סגור
גג עמוד לכלכליסט טק דסקטופ

הקברניט
משימות צבאיות, כשלונות סודיים: הצד האפל של מעבורת החלל האמריקאית

מעבורת החלל של נאס"א היתה החללית הכי קטלנית בהיסטוריה; במקור היא תוכננה להיות קטנה וחסכונית, אך עקב דרישות צבאיות נהפכה למפלצת מסובכת ויקרה להחריד. סוכנות החלל הסתירה כשלים שהובילו לאסונות איומים, בזמן שהגנרלים הסתירו מבצעים סודיים שהתחפשו למשימות מחקר


הקברניט - מעבורת חלל נאס"א
(ניצן סדן)


שלום, כאן הקברניט; ידעתם שמעבורת החלל המפורסמת של נאס"א לא נולדה בכלל בתור כלי למחקר, אלא ככלי נשק? שבמשך 30 שנות שירותה, ביצעה לא מעט מבצעים חשאיים ביותר, ועד היום לא ברור אילו מערכות צבאיות היא הפעילה?


ידעתם גם שתוכנית המעבורת כללה ערמה עצומה של כשלים, טעויות וליקויי תכנון איומים, בגללם אבדו שתיים בתאונות קטלניות? היום נכיר את תוכנית המעבורות, וננסה ללמוד על הצד האפל שלה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
שיגור מעבורת חלל
(צילום: NASA)
סיפורנו מתחיל אחרי שיאה של תוכנית אפולו: אסטרונאוטים נחתו על הירח והילכו על פניו, ולכמה רגעים אחזה באנושות כולה התרוממות רוח עצומה; הנה, אוטוטו ויקומו סניפי מקדונלדס על ירחי שבתאי, ונצעד קדימה אל עידן של קידמה ושלום סטייל "מסע בין כוכבים".
ממשלת ארה"ב ציפתה לגזור קופון מוזהב על הישגיה בחלל; הקדמת הסובייטים סימנה אותה כחזקה, חכמה ומתקדמת מכולן - גביע העולם בטכנולוגיה עילית. ולכך, העריכו האמריקאים, תהיה השפעה אסטרטגית: מדינות שמחפשות חסות של מעצמה יפנו לארה"ב ולא לבריה"מ, ובתוך כך, ינגישו עבורה את המשאבים, הכלכלה, הידע והנכסים האסטרטגיים שלהן.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
משימת אפולו 11 על הירח: באז אולדרין והנחתת "עיט"
(צילום: NASA)
המציאות, בחוצפתה, עבדה אחרת: ההתלהבות העולמית מההישג האמריקאי הפכה תוך שנים ספורות ל"וואלה, יופי לכם", ואזרחי ארה"ב עצמם החלו לתהות למה בכלל צריך להוציא את כספי המסים שלהם על חלליות נוצצות במקום חינוך ורווחה.
ומדינות העולם לא נהרו לחסות תחת כנפיים אמריקאיות: בדרום מזרח אסיה השתוללה מלחמת וייטנאם, שהוכיחה שכדי לנקנק מעצמה עולמית צריך רק נחישות וג'ונגלים. העיט האמריקאי המהולל נראה כתרנגולת רטובה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
לכבוש את הירח? אין בעיה; את וייטנאם? הממ, נדבר על זה
(צילום: Wikimedia)
וכך הוחלט לקצץ בבת אחת את תוכנית החלל האמריקאית: אם בשנות השישים נהנתה נאס"א מקרוב ל-4.5% מהתוצר הגולמי בארה"ב, בשנות השבעים קיבלה רק שבריר של שבריר מכך. בסוכנות החלל הבינו שאם רוצים להמשיך לשלוח דברים אל מחוץ לאטמוספרה, צריך להתייעל במהירות.
