שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט עולמי

שינוי תרבותי של ממש בכדורגל האנגלי. זה יגמר בזכייה במונדיאל?

שינויים יסודיים בהתאחדות לכדורגל האנגלית, בנוף האורבני של לונדון ובשיטת האקדמיות של הפרמיירליג הובילו לרשימת הישגים מופלאה של הנבחרות הצעירות של אנגליה. האם ההצלחה בנבחרות הצעירות מבטיחה הצלחה של הנבחרת הבוגרת?

אוריאל דסקל 14:5430.10.17

גם באנגליה מסרבים להתלהב משתי אליפויות העולם בכדורגל שזכו בהן הצעירים האנגלים בחודשים האחרונים (נבחרת עד גיל 17 ונבחרת עד גיל 20). גם בעקבות הזכייה ביורו של נבחרת עד גיל 19 וההצלחה בטורניר טולון (עד גיל 23) לא יצאו ברחובות לונדון ומנצ'סטר בריקודים.

פטר קראוץ', חלוץ נבחרת אנגליה לשעבר ואחד מהאנשים הכי מצחיקים בכדורגל האנגלי, סיכם היטב את התחושה הכללית כלפי הנבחרות הצעירות של אנגליה בציוץ מופלא אחרי העפלתה של נבחרת עד גיל 17 לגמר בטורניר שנערך בהודו: "לצעירים של היום אין שום כבוד למסורת. אנחנו לא אמורים להגיע לגמרים של אליפויות עולם. איך הם מעיזים?!". פטר קראוץ', חלוץ נבחרת אנגליה לשעבר ואחד מהאנשים הכי מצחיקים בכדורגל האנגלי, סיכם היטב את התחושה הכללית כלפי הנבחרות הצעירות של אנגליה בציוץ מופלא אחרי העפלתה של נבחרת עד גיל 17 לגמר בטורניר שנערך בהודו: "לצעירים של היום אין שום כבוד למסורת. אנחנו לא אמורים להגיע לגמרים של אליפויות עולם. איך הם מעיזים?!". צילום: איי פי

 

"אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד, זה טבוע בנו. זה כל כך טבוע בנו שאפילו את הדברים החיוביים אנחנו רואים כשליליים" כתב דניאל סטורי, כתב כדורגל אנגלי באתר Football365. "להתרגש מהעתיד של הכדורגל האנגלי זה לנאיביים או למטופשים".

 

התחושה הזו נובעת מחוסר ההצלחה המשווע של הנבחרת הבוגרת, ההשפלות נגד יריבות כמו איסלנד על הבמה העולמית, חוסר היכולת של השחקנים הבוגרים להתמודד עם הלחץ והמרדף המייאש אחרי תואר בינלאומי ראשון מאז ההוא מ-1966, הפכו את האנגלים למאוד ציניים בקשר לעתיד הנבחרת שלהם - אפילו כשהפוטנציאל נראה עצום.

 

פטר קראוץ', חלוץ נבחרת אנגליה לשעבר ואחד מהאנשים הכי מצחיקים בכדורגל האנגלי, סיכם היטב את התחושה הכללית כלפי הנבחרות הצעירות של אנגליה בציוץ מופלא אחרי העפלתה של נבחרת עד גיל 17 לגמר בטורניר שנערך בהודו: "לצעירים של היום אין שום כבוד למסורת. אנחנו לא אמורים להגיע לגמרים של אליפויות עולם. איך הם מעיזים?!".

 

ואולם, סטורי מאמין שיש משהו שונה בצעירים האנגלים. "הם בוגרים, הם רגועים על הכדור, הם מראים יצירתיות - לא תיאורים שמזוהים עם אנשים שמשחקים עם שלושה אריות על החזה שלהם".

 

אז למה הפסימיות?

 

הפסימיות נובעת גם מכך שמעטים חושבים שהצעירים האנגלים שהראו יכולות מרשימות באליפויות עולם יקבלו צ'אנס בקבוצה הבוגרת שלהם בפרמיירליג.

 

השריר הפיננסי של הפרמיירליג מאפשר לכל קבוצה להביא שחקנים זרים ומנוסים. היום זה לא מופרך שהמגן השמאלי של לסטר או ווסטהאם הוא מגן בינלאומי עם 25 הופעות בנבחרתו, ולא מגן נבחרת אנגליה הצעירה שצריך דקות בקבוצה הבוגרת כדי להתפתח.

 

העובדה שמאמנים משתנים ומתחלפים במהירות, ונמצאים תחת לחץ מתמיד להשיג נקודות - ולהציל את הקבוצה שלהם מירידת ליגה ואובדן הכנסה קטסטרופלי - מוסיפה לחוסר הרצון של המאמנים, ובהרבה מובנים גם של המועדונים עצמם, לתת צ'אנסים לצעירים, שכאמור חייבים לשחק, ויותר מזה - חייבים לעשות טעויות כדי לגדול ולהתפתח. 

