ספרות מי היא "כרמן מולה"?
ספרות
מי היא "כרמן מולה"?
הסופרת הספרדייה המכנה את עצמה "כרמן מולה" היא השם הלוהט ביותר בספרות המותחנים. רק שעכשיו מתברר שמאחורי המחברת הנועזת מסתתרים שלושה גברים מיזוגנים. מהומת האלוהים שפרצה בעקבות הגילוי הובילה לוויכוחים לוהטים בשאלות של מוסר ומגדר
הבדיחה הזאת לא הצחיקה את כולם, ודאי שלא את כולן. פרשת הסופרת הספרדייה המכונה "כרמן מוֹלַה" — השם הלוהט כרגע בעולם הספרות — מעוררת אי־נוחות, וגם הרבה שאלות על אתיקה וספרות. בשבוע שעבר זכתה מולה, מחברת מותחנים מצליחה, בפרס פלאנטה הספרדי של מיליון יורו.
עוד לפני כן היה ידוע שהיא מסתתרת מאחורי שם עט. בעיתונות כונתה "אלנה פרנטה הספרדית", ומעט מאוד היה ידוע עליה. ידעו שהיא אשה בת 40 פלוס שחיה במדריד, נשואה ואם לשלושה. ב־2018 פרסמה את הספר הראשון מבין טרילוגיית מותחנים מצליחה ומדממת מאוד. הסדרה נמכרה במאות אלפי עותקים, ותורגמה ל־11 שפות. אולפני דיאגונל ואולפני ויאקום גילו עניין בספרים וחתמו על חוזה לעיבוד הסדרה למסך הגדול.
1 צפייה בגלריה
מימין: אגוסטין מרטינז, אנטוניו מרסרו וחורחה דיאז נחשפים כ"כרמן מולה" בעת הענקת פרס פלאנטה. תעלול ספרותי או רמייה?
(צילום: איי אף פי)
אבל בשבוע שעבר, עם הזכייה בפרס היוקרתי, התברר שכרמן מולה לא קיימת. כשהוכרז שמה כזוכה בפרס — דווקא על מותחן היסטורי שחיברה בשם "החיה" — עלו לבמה לקבל אותו שלושה גברים: חורחה דיאז, אנטוניו מרסרו ואגוסטין מרטינז — שפרסמו תחת שם עט אחד. אז התברר כי השלושה הם תסריטאים ששיתפו פעולה בכתיבת תוכניות לטלוויזיה הספרדית כמו "בית מרקחת תורן", "בית החולים המרכזי" והתוכנית בעלת השם המלבב "אין גן עדן בלי שדיים".
האיטלקים מצליחים להחזיק פאסון: זהותה של אלנה פרנטה לא נחשפה רשמית עד לרגע זה, אבל הטמפרמנט הספרדי כנראה לא מאפשר להחזיק בבטן יותר מדי זמן. מה גם שאין כמעט דמיון בין מולה לפרנטה: לא בנושאי הכתיבה, לא בז'אנר, לא בסגנון, ולא בראיית העולם הספרותית.
במרכז המותחנים של מולה, שטרם תורגמו לעברית, עומדת הבלשית אלנה בלנקו (שם שמתחרז יפה עם אלנה גרקו, הגיבורה של פרנטה), המתוארת כאשה בודדה וקשוחה, "חובבת גראפה, קריוקי, מכוניות קלאסיות ויחסי מין מזדמנים", הפנטזיה הגברית האולטימטיבית. אבל ידוע שמה שמותר לאשה להגיד על אשה אינו מותר לגבר. כלומר מותר, אבל זה נשמע אחרת, והרבה פחות טוב.
התגובות לא איחרו לבוא. ביאטריס חימנו, פעילה פמיניסטית מוכרת בספרד, ציינה בטוויטר: "מעבר לשימוש בשם עט נשי, שלושת הגברים האלה גם התראיינו במשך שנים לעיתונות. זה לא רק השם, אלא גם פרופיל שקרי שבאמצעותו הם הטעו קוראים ועיתונאים. נוכלים".
שלושת הכותבים השיבו לטענות בעיתון "אל מונדו", ואמרו כי לא היה שום מסר חבוי בבחירה בשם עט נשי, וכי בסופו של דבר הספרים הצליחו מכיוון שהקוראים נהנו מהסיפור.
אבל המתיחה הזאת נמשכה לא מעט זמן, והשאירה טעם לוואי. בראיון עיתונאי שהעניקה "כרמן מולה" לרגל צאת אחד מספריה, נשאלה מדוע להסתתר מאחורי שם בדוי. היא ענתה תשובה מתפתלת: "יש כל כך הרבה סיבות שאני לא מבינה מדוע מחברים אחרים לא עושים זאת. הדבר החשוב הוא הרומן, ולא מי כתב אותו. מה זה משנה אם היא אשה גבוהה ויפה או גבר נמוך ומכוער? בנוסף, לא רציתי שהקולגות שלי, החברים שלי, גיסותיי או אמי יידעו שעלה בדעתי לכתוב על מישהו שהורג אשה צעירה על ידי קידוח חורים בגולגולת שלה כדי לשים זחלי תולעים ולשבת ולראות איך הם אוכלים לה את המוח. חוץ מזה, מה אם הרומן היה כישלון מוחלט? או להיפך, אם היה הצלחה מסחררת? אולי הייתי נאלצת לשנות את חיי, וזה דבר שלא מתחשק לי לעשות, אני מרוצה מאוד מהחיים שלי".
אם כבר מדברים על גולגלות מנוקבות, הביקורת המרכזית נגד השלושה היא האלימות האכזרית שנוקטים נגד נשים בספריהם, כביכול בשמה של סופרת אשה. "זה אולי לא מפתיע שכמה בחורים לבנים בגיל העמידה ביקשו לקדם ספרים על שחיטה נשית ממבט שהוא אחר מהמבט הגברי", אמרה על כך הסופרת רוז טרמיין.
"בעייני זה לא יותר מתרגיל שיווקי ציני". זאת משום שנשים הן כוח קנייה גדול מגברים בתחום הספרים; עד 80% מרכישות הספרים בארה"ב, בריטניה וקנדה מתבצעות על ידי נשים. כך ששימוש בשם עט נשי הוא כנראה רווחי יותר".
אבל השאלה האתית הגדולה בפרשה, שמדהדת את השיח התרבותי של העשור האחרון, היא למי מותר לכתוב מה. הרי נשים מאז ומתמיד פרסמו בשמות גבריים – ממרי אן אוונס תחת השם ג'ורג' אליוט ועד ג'יי.קיי רולינג תחת השם רוברט גלבריית. בכיוון ההפוך יש פחות מקרים, כי גברים נהנו תמיד מיותר חופש, ואילו נשים הן אלה שנזקקו לכך שיקראו אותן מעבר למגדר, מעבר להקשר, מעבר לציפיות.
ובכל זאת, לזכותם של דיאז, מרסרו ומרטינז ייאמר שהם עשו עבודה שיתופית, וויתרו על האגו. הם גייסו את כישוריהם כתסריטאים, שממילא נדרשים לעבודת צוות, ויצרו יצירה קוהרנטית אחת ביחד. גם זה לא מעט.
בעקבות הפרשה עלתה השאלה למי מותר לכתוב מה. "לא מפתיע שבחורים לבנים מבוגרים ביקשו לכתוב על שחיטה נשית מנקודת מבט שאינה גברית"
מימין: אגוסטין מרטינז, אנטוניו מרסרו וחורחה דיאז נחשפים כ"כרמן מולה" בעת הענקת פרס פלאנטה. תעלול ספרותי או רמייה?