התוכנית המקורית של נאס"א באותם ימים היתה לבנות תחנות חלל, ולהעביר אליהן אנשים וחומרים כדי להתחיל להרכיב בהן חלליות גדולות למסעות ארוכים - למשל, אל מאדים; מדינה שתסלול אוטוסטרדה אל השכן הג'ינג'י שלנו תקבל כוח בינלאומי חסר תקדים, בתור זו שמאפשרת לאחרות להקים בשכונה הגלקטית מכרות ומושבות.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
עיצוב קונספט של תחנת חלל
(צילום: NASA)
בסוף שנות השישים התחילה נאס"א עם החלק הכי בסיסי בתוכנית הזו: שיטה לשנע אסטרונאוטים בקלות ובמהירות אל תחנת החלל וחזרה: מעבורת. היא היתה אמורה להיות קטנה ופשוטה, לא לשאת ציוד כבד, אלא פשוט הסעת עובדים.
העיצוב היה חכם: במקום רקטות שילוח מאסיביות שאמנם נושאות מטען גדול אך הן חד פעמיות, המעבורת נועדה להיות רב פעמית ומאוד זולה לתפעול. הרעיון היה להשתמש במטוס-משגר, שעל גבו מעבורת קטנה. הוא תוכנן להמריא ממסלול רגיל, לטפס לגובה בסיוע מנועי רקטה או סקראמג'ט (מנועים שנעזרים במהירות האוויר כדי להאיץ בעירה ולהגיע לטיסה של מאך 3 ומעלה), ואז לשחרר את המעבורת ולנחות. המעבורת עצמה תדליק מנוע רקטה, תצא את האטמוספרה למשימותיה, ואז תחזור ארצה ותנחת בדאייה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
מעבורת החלל על גב המטוס המשגר, עיצוב קונספט
(צילום: NASA)
היה פה אתגר טכנולוגי לא מבוטל, שכן המטוס המשגר היה אמור להיות גם גדול, גם כבד וגם מהיר ואלו תכונות שמתנגשות כשצריך לנצח את כוח הכבידה - אך לפי הערכות, היה הפיתוח אפשרי.
במקביל לו, תוכננו גם מערכות פשוטות יותר, שהתבססו על הצבת המעבורת בחרטומו של טיל, שאמור לצנוח בחזרה לקרקע לאחר שהביא את החללית לגובה מתאים. לאחר מכן, היה אמור לעבור השמשה מהירה ולשאת עוד מעבורות.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
שיגור מעבורת ממטוס, עיצוב קונספט
(צילום: NASA)
מלבד החלפת צוותי אסטרונאוטים, המעבורת נדרשה לבצע עוד שליחויות למיניהן, כמו למשל לקחת רובוט-גורר ולוויין קטן מתחנת החלל, לטוס לנקודת ההצבה שלו, ואז לתת לרובוט לשים את הלוויין במקום. בנוסף, תוכננה גם לסייע בתיקוני ציוד בחלל, עבודות בנייה סביב התחנה ועוד.
אבל בגדול, היה זה כלי מאוד בסיסי: תא צוות קטן, תא מטען קטן, מיכל דלק פנימי ומנוע רקטי כדי לצאת את האטמוספרה, וכנפיים כדי לדאות בחזרה הביתה. כך תוכננו המעבורות לסייע בבניית תחנות החלל, בעוד הציוד הכבד - למשל, כנפיים סולאריות וכורים אטומיים - יגיע החללה בטילים גדולים רגילים.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
משימות מעבורת החלל המקורית
(צילום: NASA)
העניין הוא שהשינוי במדינויות התקצוב של נאס"א ביטלה את התוכנית הזו: תחנות החלל שייבנו יהיו פשוטות ובסיסיות בהרבה, קצב הבנייה יהיה איטי בהרבה, ואין בכלל מה לדבר על מטוסים גדולים שמשגרים חלליות. סוכנות החלל הלכה לחפש לה ספונסרים, ומצאה אותם בפנטגון - משרד ההגנה האמריקאי.
