שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט עולמי

סיפור ההצלחה של "נורבגיה השנייה"

בודו גלימט, הקבוצה בצהוב-שחור, מייצגת את הפריפריה הנורבגית ומלמדת אותנו מה צריך לעשות עם הנוער שלנו

אוריאל דסקל 11:1502.08.20

את בודו גלימט, קבוצת הכדורגל הנורבגית, זוכרים בישראל בעיקר מהמפגש נגד בית"ר ירושלים ב-1996. זה התחיל, כרגיל, בזלזול ישראלי בקבוצה הקטנה והמשונה מצפון נורבגיה וצחוקים על הכובע המוזר של השוער שלה. אבל "הקבוצה של הדייגים" השתיקה את המתנשאים מהמזרח התיכון וכבשה שישה שערים בשני משחקים נגד בית"ר ירושלים הגדולה של אלי אוחנה, רונן חרזי, איציק זוהר, אישטוון פישונט, סטפן שאלואי ויוסי אבוקסיס.

 

 

הקבוצה מצפון נורבגיה לא ממש רשמה הצלחות בינלאומיות מאז, ירדה מהליגה בכירה מספר פעמים, ובאופן כללי נותרה קבוצה בינונית בליגה הבכירה. אבל העונה בודו גלימט פשוט מתפוצצת על המגרש: 10 ניצחונות מ-11 משחקים, כמעט 4 שערים למשחק בממוצע, שחקנים נורבגים צעירים מלהיבים, שחקנים שמוותרים על מעבר לקבוצות גדולות מהיבשת כדי להישאר בקבוצה בצהוב-שחור, ויש לה גם יהלום נורבגי צעיר - ינס פטר האוגה; שחקן התקפי מלהיב שמצטרף לדור נורבגי מרגש שכולל מרטין אודוגור, ארלינג בראוט הולאנד, קריסטופר אייאר סנדר ברגה ואחרים.
שחקני בודו גלימט עם אוהדי הקבוצה שחקני בודו גלימט עם אוהדי הקבוצה צילום: youtube

 

 

סיפור ההצלחה של גלימט הוא סיפור הצלחה של הפריפריה הנורבגית. סיפורה של "נורבגיה השנייה" אם תרצו. בודו היא העיר הגדולה באזור מבודד ומרוחק (אוכלוסייה של כ-55 אלף איש שגרה ביחס של 39.9 איש לקילומטר מרובע), שממוקם צפונית לחוג הארקטי. המקום, במשך שנים, הוזנח, נשכח והולעג.

 

אוריאן ברג, המנהל הספורטיבי של בודו, הסביר למגזין "פור-פור-טו": "במשך שנים חשבנו שאנחנו פרימיטיביים כאן בצפון. שיחקנו כדורגל ישיר, דיברנו בצורה ישירה, חשבו שאנחנו רק דייגים וחקלאים - הרבה עדיין חושבים ככה. אבל אנחנו לא פרימיטיביים".

 

בודו גלימט לא נתנה לתפיסות להפריע לה לעשות את כל הדברים הנכונים כמועדון כדורגל.

 

מגרשים נבנו בתוך אולמות ואיפשרו לילדים באזור להתאמן 24/7 במשך כל ימות השנה. אם פעם הצעירים באזור היו עושים סקי בחורף ובקיץ יוצאים למסעות ביערות, אז היום רבים מהם משחקים כדורגל לאורך כל השנה. המועדון בנה אקדמיה אותה מנהל גרג ברוטון, איש כדורגל אנגלי עם ניסיון בליגות הנמוכות באנגליה. הוא הביא איתו אנשי מקצוע מבריטניה, מאמנים ופיוזיותרפיסטים. המדיניות המוצהרת של המועדון היא "להעניק לצעירים נתיב ברור לקבוצה הבוגרת - אסור לבזבז אף כישרון".

 

במשך שנים, בנורבגיה הדרומית - המאוכלסת והעשירה יותר - די התעלמו מהקבוצות הנורבגית הצפוניות.