 

העובדה היא שלשחקן האנגלי הצעיר יש יותר מחסומים בדרך לקבוצה הבוגרת מאשר מקבילו הגרמני, הצרפתי או הספרדי.

 

המחסומים אינם רק בפרמיירליג. מורגן גיבס-ווייט, אחד מהשחקנים המצטיינים של הנבחרת האנגלית עד גיל 17, יגלה שמאוד קשה לו לקבל דקות משחק בקבוצתו מליגת המשנה, וולברהמפטון וונדררס. הקבוצה היא בבעלות סינית ומנוהלת, דה פקטו, על ידי סוכן השחקנים הפורטוגלי ז'ורג' מנדס. מנדס מילא את הקבוצה בשחקנים "שלו", והוא צריך שהם ישחקו כדי למכור אותם הלאה ולהרוויח.

 

לא סתם ג'אדון סאנצ'ו מנבחרת אנגליה עד גיל 17 עזב את מנצ'סטר סיטי לבורוסיה דורטמונד. בגרמניה הוא קיבל פי שלושה יותר דקות משחק בקבוצת הבוגרים מאשר כל חבריו לנבחרת עד גיל 17 ביחד.

 

לא סתם ג'אדון סאנצ'ו מנבחרת אנגליה עד גיל 17 עזב את מנצ'סטר סיטי לבורוסיה דורטמונד. בגרמניה הוא קיבל פי 3 יותר דקות משחק בקבוצת הבוגרים מאשר כל חבריו לנבחרת עד גיל 17 ביחד. לא סתם ג'אדון סאנצ'ו מנבחרת אנגליה עד גיל 17 עזב את מנצ'סטר סיטי לבורוסיה דורטמונד. בגרמניה הוא קיבל פי 3 יותר דקות משחק בקבוצת הבוגרים מאשר כל חבריו לנבחרת עד גיל 17 ביחד.

 

עניין דקות המשחק בקבוצה הבוגרת הוא קריטי להתפתחות השחקנים.

 

"השתתפות במספר רב של משחקים במהלך השנים הראשונות של קריירה מקצועית הוא תנאי חיוני כדי להצליח להתחרות ברמה הגבוהה של הליגות ברחבי העולם", נכתב בדו"ח של CIES Football Observatory.

 

על פי מערכת הנתונים שבה השתמשו המחברים, "השחקנים כיום בחמש הליגות הבכירות באירופה שיחקו בממוצע ב-93.9 משחקים בליגות המקומיות מאז תחילת הקריירה המקצועית שלהם ועד לסמסטר לאחר יום הולדתם ה-23. המספר הממוצע של משחקים הוא 11.1 לפני גיל 19, 26.8 לפני גיל 20, 46.9 לפני גיל 21, 69.7 לפני גיל 22 וכאמור 93.9 לפני גיל 23. משחקים של קבוצת המילואים (B-team) נכללו גם כן".

 

לפי ג'ייסון ווילקוס, מנהל האקדמיה של מנצ'סטר סיטי, המועדון בדק את כל השחקנים ששיחקו ברבע גמר ליגת האלופות בעשור האחרון וגילה ש-83% מהשחקנים (!) שיחקו בקבוצה הבוגרת שגדלו בה בגיל 17.

 

באנגליה מקווים שכוכב הנבחרת עד גיל 17 - פיל פודן - יקבל דקות משחק בסיטי העונה. פפ גווארדיולה כבר הבטיח שזה יקרה - אבל באנגליה לא מאמינים עד שלא יראו את פודן על המגרש.

 

פודן הוא קשר יצירתי קטן ונפלא שיכול לשחק באמצע הקישור ההתקפי או באגף. ואולם, בשביל לקבל דקות משחק בקבוצה הבוגרת, הוא צריך להדיח מההרכב את ברנרדו סילבה, דויד סילבה, קווין דה ברוינה, לירוי סאנה, ראחים סטרלינג, אילקאיי גונדואן או יאיא טורה. כולם שחקנים בינלאומיים מוכחים ומצויינים.

 

לסיטי יש רשת מועדונים ברחבי העולם - כולל הסכם שיתוף פעולה עם NAC ברדה ההולנדית - ואולי שם פודן יקבל דקות משחק משמעותיות. אבל גם לצ'לסי יש רשת כזו ושחקני האקדמיה שלה - אולי הכי טובה באנגליה - כמעט ולא מגיעים לקבוצה הבוגרת ואף די סובלים מההשאלות רבות לקבוצות ברחבי העולם.

