כ-50% מהשחקנים בקבוצות האירופאיות הם זרים

ארסנל חוגגת. המחקר מזהיר את הקבוצות העשירות מהסיכון בנטישת ההכשרה של השחקנים המקומיים לטובת ייבוא שחקנים. צילום: איי אף פי

ההבדלים הגדולים קיימים גם ביחס לעמדות. בעוד ששחקנים זרים מייצגים 34.9% מהחלוצים, הם מהווים רק 20.5% מהשוערים. השיעור היחסי של השחקנים הזרים בקרב המגנים והקשרים עומד על 25%.

מנקודת מבט של גיל, שחקני הכדורגל הזרים בליגות שנבדקו הם בממוצע מבוגרים יותר מהשחקנים המקומיים: גיל 27.1 לעומת 25.7. בעוד ש-13.2% מהשחקנים מתחת לגיל 21 הם זרים, הם מייצגים 33.8% מהשחקנים מעל גיל 28.

בשש ליגות אירופיות שנבדקו, מעל מחצית מהקבוצות הורכבו משחקנים זרים: אנגליה, בלגיה, איטליה, טורקיה, פורטוגל וגרמניה. בקצה השני של הספקטרום, השחקנים הזרים מייצגים פחות מ-10% מההרכבים בברזיל, אורוגוואי, ונצואלה, קוסטה ריקה, ארגנטינה, פרגוואי, אוזבקיסטן ואיראן.

המחקר מזהיר את הקבוצות העשירות מהסיכון בנטישת ההכשרה של השחקנים המקומיים לטובת ייבוא שחקנים.

הדו"ח מזכיר ש"לכל המועדונים שהותירו חותם על הכדורגל המודרני באירופה (ריאל מדריד, אייאקס, באיירן מינכן, מילאן, מנצ'סטר יונייטד, ברצלונה) ובשאר העולם (בוקה ג'וניורס, ריבר פלייט, סנטוס, פלמנגו) היו כמה עמודי תווך שגדלו בבית, שהנוכחות שלהם הייתה בעלת תרומה גדולה למעמד הגבוה של המועדונים".

הריכוז הנמוך ביותר של שחקנים זרים בקרב הליגות באמריקה הלטינית נרשם בברזיל. הסיבה לכך קשורה למסורת הכדורגל במדינה ולתפקידה המרכזי כיצואנית של שחקנים. בהקשר הזה, המועדונים בברזיל מעדיפים להעניק לשחקנים מקומיים הזדמנויות במקום לייבא שחקנים ממדינות אחרות. אחוז השחקנים המיובאים הוא פחות מ-10% גם ביצואנית השחקנים השנייה בגודלה בדרום אמריקה: ארגנטינה, ובחמש מדינות נוספות. לעומת זאת, הריכוז הגבוה ביותר נרשם במקסיקו, מדינה שבה לקבוצות יש אמצעים פיננסיים גדולים יחסית.

שיעור השחקנים הזרים באמריקה הלטינית אינו גבוה מ-20% בכל אחת מהעמדות שנבדקו, ונע בין 10.9% למגינים ו-19.1% לחלוצים. בממוצע, השחקנים הזרים הם בעלי יותר ניסיון מאשר המקומיים: גיל ממוצע של 28.5 לעומת 23.5. זהו הפער הגדול ביותר שנמצא עבור כל התחומים שנבדקו. הממצאים מצביעים על כך שהשחקנים הזרים באמריקה הלטינית מגויסים לרוב מנקודת מבט של התוצאות על המגרש ולא מתוך תפיסה לייצר הכנסות בשוק ההעברות.

בכל הליגות האירופיות שנבדקו, שיעור הזרים היה גבוה מ-20%. בשש מתוך 12 מקרים, הנתון אף גבוה מ-50%. הנתון הגבוה ביותר נמדד בפרמיירליג האנגלית: 66.4% שחקנים זרים מייצגים חלק חשוב בהרכבים בכל אירופה. הנתון הנמוך באופן משמעותי שנמדד באוקראינה נובע בחלקו מהמשבר עם רוסיה. השיעור הנמוך יחסית בצרפת, הולנד ובספרד משקף את החשיבות המוענקת להכשרות במדינות הללו, ואת המומחיות בתחום. שחקנים זרים מייצגים 40% לפחות מהשחקנים, ללא קשר לעמדה בה הם משחקים.

כמו באזורים אחרים, האחוזים הגבוהים ביותר נרשמו בעמדת החלוצים. מעל מחצית מהחלוצים בליגות האירופיות שנכללו במחקר הם שחקנים זרים (55.2%). הגיל הממוצע של שחקנים זרים קרוב לגיל של המקומיים: 26.1 לעומת 25.5.

בשל המספר הרב שלהם, שחקני זרים לא נהנים יותר ממעמד מיוחד בקבוצות בליגות התחרותיות ביותר ביבשת.

שיעור השחקנים הזרים בקבוצות עלה בהתמדה ב-30 השנים האחרונות. העלייה הזו בולטת במיוחד באירופה, בעקבות השילוב בין קריטריונים חוקיים וכלכליים. חוק בוסמן מ-1995 החליש במידה רבה את משטר המכסות שהיה תקף באותה תקופה, בעוד שהפיתוח של הכדורגל בחלק מתעשיית הבידור, כולל ההשקה של ערוצים בתשלום, אפשר למרבית הקבוצות להעלות את ההכנסות שלהן ולהרחיב את היקף הגיוס שלהן.

עד 1985, שיעורהשחקנים המיובאים בהרכבים של הקבוצות בחמש הליגות הבכירות באירופה, לא עקף ה-10%. אולם מאז והלאה אחוז השחקנים גדל בהתמדה. העלייה החדה ביותר נרשמה בין עונת 1995-96, האחרונה לפני כניסתו לתוקף של חוק בוסמן, ועונת 2000-01: מ-18.6% ל-35.6%.

הצמיחה נמשכת עד היום, אך בשיעורים נמוכים יותר.

הדו"ח מסכם ש"שחקנים מוכשרים נולדים בכל רחבי העולם. המחסור אינו בכישרונות אלא בתנאים לפיתוח שלו. כדי לעודד קבוצות ברחבי העולם לא לבחור בדרך הקלה וליפול למלכודת של ייבוא חסר אחריות של שחקנים ומכירת הנשמות שלהם לשחקני השוק, יש להגן בצורה טובה יותר על ההכשרות ועל השכר".