סגור
חיפוש

מסכה היא חירות: המחיר המסוכן של התפשטות המעקב

השימוש בטכנולוגיית זיהוי פנים הפך לכלי מרכזי למעקב וניטור אזרחים במרחב הציבורי. כשחוקרים מזהירים מסכנה לדמוקרטיה ומחוקקים מנסים לרסן את השימוש בטכנולוגיה, אולי כדאי לשקול להשאיר את המסכה

בזמן שמבצע החיסונים בעולם המערבי תופס תאוצה, ההגבלות שהטילו גורמי בריאות הציבור במשך השנה האחרונה מתרופפות. בחודש שעבר בוטלה חובת עטיית מסכה באוויר הפתוח בישראל, ובשבוע שעבר הודיע המרכז לפיקוח ובקרת מחלות בארה”ב (CDC) על הקלה דומה. ההקלה שנרשמה בציבור בעקבות חזרה חלקית אך ייצוגית מאוד לשגרה טבעית, אך השיח בעד או נגד המסכה אינו יכול להישאר מוגבל רק לטיעונים אפידמיולוגיים או למדד בריאות הציבור, וכדאי מאוד להתחיל לשקול שימוש בהן גם ככלי נגד מעקב המגן על הפרטיות.
1. המעקב מקבל לגיטימציה
עטיית מסכה הפכה להכרח בריאותי ולהוראת שעה בשלב מוקדם יחסית של המגפה. על אף חוסר החלטיות ראשוני מצד הקהילה המדעית, עטיית מסכה במרחב הציבורי נאכפה מהר מאוד בתקנות ואף עברה תהליך הסברה שהפך אותה מפעולה קולקטיבית לעניין שמגלם מוסר אישי. עטיית מסכה מסמנת אזרחות טובה ואולי אפילו מסייעת ליצירת תחושה של ערבות הדדית בזמן משבר. אבל מסכה היא גם עניין פוליטי, אפילו אם יש לה הצדקה מדעית, במיוחד בתקופה שבה אמון הציבור בנבחרים, בתקשורת ובמידע עצמו, נמצא בשפל. זו הסיבה שעבור חלק מהאוכלוסיה עטיית מסכה נתפסה כסמל ממשי לעריצות שלטונית וניסיון ממשלתי לשליטה בפרט. בהתאם, אי־עטייתה הפכה לביטוי מופגן של אי־ציות אזרחי. אבל לפוליטיקת המסכות יש ממד נוסף שנוגע לשאלה למי מותר להתבונן בי, מתי, וכמה הוא יכול לדעת עלי. וזה ממד שעומד בקונפליקט מול תהליכים אחרים במרחב שהואצו באגרסיביות בעקבות המצב.
1 צפייה בגלריה
איור יונתן פופר ציור
איור יונתן פופר ציור
(איור: יונתן פופר)
ממש באותו זמן שמסכה הפכה חובה או לסמל של אחריות אישית במרחב, מדינות רבות בעולם הוציאו לדרך מבצעי מעקב המוניים אחר אזרחים. תקנות פרטיות נדחקו הצידה וניטור דקדקני זכה ללגיטימציה חסרת תקדים כ״אמצעי חירום״ לעצירת ההדבקה. מאזרחים שמצויים במשבר בריאותי הפכנו לנקודות דאטה שיש לנהל ולעקוב אחריהן בבית, במקום העבודה, ברחוב, במסעדות, נמלי התעופה, מוסדות חינוך ובתי החולים.
טרם המגפה, שלט בשיח חשש כבד מפני תעשיית המעקב הפרטית והציבורית. ההנחה הבסיסית היתה כי יש להגן על זכותו של כל אדם לבחור את הזמן והנסיבות שבהן הוא חולק עם אחרים את מעשיו ואת היקף השיתוף. אך המגיפה דחקה חששות אלו הצידה ואפליקציות מעקב אומצו בחום על ידי ממשלות ורשויות בריאות בכל העולם. לפי נתונים שנאספו על ידי ארגון ה־ICNL שעקב אחרי זכויות דיגיטליות של אזרחים ברחבי העולם, 22 מדינות הפעילו מזל”טים כדי לעקוב אחרי אזרחים, והרחיבו את פריסת זיהוי הפנים שלהם, והושקו לפחות 120 אפליקציות מעקב ב־71 מדינות. כל זאת למרות שיש מעט מאוד ראיות לכך שמעקב המוני סייע למאבק במגיפה.
בישראל, שבה אין הסדרה בנוגע לשימוש באמצעי מעקב טכנולוגיים, בין איכון טלפונים או זיהוי ביומטרי, שומרים על עמימות גדולה גם על היקף השימוש בכלים אלו. אך כשפרצה המגפה העניקה הממשלה לשב”כ, הגוף שאמון על הגנה על המדינה מפני טרור, את החופש לעקוב דיגיטלית אחרי כלל האוכלוסייה.
2. לאתר פנים בהמון