ראשון בא חיל האוויר; הוא ניסה לפתח מעבורות חלל צבאיות וחלליות הפצצה פרופר, אך כל הפרויקטים הללו בוטלו מטעמי תקציב. ולכן, רצה להשתמש במעבורת כדי לבצע משימות ארוכות יותר משתכננה נאס"א; במקום לטוס לתחנת חלל וחזרה, רצה החיל כלי שיוכל לשים לווייני תקשורת היכן שצריך, לתקן לוויינים ריגול שהתקלקלו, ואפילו לתמרן סביב הפלנטה כדי להגיע אל לוויינים של אחרים. לשם כך, דרש החיל, תצטרך המעבורת להיות הרבה יותר גדולה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
מעבורת בשירות חיל האוויר
(צילום: NASA)
אחריו בא משרד הסיור הלאומי (NRO), סוכנות ביון שאחראית בין השאר, על לווייני ריגול ועל יישומים מסתוריים שקשורים לחלל. כמו חיל האוויר, גם היא שמחה לתמוך בפרויקט המעבורת של נאס"א, אבל רק אם תקבל תא מטען בגודל של 18 על 4.6 מ' בדיוק, כדי שיוכל לשאת את לווייני הריגול ביג בירד ודומיהם. וכמובן, שיהיה מקום על הסיפון למומחים שלה - הרי אי אפשר לצפות מהחנונים בנאס"א לטפל במערכת נשק.
הדרישות הללו שינו את המעבורת לחלוטין, והשינוי הזה היה פשוט מתכון לאסון. במקום שאטל הסעות עובדים, פותח כלי טיס אדיר מימדים, מסובך ביותר, ועם פרופיל משימה מסוכן מאוד.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
גדול יותר, חזק יותר ובעיקר נפיץ. עיצוב המעבורת שנבחר
(צילום: NASA)
המעבורת עצמה גדלה מאוד, ולכן הצטרכה כנפיים חדשות, בתצורת דלתא שתהיה נוחה יותר לשליטה במגוון מהירויות. לכנף דלתא יש שטח גדול, ולכן נדרש לצפות יותר אזורים במעבורת באריחים קרמיים מיוחדים, שמפזרים את החום הגיהנומי שנוצר כשחודרים בחזרה לכדור הארץ מהחלל. יותר אריחים פירושם תוספת משקל, מה שהקשה על השליטה במעבורת ויצר נקודת כשל מאוד מסוכנת.
מבנה השיגור השתנה אף הוא: גם המאיצים הרקטיים וגם מיכל הדלק העצום צנחו בחזרה לארץ לאחר שהביאו את המעבורת לגובה המתאים, כך שיש הרבה יותר רכיבים שצריך גם למצוא באוקיינוס ולהחזיר למפעל, וגם לשחזר ולהתאים למשימה נוספת.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
גוף גדול בהרבה, שרובו תא מטען
(צילום: NASA)
עיצוב המעבורת החדשה נראה מאוד מסובך ומסוכן, אך נאס"א ידעה היטב שמדובר בפיתוח שאסור לעצור ואסור לבטל; הציבור האמריקאי גם ככה דורש לצמצם לה את התקציב. ולכן, המשיכו בכירי תוכנית החלל לטעון שהפיתוח החדש יהיה גם חסכוני וגם בטוח. כמה חסכוני? אפשר יהיה לבצע סביב חמישים שיגורים בשנה, כשהעלות לשיגור ק"ג בודד של מטען תהיה כ-53 דולר. וכמה בטוח? ההסתברות לכשל קריטי הוגדרה כ-1 ל-100,000 שיגורים.
