלי אקוסיסטם, בלי להכיר משקיעים, בלי נטוורקינג של 8200 או הטכניון. אף אחד לא מכיר אותך, מסתכלים עליך בחשדנות. היתה לי חוויה קשה. ואז פגשתי את יוסי ורדי וסיפרתי לו על המצוקה הזאת. הוא אמר שהסיפור שלי ושל החרדים זאת משימה לאומית, ושהוא ירים את הכפפה". ורדי קישר את פרידמן לשעשוע, לימון ושותפים נוספים, וכך נולד המיזם קמא־טק, שפועל לשילוב חרדים בהייטק (בין שיש להם הכשרה בתחום או אין), כולל ליווי בהקמת סטארט־אפים. במקביל הקים פרידמן את קרן ההשקעות Twelve Angels, שמתמקדת בסטארט־אפים במגזר, ומתוך העבודה עם עוד ועוד חברות כאלה זיהה את המחסור בחללי עבודה שמתאים להן, כי "אנחנו לא מרגישים בנוח ב־WeWork בתל אביב או בהרצליה".

 

לדבריו, "יש קרוב ל־20 אלף אנשים שרוצים ויכולים לעבוד בהייטק, אבל לא לכולם יש בגרות או הדיפלומה הנכונה; רובם לומדים באוניברסיטה הפתוחה או במכללות, ולא מעריכים אותם מספיק אז הם מתקשים למצוא עבודה. אבל יש בהם את ניצוץ היזמות. אז אמרתי, 'אוקיי, אתה לא מצליח להתקבל לחברה גדולה? בוא תקים אתה משהו'". עכשיו הוא מקווה שבאמפרסנד יצמחו האיל וולדמן או מייסדי Waze של החברה החרדית, "שנגרום לחרדים תחושה שגם הם יכולים".

 

עובדים בביזמקס. "תפוסה של 110%" עובדים בביזמקס. "תפוסה של 110%" צילום: רפי קוץ

 

אמרפסנד, באופן טבעי, מארח בעיקר אנשי הייטק — סטארט־אפיסטים, אנשי ניו מדיה ופרסום דיגיטלי (לצד המסורתי). פרידמן מציג בפניי כמה יזמים בשלבי גיוס ראשוניים, שעוסקים בתחומי הכלכלה השיתופית. אחד מהם, אלי ממן, מספר שהחברה שלו, Tranzit, רוצה להיות הגט טקסי של עולם ההובלות. הוא שכר במקום ארבעה משרדים קטנים, ובאחד מהם אני פוגש אשה; שוב אני מופתע, שוב אני מגלה שזה בסדר כי היא אשתו.

 

שאר הנשים נמצאות בחלל נפרד בסוף המסדרון, והתפוסה שם כמעט מלאה, עם 30 נשים. אני פוגשת את פרלה חריטן (27), תושבת בני ברק מחסידות צאנז. כבר שלושה חודשים היא מפעילה מכאן את החברה שלה, שמפיקה הופעות של זמרות חרדיות. "מאז שאני כאן הצלחתי לגדול, עכשיו אני כבר לא באופן ספייס אלא מחזיקה כאן משרד קטן משלי, וגם מעסיקה עובדים באופן קבוע", היא אומרת. "היציאה מהבית נתנה לי הרבה ביטחון".

 

מירי שניאורסון, חב"דניקית בת 52, היא יועצת עסקית לנשים, שעובדת באמפרסנד כבר כשנה. "מבחינתי זה פתרון מושלם", היא אומרת. "הלקוחות שלי מרגישות יותר בנוח לשבת פה מבבתי קפה או מקומות אחרים. הדבר הכי חשוב שאני אומרת להן זה לא לפחד לשווק את עצמן ולהיחשף. נשים חרדיות קיבלו חינוך של להצניע, אבל היום בעידן הרשתות החברתיות את חייבת נראוּת, אחרת לא תהיה לך פרנסה".