 

משהו טוב קורה בהתאחדות האנגלית

 

למרות הפסימיות והסיכויים הקטנים של גיבורי הקיץ האנגליים לקבל דקות משחק בפרמיירליג, נראה שמשהו טוב מאוד קורה בהתאחדות הכדורגל האנגלי. לפחות בחלק המקצועי.

 

ההתאחדות לכדורגל באנגליה היא לא פעם ארגון מביך. רק החודש נאלצה ההתאחדות לפטר את מאמן הנבחרת הנשים, מארק סמפסון, מאחר שלא טיפלו בתלונות לגבי התנהגותו כלפי כדורגלניות לפני שמונה לאימון. ראשי ההתאחדות גם הודו בכך שהתנהלו בצורה מפלה ולא ראויה כלפיי חלוצת הנבחרת השחורה, אני אלוקו, שסמפסון התנכל לה והתנהג כלפייה בגזענות. ההתאחדות נאלצה לשלם פיצויים לאלוקו ותדמיתה נגררה בבוץ ציבורי ובשימוע פרלמנטרי.

 

ואולם, מבחינה מקצועית חל שינויי כביר בהתאחדות הכדורגל האנגלי. עד לפני חצי עשור, "בריגדת הבלייזרים" היה הכינוי לאנשים שקבעו איך הכדורגל האנגלי ייראה. רובם היו מחנכים במקצועם, מעטים מהם עם ניסיון בעולם הכדורגל. בתחילת שנות ה-2000 הוכנסו מעט אנשי עסקים ומנכ"לים מקצועיים לארגון, אך מבחינה מקצועית - ההתאחדות האנגלית פיגרה אחרי כל התאחדות אחרת באירופה - למרות שהיא אחת מהעשירות בעולם.

 

הכישלונות במונדיאל 2010 ו-2014 ותוצאות מביכות של הנבחרות האנגליות הצעירות - הובילו לשינוי מקצועי מהותי, שהתחיל בבניית "בית נבחרות".

 

בבית הנבחרת האנגלי (סנט ג'ורג' פארק) עיצבו מחדש את הרוח המקצועית של הנבחרות האנגליות. המרכז בסנט ג'ורג' פארק התחיל להתנהל כמו מרכז מחקר ופיתוח. ב-2012 הגיע דן אשוורת', המנהל הספורטיבי של ווסט ברומיץ' לתפקיד מנהל מקצועי דה פאקטו (FA’s Director of Elite Development) של ההתאחדות האנגלית והנבחרות האנגליות. מתחתיו מונו אנשי מקצוע לתפקידים במחלקות ההדרכה והמחקר והחליפות התחילו להזרים משאבים להגדלת מספר המאמנים בשורשי הכדורגל.

 

כחלק מהשינויים, קורסי המאמנים נהפכו להרבה יותר מתקדמים ובהרבה מקומות אף אימצו וחיבקו את הפוסטל - כדורגל באולמות - כדי שהשחקנים האנגלים הצעירים יגעו יותר בכדור. במקביל התחילו לעבוד עם המועדונים לגבי הצבת סטנדרטים ודירוג של האקדמיות.

 

מבחינת הנבחרות עבדו על מה שמכונה "ה-DNA של הכדורגל האנגלי". ה-DNA בא לידי ביטוי בסגנון ואופי משחק אנגלי מוסדר והנחלתו בכל הנבחרות. אבל חשוב מכך, ה-DNA הוא הקו המנחה לגבי התנהלות השחקנים כקבוצה וכמשפחה במסגרת הנבחרות. "אלמנט חשוב מאוד להצלחה קבוצתית הוא עניין חברתי. גיבוש הקבוצה" אומר מאט ווייטהאוס, מאמן אנגלי ובלוגר, שעשה מספר קורסים בהתאחדות הכדורגל האנגלית החדשה. "חבורה של ילדים שמשחקים ביחד ואוהבים אחד את השני זה עניין חשוב בכדורגל בינלאומי. ורואים שזה התפתח בצורה פנטסטית עבור ההתאחדות. רואים את זה על המגרש".

 

לפי ה-DNA האנגלי נבחרים רק השחקנים שמתאימים לנבחרות מבחינה אישיותית, חברתית וטכנית. "אנחנו רואים שכל ההליך עבר התמקצעות" אומר ווייטהאוס. "ההתאחדות האנגלית סוף סוף משקיעה בצוות מקצועי ואנשים שיגרמו לכל העניין לעבוד כמו שצריך".