ב-12 באפריל 1981 שוגרה המעבורת הראשונה, והרשימה מאוד את הקהל; השיגור עבר חלק והכל נראה בסדר גמור. בעוד אנשי נאס"א אספו ניסויים ולוויינים שאפשר לשלוח אל הרקיע השחור, ישבו אנשי מערכת הביטחון ותכננו ניסויים ומערכות משלהם.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
צי מעבורות החלל של נאס"א
(צילום: NASA)
לפחות 11 מתוך 135 שיגורי מעבורת החלל היו מבצעים צבאיים סודיים ביותר, ברמה שעל חלקם קשה למצוא אפילו פסיק במסמכים רשמיים שדלפו או נחשפו מאז. הם בוצעו בין 1982 ל-1992, וכללו אנשי צוות שהצטרפו למעבורות, כדי לטפל בציוד החשאי. לזרועות הצבאיות היו אסטרונאוטים משלהן; כ-13 מומחים נבחרו לעבור הדרכה מיוחדת בשיתוף נאס"א, כשמטרתם להצטרף למשימות המעבורת ולתפעל את הציוד הסודי.
השיגור הצבאי הראשון היה המשימה הרביעית (STS4) ב-27 ביוני 1982, שהתחפש לשיגור שגרתי: משימה לבדיקת מערכות החללית, בצירוף כמה ניסויים שמקורם באוניברסיטת יוטה. אבל כל אלה ישבו בקבינה; בתא המטען ישב משהו אחר לגמרי - שתי מערכות לגילוי שיגורי טילים בליסטיים, שלא ברור אם תפקדו כאנטנה על גבי החללית או שמדובר בלווייני גילוי טילים.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
שיגור מעבורת חלל. האם משימה אזרחית, או שתילת לוויין סודי?
(צילום: NASA)
השיגור השני היה בינואר 1985, ובו פשוט אף אחד לא יודע מה עשתה החללית. לפי הערכות, במשימה זו הוצב לוויין ריגול מיוחד שמיירט אותות תקשורת, יתכן שמעל מדינה ידידותית לארה"ב - מצב בו חשיפתו תיצור משבר בינלאומי מסובך.
באותה שנה באוקטובר שוגרו עוד משימות צבאיות בהן הוצבו בחלל לווייני תקשורת, ואז ככל הנראה שנעצרו השיגורים החשאיים עד לסוף העשור. ב-1989 יצאו עוד שתי משימות להצבת מערכות ריגול וממסר בחלל, וב-1990 יצאו משימות חריגות - למשל, אחת בה התמקמה המעבורת בטווח תצפית על הקוטב הדרומי מסיבה לא ידועה, ואחרת בה הציבה בחלל חללית מסווגת שמסוגלת להתקרב ללוויינים אחרים, לנתח ולחקור אותם. כמו כן, הוערך שנבחנה האפשרות להשתמש במעבורת כתשתית שיגור מעופפת - אם כי לא ידוע על ניסויים שכללו חימוש.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
לוויין ריגול מסדרת הקסאגון
(צילום: NRO)
משימה 27 ששוגרה באפריל 1988 היתה יוצאת דופן: בבגאז' נשאה החללית אטלנטיס לוויין ריגול מיוחד במינו, שיצא את התא אך לא פרש כמו שצריך את האנטנות והכנפיים הסולאריות שלו. אנשי המעבורת נאלצו לצאת ממנה ואז לבצע תיקון בלתי מתוכנן בחלל.
עד היום לא פורסמו נתוני המשימה הזו, אך ככל הנראה שאף אחד מהאנשים על הסיפון לא ידעו איך לטפל בלוויין החריג הזה, וגם הנציג של ה-NRO היה שם רק כדי לשגר אותו בלחיצת כפתור ולראות שהוא מחובר ועובד. עם תום המשימה, קיבלו כל אנשי הצוות מדליה מיוחדת של הפנטגון, מדליה שאסור להסתובב איתה על המדים.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
מעבורת חלל יוצאת לדרכה
(צילום: NASA)
אבל למעט המקרה הזה בו הופגן שיתוף פעולה נדיר, היחסים בין האסטרונאוטים של נאס"א והטרמפיסטים השושואיסטים שלהם היו מאוד טעונים, בצורה שהקשתה על תפקוד שוטף של המשימה בחלל. למשל, חדר הבקרה הקרקעית המפורסם של נאס"א היה צריך להעביר את השליטה לחדר השליטה המסווג של ה-NRO, שעבד במנטליות צבאית ונהלים צבאיים שלא פעם סתרו נהלי בטיחות והיגיון אזרחי.
