שני צדדים לגרמניה: חוסר אמון או דווקא אמון מוגבר בעצמה

ההחלטה של גרמניה להחזיר הביתה את רזרבות הזהב שהיא מחזיקה בארה"ב, בבריטניה ובצרפת היא החלטה שמספרת שני סיפורים. הראשון מעניין מאוד והשני מדאיג מאוד, ובשביל שניהם חייבים לחזור לרגע לגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

בתום המלחמה החליטה גרמניה המובסת שהסכנה

70% מיתרות הזהב של גרמניה הועברו לאחסנה במדינות אחרות, בתקופה שבה ערך הכסף עדיין הוצמד לזהב. במילים אחרות: גרמניה העבירה את כספה ואת מרבית ביטחונה הפיננסי למרתפי הבנקים המרכזיים של המדינות שניצחו אותה, ושהיה ברור שהולכות להנהיג את הכלכלה העולמית. מדובר באקט אמון מהמדרגה הראשונה, שמקביל רק להפקדת כל חסכונותיו של אדם פרטי במערכת הבנקאית. פי כמה מאות מיליארדים, כמובן.

מבלי שהביטחון הזה הופר אי פעם, קמה גרמניה והחליטה שהיא רוצה להחזיר את הזהב הביתה ולהחזיק אותו קרוב קרוב לחזה. זה החלק המדאיג: חרף ההכחשות הנזעמות של בכירי הבונדסבנק שלא מדובר בחוסר אמון בארה"ב, אי אפשר להתעלם מהתקופה שבה מגיעה ההחלטה. הכלכלה האמריקאית - שבה מאוחסנות 45% מרזרבות הזהב של גרמניה - עדיין לא התאוששה לגמרי מהמשבר הגלובלי של 2008, והיתה נתונה מאז לרפורמות מרחיקות לכת שעיצבו מחדש את המגזר הפיננסי כולו.

האם גרמניה חוששת שארה"ב תיקלע למשבר נוסף שיסכן את ההון שהיא שומרת אצלה ליום סגריר? ואולי חוששים בגרמניה שמישהו לא שומר על הזהב הגרמני ועל ערכו בסטנדרטים הגבוהים הנהוגים בגרמניה, טענה שהשמיעו מקורות בבונדסבנק באוזני כתבי עיתוני גרמניה?

העובדה שגרמניה רוצה את הזהב שלה בחזרה בהכרח מעידה שהיא אינה רגועה כפי שהיתה ב־70 השנים האחרונות. זה מדאיג, בעיקר כי זה עלול להביא מדינות אחרות - שאינן רצות לפרסם היכן מאוחסנים מאגרי הזהב שלהן - לפעול באופן דומה ולטלטל את מערכת הבנקאות העולמית, בדומה ל־Bank Run המפורסם של משבר 1929 שהביא לקריסה המוחלטת של מערכת הבנקאות בארה"ב.

הסיפור המעניין הוא שייתכן שבכלל מדובר כאן, מעבר לחוסר אמון, באמון מוגבר של גרמניה בעצמה - בחוסנה הכלכלי ובמעמדה הבינלאומי. למעשה, נדמה שגרמניה אומרת לבעלות הברית לשעבר: תודה רבה, אני איתכן סיימתי. אני מספיק חזקה כדי לשמור על כספי בעצמי.

איני היסטוריון, אבל אני משוכנע שאם כך הדבר, הרי שמדובר באירוע היסטורי שעוד ידובר בו רבות.