 

בואו לדבר איתנו

 

סמוך לתחנה המרכזית בירושלים, בשכונת רוממה החרדית, בבניין של רשות מקרקעי ישראל ושל מרכז כיוון להשמת חרדים, יושב חלל העבודה ביזמאקס. הכניסה למבנה משדרת הכל חוץ מהייטק — תור מפויח ומיוזע לבידוק הביטחוני. גם האוכלוסייה בביזמאקס קצת אחרת מזו שפגשתי בבני ברק: אלה אנשים שהגיעו למרכז ההשמה הסמוך, אמרו שהם רוצים להיות יזמים ונשלחו לכאן. מנכ"ל המקום, איציק קרומבי (36) מכפר חב"ד, בעברו יזם ואיש הייטק, מסביר שהם נדרשים לעבור ועדת קבלה שתבדוק אם הרעיון שלהם מתאים לתמהיל המקום: 38% הייטק, 14% פרסום ושיווק, 13% פיננסים, 12% מסחר אלקטרוני, 11% מסחר, 7% נדל"ן, 1% עיצוב וכל השאר (4%) מקצועות אחרים. יש כאן 600 מ"ר, עוד 800 מ"ר ייבנו בהמשך, ומקום לכ־100 בני אדם, שמשלמים 1,000 שקל בחודש על עמדה באופן ספייס, 1,800 על חדר ליחיד ו־3,500 על חדר לשניים. פעם בשבועיים הם נהנים מהרצאות או מפעילויות אחרות. השבוע, למשל, הם יצאו לביקור במשרדי גוגל בתל אביב, ובעבר כבר התקיימו האקתונים עם חברות מובילות אחרות.

 

חרף הבניין הממשלתי, החלל עצמו מנסה לשדר הייטק עם הלובי, הספות, הכורסאות, האקווריום, מכונות הקפה והברד ומחיצות האלומיניום באופן ספייס. אני פוגש שם את יהודה לוי (45), חסיד גור מירושלים, שמסייע לחרדים בבית המשפט לתביעות קטנות ובעיקר מתמחה בתביעות על אוטובוסים שאיחרו או לא הגיעו ובספאם; ואת שמעון שטרנפלד (27), חסיד ברסלב מאלעד, שלומד אדריכלות ובמקביל מעצב במות להופעות. שניהם מספרים שהעבודה בחלל של ביזמאקס שינתה את הדימוי שלהם לגבי המקצוע שבו הם עוסקים, יצרה שיתופי פעולה והגדילה את התפוקה.

 

קרומבי מספר שבירושלים פחות גברים חרדים יוצאים לעבוד, ומסביר שזה נובע בעיקר מ"חשש מהרצון של החברה החילונית להפוך את הדתיים לחילונים. אני רואה את זה על כל צעד ושעל — בשבוע שעבר, למשל עשינו כנס פעילות דיגיטלית לעסקים, מ־5 עד 7 לנשים, מ־7 ורבע עד 9 לגברים. החלוקה הזאת הובילה למלחמת עולם נגדנו בפייסבוק; טענו שאנחנו מדירים נשים, שאנחנו הופכים לטהרן. רשות החדשנות הממשלתית ביטלה את ההגעה שלה לכאן בטענה שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עם הפרדה בין גברים לנשים. הסברתי להם שמדובר באירוע לציבור חרדי לא מעורב, אבל הם לא הסכימו לבוא. אתם רוצים שהחרדים יעבדו? שתפו איתם פעולה עסקית, טכנולוגית, אבל תנו להם לשמור על אורח החיים שלהם. כשאתה אומר לחרדי 'צא לעבוד אבל כתוצאה מזה בחר אורח חיים אחר משלך', הוא לא יעשה את זה".

 

ביזמאקס הוא חלל העבודה הוותיק ביותר, שהוקם ב־2015 בידי הרשות לפיתוח ירושלים, עמותת קמ"ח (קידום מקצועי חרדי) ועמותת האחים של מארק־משה שימל, ממשפחת אנשי העסקים שימל, לשעבר שותפיו של נוחי דנקנר באי.די.בי; שימל היה מראשוני המשקיעים ב־WeWork, ולכן הוא מכיר את התחום מקרוב. העמותה שלו, בראשות מוטי אייכלר, בנו של ח"כ ישראל אייכלר, פועלת לקידום יזמים חרדים, וחללי העבודה הם חלק מהעניין. אחרי הסניף הירושלמי, לפני כשנה נפתח גם סניף בבני ברק, ובקרוב ייפתח אחד באשדוד.