טכנולוגיית המעקב שמעוררת את החשש הכבד ביותר בשנים האחרונות היא זיהוי פנים. מדובר במצלמות מיוחדות שסורקות פנים במרחב או במקומות יעודיים כמו שדות תעופה ומשרדים מאובטחים. בסין אומצה הטכנולוגיה בהיקף חסר תקדים והיא משמשת להידוק השליטה של הממשלה באזרחים ברמה הקטנונית ביותר. הטכנולוגיה נשענת במידה רבה על מדידות גאומטריות באזור העיניים, באמצעותה משייכים פנים שנתפסו במצלמה אל מאגר תמונות קיים. מסכה שמסתירה את האף והפה לא מנעה ברוב המקרים התאמת פנים לתמונה קיימת. אך היא כן הקשתה על משימה אחרת: “הבטחת נוכחות אמיתית”, אישור מטעם האלגוריתם כי מדובר באדם אמיתי ברגע הממשי שבו תמונתו נלכדה ולא, למשל, רוח רפאים דיגיטלית שהושתלה בתמונה. הקושי שמסכה מציבה למערכות אלו ולשיטות מעקב וזיהוי מיושנות יותר, זוהה עוד טרום המגפה ולכן מדינות כמו דנמרק, הולנד, אוסטריה, בולגריה, ספרד, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין, קמרון ומלזיה אסרו עטיית מסכה באופן גורף או במקומות מסוימים.
החשש קיבל אישוש אמפירי בדמות מחקר של המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה בארה”ב (NIST) שבחן 73 טכנולוגיות זיהוי פנים ומצא כי מסיכות פנים מגדילות את שיעור הזיהוי השגוי פי עשר. התעשייה הגדירה את הרגע בלי שמץ של אירוניה “משבר זהות”, והתגובה היתה מיידית: חברות הטכנולוגיה החלו להילחם ב”נורמלי החדש” באמצעות אימון מחודש של האלגוריתמים עבור פנים עם מסכות. במקביל, רשויות ממשלתיות החלו לדרוש הסרת מסכות באזורים ספציפיים או שימוש במסכות N95 שלא מכסות חלקים גדולים מהפנים בכניסה למבנים ממשלתיים או שדות תעופה.
3. הטיות מסוכנות
מכל אלה אפשר לשער אולי שמערכות לזיהוי פנים מהוות פתרון טכנולוגי אידאלי למלחמה בפשע ויצירת עולם בטוח יותר, אבל הסכנה הטמונה בטכנולוגיה ידועה ומדוברת. בשבוע שעבר היא אף זכתה לטיפול רגולטורי ראשון מסוגו, עם פרסום טיוטת חקיקה של נציבות האיחוד האירופי להסדרת בינה מלאכותית. בין היתר הם ידרשו מחברות שמפעילות מערכות מסוג אלו לציית לכללי שקיפות מחמירים שכוללים פיקוח אנושי על מערכי הנתונים שנדרשים לאמן את המערכות ויאסרו מעקב המוני ביומטרי כמעט באופן גורף.
בשנים האחרונות קומץ חוקרות אמריקאיות הראה שוב ושוב כיצד מערכות לזיהוי פנים סובלות מהטיות מבוססות מגדר, מוצא וגוון עור, איך הן נוטות לשגות ולזהות ומתקשות להבחין במיוחד בין פרצופים של נשים ואנשים שאינם לבנים. בעיות אלו, הן טוענות, הופכות את הטכנולוגיה למסוכנת גם כשהיא פועלת כסדרה. הסתמכות על זיהוי פנים בתהליכים יומיומיים משפיעה על מעסיקים, בעלי עסקים, מוסדות פיננסיים, כוחות שיטור וארגוני רווחה. והעובדה שהשימוש בה עדיין לא אוסדר רגולטורית הופך אותה למסוכנת ממש עבור חלקים נרחבים מהאוכלוסיה.
למעשה הסכנה היום מוחשית כל כך עד שהסוציולוגית שושנה זבהוף, שידועה בזכות תביעת המונח “קפיטליזם מעקב”, אמרה בינואר האחרון ש”יכולה להיות לנו דמוקרטיה, או יכולה להיות לנו חברת מעקב, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את שניהם”. בראיון שהעניקה למגזין ״טיים” הזהירה זבהוף ש“חברת מעקב דמוקרטית היא בלתי אפשרית קיומית ופוליטית”, וקראה לחיזוק הדמוקרטיה בכל מחיר באמצעות הצפנה והתנגדות למעקב. ברוח זו, וכל עוד המרחב הציבורי מופקר למאמצי המעקב של חברות פרטיות וארגונים ממשלתיים, עטיית מסכה היא אפשרות פשוטה וזמינה לשמירה על זכויות אזרח בסיסיות.