שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט ישראלי

ראיון כלכליסט

פרופ' מיכאל בר־אלי יוצא נגד המוסכמות: "צריך לקטוע את שרשרת הבורות בספורט"

שוערים ממשיכים לזנק באופן שגוי בפנדלים, בעלי קבוצות טועים בניסיון להפוך את השחקנים בקבוצה לחברים טובים, ומה לא כדאי לקפטנים ולמאמנים ללמוד מראש הממשלה בהתנהלותו בקורונה. ראשיון עם פסיכולוג הספורט פרופ' בר־אלי שחיבר את הספר “Boost” שכבר תורגם לחמש שפות

אוריאל דסקל 08:4711.10.20

בתחילת שנות התשעים מיכאל בר־אלי, פסיכולוג ספורט, הוצמד לקבוצת כדורסל מובילה שהשקיעו בה כספים רבים. הבעלים רצה "לחזק את הקבוצתיות" בקרב השחקנים אחרי שני הפסדים מפתיעים בתחילת העונה ושלח את השחקנים לשבוע גיבוש באירופה. השחקנים בהחלט התגבשו וחזרו מיודדים יותר מתמיד זה עם זה. ואולם, למרות החברות, הקבוצה המשיכה לפשל על המגרש. המאמן פוטר והקבוצה סיימה במיקום מאכזב. "יש הנחה שגויה", אומר בר־אלי בראיון ל"כלכליסט". "בעלי קבוצות חושבים שאפשר לפתור בעיות על ידי כך שכל האנשים בקבוצה יאהבו זה את זה או לכל הפחות יחבבו זה את זה, אבל יש שני ממדים של לכידות. לכידות חברתית ולכידות משימתית".

 

 

 

לדבריו, "זה נחמד שהשחקנים נהנים מהחברה אחד של השני, אבל בספורט הלכידות המשימתית היא המחויבות המשותפת של חברי הקבוצה למטרה שהשגתה מצריכה השקעת מאמצים לעבוד יחד. זו המידה החשובה יותר בספורט קבוצתי. כשהשחקנים יכולים לסמוך איש על רעהו לבצע את המשימה – כל אחד את שלו וכולם את של כולם. קיים בלבול בעולם הספורט לגבי המושג 'כימיה'. הלכידות החברתית לא בהכרח מבטיחה 'כימיה' על המגרש כמו הלכידות המשימתית. זה קצת כמו נישואים. אם אתם אוהבים אחד את השני זה מצוין, אבל אם אתם לא מצליחים לנהל משק בית ביחד, אין חלוקת תפקידים ברורה והכל קורס – אז הנישואים לא ימשיכו הרבה זמן".

 

40 שנה של שיעורים

 

זה רק שיעור אחד מספרו של בר־אלי, “Boost”. במשך 40 שנותיו אסף וחקר את הספורט וספרו הוא על השיעורים הללו ואיך אפשר ליישמם בניהול, בחינוך וב"חיים עצמם". הספר ראה אור בחמש שפות: אנגלית, גרמנית, רוסית, קוריאנית ועברית. בר־אלי הוא פרופסור שעוסק במחקר בספורט באוניברסיטת בן־גוריון ויו"ר המועצה האקדמית של מכללת וינגייט. הוא בעל מוניטין בינלאומי בפסיכולוגיית הספורט וייעץ, בין השאר, לאלכס פרגוסון.

 

"לפני 40 שנה התחלתי לעסוק בספורט ואז חיפשנו תיאוריות מבחוץ שיעזרו לנו להגיע לפתרונות ורעיונות שיעזרו לספורטאים", אומר בר־אלי. "היום זה ההפך – אנחנו מייבאים רעיונות מהפסיכולוגיה של הביצועים בספורט לעסקים ותחומים שונים. זה בעיקר בזכות שינוי סוציולוגי משמעותי. המיקום של הספורט בחברה השתנה. לפני 50-40 שנה היו אומרים שכדורגל זה 22 מטומטמים שרצים אחרי כדור. זו היתה הגישה. גם באקדמיה. עכשיו מה שאנחנו רואים זה שהספורט קיבל סטטוס. מאמנים נהפכו למומחים בניהול.

 

 

שוער ליברפול אליסון עוצר פנדל של שחקן צ'לסי ז'ורז'יניו בספטמבר שוער ליברפול אליסון עוצר פנדל של שחקן צ'לסי ז'ורז'יניו בספטמבר צילום: גטי אימג'ס

 

הספורט עצמו עבר שינוי אינטנסיבי. המדע תופס בו הרבה יותר מקום. אנחנו בעיצומו של תהליך 'מידוע' של הספורט – ניתוח משחקים, GPS, נתונים. ואנשים מקבלים החלטות על סמך המדע הזה. ואז חוקרים ופסיכולוגיים כמו דניאל כהנמן ועמוס טרבסקי ראו בספורט זירה שאפשר דרכה לבחון ביצועים אנושיים – שאפשר לבחון ביצוע תחת לחץ בו התגמולים גבוהים – כמו מנתחים, טייסים, תלמידים שנבחנים בפסיכומטרי ואז גם כלכלה וחברה".

 

מה הגישה הלא נכונה למחקר בספורט?