 

עד 1971 אף אסרו על קבוצות צפוניות לשחק בליגה הבכירה בגלל שהקבוצות הדרומיות לא רצו לנסוע לצפון הרחוק מדי שבוע. זה היה חלק מהתפיסה הרווחת בדרום נורבגיה. בחלק מהבניינים באוסלו - הבירה - אפילו היתה הוראה (לא רשמית) שאסור להשכיר את הדירות לנורבגים מהצפון.

 

יש לציין שמה שקורה בבודו גלימט הוא אמנם הצלחה מקומית נהדרת אבל גם חלק ממה שקורה בכדורגל הנורבגי כולו. גם בכדורגל הגברים וגם בכדורגל הנשים.

 

והצלחה לא מקרית. אחרי שהנבחרת הנורבגית הגיעה לשפל ומספר השחקנים הנורבגים בחמש הליגות הבכירות לכדורגל הצטמצם דרמטית, ההתאחדות המקומית בחנה את כל המדדים שלה מול העולם וגילתה שאין מספיק מגרשים לילדים והאימון לא ברמה גבוהה.

 

זה הוביל להשקעה מאסיבית במגרשים קטנים (גם באולמות) עם דשא מלאכותי בכל עיר ושכונה (מה שאיפשר להתאמן גם בחורף הקשה) והשקעה גדולה בקורסים למאמנים ובסבסוד עבודתם במחלקות נוער וילדים. הגישה היתה "איסלנדית" - כלומר לפגוש את הבעיה כשהשחקנים צעירים, כאשר ככל שפוגשים אותם בגיל צעיר יותר, ההשקעה בהם יותר משתלמת.

 

הנורבגים אימצו גם את שיטת האקדמיות הבלגית והכניסו מאמנים לא נורבגים בעלי השכלת כדורגל רחבה לאקדמיות. לכל ילד בנורבגיה יש היום גישה למגרש כדורגל, בדרך כלל קטן - מה שמעניק לו הזדמנויות רבות למגע עם הכדור. המגרש, בדרך כלל, פתוח עבורו כמעט בכל יום בשנה. רוב הילדים גם חשופים לאימון טוב מגיל צעיר. ויש לציין שהכל, כל הטוב הזה - התחיל בהצהרת כוונות.

 

"ספורט הוא זכות אדם"

 

ב-1987 הממשלה הנורבגית, הוועד האולימפי הנורבגי וארגוני הספורט הנורבגים חתמו על הצהרת "זכויות הילד בספורט". ההצהרה עודכנה ונחתמה מחדש ב-2007. מדובר על מסמך בן שמונה עמודים שמתאר את חוויית הספורט שילד במדינה צריך לקבל - מסביבת אימונים בטוחה ועד פעילויות באימונים שמאפשרים יצירת חברויות.

 

המסמך מתאר את הספורט כ"זכות אדם" עבור ילדים. בהצהרה, שממנה נובעים חוקים ותקנות, שמים ערך גבוה במיוחד על "קול הצעירים". "ילדים חייבים לקבל הזדמנות להשתתף בספורט וגם לתכנן את פעילויות הספורט שלהם", כך לפי המסמך; "הם יחליטו בעצמם איך הם ירצו להתאמן". לפי המסמך הם אפילו יכולים לוותר על משחקים אם הם מרגישים שהם צריכים. אם ילד רוצה לעבור למועדון אחר הוא יכול לעשות את זה בלי שום בעיה. שום הסגר, שום חוק ספורט שמונע זאת באופן מעשי עם עונש לילד של השעייה לשנה מהספורט. אם ביום ראשון אתה, כילד נורבגי, רוצה לעבור לקבוצה היריבה - אתה יכול לעשות זאת ולשחק בה כבר ביום שני. "המוטיבציה של הילדים לספורט היא הדבר הכי חשוב - יותר מההורים או המאמן", לפי ראשי הספורט בנורבגיה. "אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה לאבד ספורטאים בגלל שהספורט לא כיף".

 

כל התאחדויות הספורט והאיגודים בנורבגיה מחוייבים להצהרה. עבירות על החוקים - והתאחדות או איגוד יכולים לאבד את כל הכספים מהממשלה. ומה התוצאה של ההצהרות הללו? עלויות הספורט לא גבוהות (סבסוד של שכר מאמנים) ו-93% מהילדים הנורבגים עושים ספורט מאורגן כלשהו. בנורבגיה יש היום הכי הרבה ספורטאים תחרותיים פר-קפיטה.