הביטחוניסטים ודרישותיהם אמנם הפכו את המעבורת ומשימותיה למאוד מסובכות ובעייתיות, אך סוכנות החלל עצמה היתה זו שאשמה באסונות החלל הגדולים של תוכנית המעבורות: התפוצצות החללית צ'לנג'ר ב-1986, רק 73 שניות לאחר שיגורה והישרפות החללית קולומביה ב-2003, עם שובה לאטמוספרה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר
(צילום: NASA)
הצ'לנג'ר התפוצצה בגלל כשל באטם דלק של אחד משני המאיצים הרקטיים הגדולים, שנגרם בגלל שבוקר השיגור היה קר מאוד. מי שתכנן את החללית לא חשב על מצב בו הטמפרטורה הנמוכה תזיק לעמידות אטם שעשוי מגומי, ותוביל לדליפת גזים לוהטים לתוך מיכל כתום ענק של דלק טילים נוזלי.
הקולומביה נשרפה משום שחתיכה מחומר הבידוד שבתוך רגל החיבור בין המעבורת ומיכל הדלק הכתום התפרקה, ופגעה באריחים שבגחון החללית. נוצר חור, שהיה ברור שיגרום להעברת חום קיצונית אל תוך גופה של קולומביה בעת החזרה לאטמוספרה. מי שתכנן את החללית לא חשב על מצב בו האריחים צריכים להיות עמידים בפני פגיעה פיזית ולא רק התחממות.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
תמונת הדמייה תרמית של רסיסי קולומביה נשרפים בנופלם ארצה
(צילום: NASA)
מעבר לאסונות, הסתירה נאס"א הרבה מאוד תקריות בטיחות: למשל, התפרקות של אריחים בגלל שחיקה, פגיעה של רכיבים ממיכל הדלק בחללית וברקטות שלה, ובעיות אחרות. אם נאס"א היתה בונה את המעבורת כפי שרצתה במקור, לא היו בכלל טנק דלק כתום וקטלני או רקטות שמתפוצצות.
וזהו החלק הטראגי באמת בסיפור: הסיכונים הללו היו ידועים מראש, ונאס"א פשוט העריכה שהסיכוי לכשל קריטי פשוט נמוך מכדי לעצור את השיגורים ולבצע תכנונים מחדש של רכיבים במעבורת החלל. בוועדת החקירה של אסון צ'לנג'ר ישב הגאון הזוהר פרופסור ריצ'רד פיינמן, וראיין מהנדסים שעבדו על המעבורת; לא מנהלי מחלקות וקובעי מדיניות - אלא החבר'ה בקו בחזית.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
תרשים מעבורת החלל
(צילום: NASA)
ביחד, עברו על נקודות הכשל האפשריות בכל שיגור והסיקו ששיעור הסיכון המוערך לכשל קריטי הוא אחד מכל מאה שיגורים (זוכרים? במקור הבטיחה נאס"א אחד ממאה אלף). ועכשיו, בניתוח הכשלים שקרו בפועל, המספר עומד על אחד מתוך 68. במקור, תכננה נאס"א לשגר חמישים מעבורות מזל שהממוצע עמד על שמונה בלבד: מספר אסונות החלל היה עלול להיות גדול בהרבה.
וחכו, תזמורת הכשלונות רק החלה לנגן: איך בוצעו כל כך מעט שיגורי מעבורות אף שהותאמה מראשיתה לשימוש חוזר? כי המורכבות העצומה של החללית ורכיביה הפכה את כל התוכנית לגיהנום לוגיסטי שקשה לדמיין: כל הרכיבים נבנו במפעלים במדינות שונות בארה"ב, כשחלקם הובל בספינות ורכבות אל נקודת השיגור, ומטוס החלל עצמו נישא על גב ג'מבו שהותאם לכך במיוחד (שני מטוסים, למקרה שאחד יתקלקל).