"אחד הדברים שהכי מקוממים אותי זה שכשמישהו בספורט אומר שהוא עושה משהו על סמך כך ש'זה ידוע', שזה עוזר/לא עוזר/משפר וכו'. שמישהו עושה משהו בגלל ש'ככה עושים'. בלי מחקר, בלי הוכחה, בלי כלום. אני תמיד אומר לסטודנטים, בקורסי המאמנים, בהרצאות 'לשאול שאלות'. המאמן החכם שואל שאלות כדי לחפש את התשובות. למשל, המחקר שלנו על פנדלים הגיע לאלכס פרגוסון בגלל שהוא שאל את השאלות לגבי פנדלים. מה שוער צריך לעשות ומה שחקן צריך לעשות. אינטואיטיבית הוא חשב את מה שאנחנו הוכחנו במחקר והגיע אליי. אז אני לא הוזה. פרגוסון הגיע למחקר שלי בכלל דרך כהנמן, ומבין משהו בכדורגל".

 

בר־אלי הוכיח בסדרת מחקרים שהפנדל המושלם הוא בעיטה למעלה לאחד מהצדדים ושהתגובה הנכונה ביותר של השוער היא לא לנחש לאן הבועט הולך לבעוט אלא להישאר במקום ולנסות להגיע לבעיטה אחרי שהבועט משחרר אותה – משהו שמאמנים רבים וגם פרשנים לא מסכימים איתו. עוד הוכח ששוערים "מהמרים" על אחת הפינות בעיקר בשביל שלא יראו שהם לא עושים דבר ולא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות.

 

 

פרופ' מיכאל בר-אלי פרופ' מיכאל בר-אלי

 

"אני שומע הרבה פעמים פרשנים ומאמנים אומרים שבעיטת הפנדל המושלמת היא שטוחה לאחת הפינות. הנתונים מראים שזו הבעיטה שעוצרים הכי הרבה פעמים. זה המספרים. לא רק שלי – גם של חוקרים ומחקרים אחרים. לא צריך להתייחס אליי, אלא למספרים. המאמנים הכי מוצלחים כיום – יורגן קלופ, האנזי פליק, תומאס טוכל – כולם מיישמים ידע מדעי בצורה זו או אחרת, פסיכולוגיה ודברים אחרים. אם אתה לוקח דברים שרלף קליין ופיני גרשון עשו היטב בעבר, אז זו פסיכולוגיה מכוח התבונה שלהם. בידייש קוראים לזה 'שייכל'. אנחנו קוראים לזה תבונה. מחקרים הם תבונה מוכחת והמאמנים הכי טובים בעולם משתמשים בהם".

 

איך השתנה תחום פסיכולוגיית הספורט מאז שהתחלת?

"התחלתי עם נבחרת טניס השולחן, והחברים בנבחרת היו מקללים את עצמם בכל פעם שהם עשו פעולה לא נכונה. היו אומרים על עצמם 'אתה מטומטם', 'אתה אידיוט'. שאלתי אותם למה והם אמרו שהמאמנים שלהם אמרו להם לעשות את זה... זה מן הסתם לא דבר נכון לעשות. שאלתי את המאמנים למה הם אמרו להם לעשות את זה, והם ענו שהמאמנים שלהם אמרו להם לעשות את זה. אז היינו צריכים לקטוע את שרשרת הבורות הזו. זה לא היה קל. היו אומרים לנו 'מה אתה יודע בכלל, אתה לא ספורטאי לשעבר או מאמן'. אבל לאט לאט אתה מקבל את הלגיטימציה שלך, בעיקר בגלל שהרעיונות והמחקרים שלך קיבלו כבוד או יחס מאנשים כמו כהנמן או פרגוסון. היום כבר שנתיים שאנחנו עובדים עם איגוד הכדורסל, לכל נבחרת צעירה יש פסיכולוג וההישגים בלתי רגילים. אנחנו מעורבים גם באולימפיאדת המדעים ותמיד מביאים הרבה כבוד. אנחנו במקום אחר כשאנחנו מגיעים לקבוצות ונבחרות כיום".

 

עטיפת הספר BOOST של פרופ' מיכאל בר-אלי עטיפת הספר BOOST של פרופ' מיכאל בר-אלי

 

"בגלל הדוגמה האישית"

 

מה היית כותב בספר שלך על התגובה הישראלית לקורונה?

"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה אבל התחושה בסגר הראשון היתה שעם ישראל 'הפרוע והבלתי ממושמע' היה מאוד מאוד ממושמע. לא היתה התפרצות והעקומה התיישרה. כמו במקרים אחרים, אנשים כאן ראו שיש בעיה ושצריך להבין אותה וסמכו על הממשלה. אבל כבר בזמן הסדר נראה שהעם איבד אמון במה שהממשלה עושה. ונראה לי שזה בעיקר בגלל דוגמה אישית של בכירים – מראש הממשלה, דרך שר הבריאות ובכלל. בשיחות עם מאמנים או קפטנים, אנחנו תמיד מדגישים שאסור להם לשכוח אפילו לרגע שהם מהווים דוגמה. שהשחקנים מחקים אותם אם רוצים או לא. אני זוכר שב־1982 קרל היינץ רומינגה, שהיה הכוכב הגדול והמנהיג, שיחק במדי באיירן מינכן והתעצבן על עבירה שלא נתנו לו. אז הוא רץ ליציע של אוהדי באיירן מינכן וסימן להם למחות. על זה הוא הושעה. הסבירו לו שהוא קפטן ולא יכול לעשות את זה.... אז דוגמה אישית כאן חשובה. כמובן שגם לקבל החלטות מקצועיות ולא פוליטיות ולהסתכל קדימה ולזהות בעיות הם דברים מאוד חשובים אבל אמון הציבור תלוי בעיקר באמונה של הציבור שמישהו עובד עבורם. שהוא לא מטיל עליהם דרישות שהוא לא מוכן לעמוד בהן בעצמו".

 

x