 

השלוחה בבני ברק יושבת ברחוב הראשי בעיר, רבי עקיבא, בסביבה חרדית לגמרי, ועם שילוט שאומר Achim Center. החלל שוב נראה כמו עוד העתק של WeWork, חדרים שקופים עם פרופילי אלומיניום שחורים. אבל בלובי ספרייה גדולה עם ספרי גמרא, משנה ותלמוד, ועל הכיסאות אני מוצא יותר חסידים לובשי שטריימלים. יש כאן 35 חדרים בגדלים שונים (3,400-1,300 שקל לחודש) ועוד 110 מקומות ישיבה באופן ספייס (750 שקל), שהולכים למימון העמותה. אחד הדגשים של המקום הוא אירוח יזמים חרדים מכל העולם. "הרבה אנשים עשירים מאמינים מגיעים לבני ברק, כדי לפגוש את גאון הדור הרב חיים קנייבסקי ורבנים נוספים", אומר אייכלר, יו"ר האחים, "אנחנו אומרים להם — 'בואו תעלו לכאן ודברו על העסקים שלכם. אל תתרמו, רק דברו על העסקים'. יש לנו צלם שעובד במתחם, אנחנו מצמידים אותו אליהם, ומשדרים באינטרנט".

 

"התפוסה שלנו היא 110%", אומר לי המנהל אהרון גפני (30), ליטאי. "באופן ספייס אנחנו עובדים בשיטת הכיסא החם — שוכרים בבוקר ושוכרים אחר הצהריים".

יש כאן, מתברר, כמה גילדות: סוכני ביטוח, סוכני נסיעות (לטיולים כשרים, בעיקר לקברים של אבות החסידות במזרח אירופה), אנשי פרסום. אלה, מטבעם, מתראיינים יותר בקלות, כמו בן נוסף של אייכלר, מנחם (28). "כששכרתי משרד לבד הרגשתי בודד, רציתי לראות אנשים. וכאן יש שיתופי פעולה. אני, נגיד, טוב יותר בלמכור דברים לעיתון, ויש כאלה שטובים יותר באינטרנט ובגרפיקות; אין לך דרך להיעזר באנשים כאלה כשאתה לבד. ומעבר לכך, ההוצאות של המשרד גמרו אותי. כל העניין של לקנות ציוד, בעיות אינטרנט, מטבח. אחרי כמה זמן אתה לא בדיוק מנקה אותו, כי אין לך זמן, ואז מלוכלך. פגישות הייתי עושה בבתי קפה או אצל הלקוח, וכשהלקוח אומר שהוא רוצה לבוא אליך, אין לך לאן להביא אותו. מאז שעברתי לכאן אני רואה שינוי משמעותי גם בכמות הלקוחות וגם ביחס שלהם אליי. לקוחות חילוניים שהבאתי לכאן אמרו 'פה זה ממש לא בני ברק'". גם איש הפרסום יהודה אדלר (28) עובד עם חילונים, ו"אחד שהגיע לכאן שאל אותי אם גם הוא יכול לקחת פה מקום. ואז אני חושב, 'רגע, הוא יכול או לא יכול לקחת פה מקום? זה רק לחרדים או שיכולים להיכנס גם חילונים?' בעיקרון אני חושב שהם יכולים, אנחנו לא שטיבל".

 

אבל החילונים לא צריכים את זה, מסכימים כולם, בעוד המגזר החרדי זקוק מאוד לזירות העבודה האלה. "50% מהציבור החרדי לא עובדים, וזה לא בגלל ה־780 שקל והנחה בארנונה שהם מקבלים מהמדינה", אומר זאב סקלר (35), חסיד בעלז בעל תואר במשפטים ומינהל עסקים ובעל עסק לשילוב חרדים באקדמיה. "תחשוב על בחור בכולל, שעד גיל 19 ישב ולמד ונחשב עילוי. אחד שקם ב־5 בבוקר ועד אמצע הלילה למד והשקיע, ואז מוצא את עצמו בגיל 21 מחפש עבודה ושואל: 'איזה עבודה יכולים לתת לי?' אומרים לו שילך וייצא החוצה לסחוב קרטונים במחסן של המרלו"ג של קוקה־קולה. זאת חוויית שבר מטורפת. אני חושב שאם נפתור את הבעיה הזאת תראה הרבה יותר חרדים עוזבים את חיי העוני של ה־780 שקל קצבה, והולכים לעבוד".

 

ומוטי אייכלר מסכם: "אחרי שהעולם התורני נהרס כליל בשואה, היה דור של שיקום, ועכשיו אנחנו בפתחו של עידן חדש, שבו החברה החרדית רוצה לצאת ולהתערות בעולם העסקי, ממש כפי שקרה בכל מקום אחר בעולם שבו חיים חרדים. ובמקומות אחרים בעולם הם הרבה פעמים אמידים. לחרדים שמגיעים לחללי העבודה נמאס להיות עניים, גם הם רוצים חלק מעוגת השפע".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x