 

בישראל יש חוק - "חוק הספורט" - שהופך כל כדורגלן, כדורסלן, כדורידן צעיר לרכוש של הקבוצה שלו עד גיל 24. גם אם אין לשחקן חוזה ולא מוצע לו חוזה, הוא לא רשאי לעזוב ולהצטרף לקבוצה חדשה מבלי לשלם פיצויים לקבוצה שגדל בה. קבוצה, דרך אגב, שהוריו שילמו לה הרבה מאוד כסף לאורך השנה. בערך פי 10 יותר ממה שההורים האירופאים הממוצעים משלמים על הילד שלהם לקבוצות.

 

"נוער משועמם זו בעיה חברתית"

 

חזרה צפונה. במדינות סקנדינביה התמודדו במשך הרבה מאוד זמן בצרה משמעותית שאפשר לכנות "נוער משועמם". נוער משועמם מוביל להתמכרויות, דיכאונות ואלימות. הפתרון היה השקעה מאסיבית בתוכניות סבסוד תרבות וספורט לנוער. כמעט לפי כל המחקרים ומטא מחקרים שעוסקים בהשקעות ציבוריות, ההשקעה בילדים ונוער היא ההשקעה המשתלמת ביותר עבור מדינות - כלכלית, חברתית, בריאותית וכו'. וזה מוכח - מעשית - גם בסקנדינביה.

 

איסלנד השקיעו בהקמת מתנ"סים, מרתפי הקלטת מוזיקה ובניית מועדונים ומגרשי כדורגל וכיום האי הוא עם בני הנוער עם אורח החיים הבריא ביותר. מספר להקות האינדי באיסלנד שובר שיאים, שיעור הצעירים שעושים ספורט במסגרת קבוצה עומד על כמעט 50% ושיעור הנערים והנערות בגילאי 15–16 שהשתכרו מאלכוהול צנח מ־42% בשנת 1998 לכ-5%. שיעור המעשנים סיגריות רגילות על בסיס יומי התכווץ מ־23% ל־3% בלבד ושיעור השימוש בסמים צנח בעשרות אחוזים.

 

באופן כללי, המדיניות של השקעה מאסיבית בנוער, בחינוך וביצירת מסגרות חיוביות מחוץ לבית הספר, מתגלה כמשתלמת במיוחד עבור המדינות הנורדיות.

 

כיום, 3 מ-5 המדינות הכי בטוחות לילדים ונוער ב-OECD הן סקנדינביות. 4 מ-5 המדינות הכי טובות מבחינת עלות והשקעה ביחס לתשואה הן סקנדינביות. 2 מ-5 המדינות בהן הנוער הכי מאושר הן סקנדינביות. 4 מ-5 בהן הנוער הכי בריא הן סקנדינביות. ולמרות שרק 1 מ-5 מדינות הכי טובות מבחינת עלות חינוך ואיכות חינוך הן סקנדינביות, זה רק מראה כמה השקעה ממשלתית יש בנוער שלא דרך משרד החינוך. ישראל, אגב, אחת מחמש מדינות הכי גרועות מבחינת ביצועי קריאה, ביצועי מתמטיקה ועלות החינוך להורים. ישראל היא גם אחת מ-5 המדינות הכי לא בטוחות לנוער ב-OECD, ובסך הכל ישראל במקום ה-26 מתוך 35 מדינות בטבלת "המקום הכי טוב לגדל בו את הילד שלך". חמש המקומות הראשונים שייכים למדינות סקנדינביה.

 

אפשר לקשקש עד מחר על טיב המדדים הללו אבל העובדה הפשוטה היא כזו: המדינות שמשקיעות הכי הרבה והכי חכם ברווחה, בחינוך וביכולות של הנוער והילדים הן המדינות הכי מוצלחות. כן, זה גם בזכות הכסף שיש במדינות הללו, אבל בעיקר בזכות העובדה שהחליטו - באופן קולקטיבי - להשקיע את הכסף הזה בנכס המשתלם ביותר: העתיד.
x