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
אריחים שהתפרקו מדופן כיסוי מנוע הרקטה של המעבורת
(צילום: NASA)
בגלל שהחללית היתה גדולה יותר משתוכנן במקור, פרופיל השיגור היה קצת שונה והרכיבים שצנחו ארצה עשו זאת מגובה יותר גדול, ולכן התפזרו על שטח יותר גדול; צי שלם של אוניות נשלח לחפש ולמשות אותם מן האוקיינוס כל פעם מחדש. ולכן בוצעו רק 135 משימות בשלושים שנה: כל שיגור עלה לפחות חצי מיליארד דולר.
כל השמשה של מיכל דלק ארכה יותר מהצפוי, כל תיקון של מערכת גיבוי למערכת הגיבוי הסתבך והתייקר, ובגלל שכל כך הרבה חברות עבדו על החללית ורכיביה - כל אחת עם אינטרסים ומגבלות משלה - לא פלא שהתוכנית הפכה לכזה פיאסקו יקר. בתחילת המאה ה-21 הכירה נאס"א בעניין, והבינה שאם היא רוצה להמשיך לקבל תקציבים, יהיה עליה לקפד את תוכנית המעבורות המסוכנת. ב-2011 המריאה האחרונה בהן, והתוכנית בוטלה.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
מאיץ רקטי נמשה מן הים. כמה עולה לייבש אחד?
(צילום: NASA)
מבחינה מדעית, מעבורת החלל האמריקאית סיפקה לאנושות ערך רב, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה. ואולם, עם מספרים קשה להתווכח: המעבורות היו בלתי יעילות, בלתי בטוחות ועובדה שהוחלפו בפיתרון שנחשב פחות מתקדם טכנולוגית: פרילאנסרים מהעידן הסובייטי. כיום מתבצעת תחלופת האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית ע"ב חלליות סויוז של סוכנות החלל הרוסית, ובהמשך ייכנסו לתמונה גם יזמים עצמאיים כמו ספייס X של אלון מאסק ושחקנים נוספים. עלויות השיגור ממשיכות לרדת בהתמדה, ואמנם עדיין לא הגיעו למספרים האופטימיים של נאס"א משנות השבעים, אך אנו מתקדמים לשם. בנאס"א מפתחים מערכת פשוטה יותר לשילוח אסטרונאוטים, אוריון שמה, שמתבססת על תא צוות שאפשר לחבר לרקטה ומזכיר בצורתו את התא של חלליות אפולו הישנות.
20 צפייה בגלריה
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
הקברניט מעבורת חלל נאס"א
מעבורת החלל לאחר משימה מוצלחת
(צילום: NASA)
אני ממליץ בחום למבקרים בניו יורק לעבור במוזיאון הצף אינטרפיד, נושאת מטוסים ובה מרכז לשחזור כלי טיס ישנים - ובו ניצבת בגאון מעבורת החלל אנטרפרייז. היתה זו מעבורת שנבנתה לצורך ניסויי טיסה ולא יצאה לחלל מעודה, וממחישה היטב את הגודל והמורכבות של הפרויקט הזה. אגב, את שמה לא קיבלה על שם נושאת המטוסים המפורסמת מימי מלחמת העולם השנייה - כי אם על שם לא אחרת מספינת החלל הטלוויזיונית של ג'ין רודנברי. כולי תקווה שתוכנית אוריון לא תכזיב, ותתגלה כדרך אפקטיבית וכלכלית לשלוח ציוד לחלל, שתאפשר לנו לצאת ולבקר בפלנטות שכנות עוד בימי חיינו; אני יודע היטב איזה שם הייתי בוחר לחללית. טיסה נעימה!
לכתבה זו פורסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של כלכליסט לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.