 

לונדון. כבר לא משחקים על מגרשים בוציים לונדון. כבר לא משחקים על מגרשים בוציים

 

משחקים ברחובות

 

גם "חומרי הגלם" השתפרו. בעקבות התפתחות עירונית מאסיבית בלונדון לקראת אולימפיאדת לונדון 2012, אז נבנו מגרשי כדורגל קטנים ברחבי העיר - בעיקר בחלקים המגוונים מחינה תרבותית - לילדים רבים היתה גישה קלה יותר למגרשים הקרובים לביתם. כתוצאה מכך, חלק מהשחקנים האנגלים הטובים ביותר בפרמיירליג הם מלונדון. 14 מ-21 השחקנים בנבחרת עד גיל 17 נולדו או גדלו בלונדון.

 

זה שינוי תרבותי מהותי בכדורגל האנגלי, שלאורך שנים שאב את שחקניו ממשחקי פארק. בעבר השחקנים האנגלים גדלו עם מגרשי ענק בוציים בפארקים. ילד אנגלי ממוצע בקושי נגע בכדור, וגם כשכבר קיבל אותו לא היה מסוגל לעשות איתו הרבה מלבד לבעוט אותו למעלה. כיום האנגלים גדלים במגרשים עירוניים, סגורים, קטנים, עשויים מדשא סינטטי או משטח קשיח אחר. הילדים האנגלים היום נוגעים הרבה יותר בכדור בכל משחק.

 

וכך, כמו שפריז והפרברים שלה הם כר הגידול הפורה ביותר עבור נבחרת צרפת (ונבחרות אפריקאיות רבות), הפכה לונדון לכר פורה עבור כדורגלנים אנגלים צעירים.

 

לפי רורי סמית מ"ניו יורק טיימס", זרם חדש של כישרונות אנגלים מגיע לקדמת הבמה. "כ-15% מהשחקנים האנגלים בפרמיירליג גדלו ב-10 מיילים מרובעים בדרום לונדון.

 

"ויקטור מוזס, ווילפרד זאהה, כריס סמולינג, נת'נייל קליין, ג'ו גומס, ג'ורדן אייב ועוד. רובם גדלו בדיור ציבורי והחשיפה הראשונה שלהם לכדורגל לא הייתה בפארקים הירוקים אלא על מגרשי דשא סינטטי או מגרשי בטון, שקיימים בשכונה הזו ובשכונות רבות אחרות, בעיקר של בני מיעוטים".

 

לפי סמית', "הכלובים הללו הם כר טיפוח מושלם לכדורגלנים צעירים. אפשר לשחק בהם כל היום וכל הלילה - ממשחק מאולתר נגד גדולים ממך ועד טורנירים מתוכננים. הכלובים עם התדמית הטובה ביותר גם מושכים אליהם את השחקנים הכי טובים מאזורים אחרים - מה שמגביר את התחרות והופך משחקים לקרבות על גאווה מקומית, כשמסביב מגיעים אוהדים וצופים שהופכים את המשחקים לתחרותיים עוד יותר."

 

סמית' מוסיף שהאווירה קשוחה אבל השחקנים נמדדים לא רק ביכולת להיות הכי קשוח, אלא גם בשליטה בכדור, ביצירתיות וביכולת להעביר את הכדור בין הרגליים של היריב.

 

שיפור התשתיות הזה, הזרימה של הידע והערצה כלפי שחקנים זרים - הובילו לשינוי תרבותי של ממש.

 

לפי מאט ווייטהאוס: "תרבות כדורגל הרחוב, שרבים חשבו שהלכה לאיבוד ואולי זה פגע בהתפתחות השחקנים של היום - חוזרת.

 

"המגרשים הללו מוכיחים את עצמם כבעלי יכולת לטפח שחקנים יצירתיים וגם להתמודד עם הלחצים מהחברה בצורה חיובית. וכשכבר מגיעים לאקדמיה, היא רק משפרת אותך, לא מייצרת אותך. אם מקשיבים לשחקנים מדרום אמריקה או כאלו שגדלו במגרשים הציבוריים בערים הצרפתיות, בפרברים של פריז, מבינים שאת הבסיס הטכני שלהם, את הכישורים שלהם הם השיגו בעיקר ברחובות. אלו כישורים שהם משתמשים בהם כדי להתמודד פיזית, מנטלית וחברתית עם הכדורגל".

 

"חומרי הגלם" הללו מגיעים לאקדמיות מקצועיות. ואחר כך נכנסים גם למרכז הפיתוח והמחקר של נבחרת אנגליה, שם השחקנים נכנסים לתרבות שהולכת ללוות אותם כל הדרך עד הקבוצה הבוגרת.

 

התרבות משתנה ועכשיו באנגליה מקווים שאותם אלופי עולם צעירים יתחילו לקבל דקות משמעותיות בקבוצות בוגרות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x