איך נהפוך את הכדורגל בארץ למעניין, מצליח ושמח יותר?

בכדורגל הישראלי המאמן עסוק בהישרדות, השחקן משחק טקטי ומפוחד כדי שהמאמן הלחוץ לא יצעק עליו, התקשורת מעליבה ומזלזלת והקהל במקרים רבים מוסיף שמן למדורה. נוצר מצב שבו עדיף לשחק "על בטוח", שבלוני וללא מעוף והעזה. זו אחת הסיבות שגורמות לשחקנים לא להפגין יצירתיות ולקהל לצפות במשחקים משעממים. ההחמצה הגדולה היא שהישראלי חזק במקומות היצירתיים, ראו ערך הצלחה בהייטק העולמי, אך אינו מביא זאת לידי ביטוי בכדורגל ולכן ברוב המקרים יפסיד ליריב האירופאי שחזק ממנו בשיטת משחק שיטתית. אמנם מגרש הקופסא נסגר, אבל השחקן הישראלי מתקשה לחשוב מחוץ לקופסה.

אוהדי מכבי תל אביב בסטמפורד ברידג'. נחמד שם אה? צילום: אימג'בנק, Gettyimages

השאלה היא מה ניתן לעשות כדי לצאת מהמקום הזה. להלן מספר כיווני חשיבה כולל תרומת האוהדים לכך. מוגש כחומר מחשבה ליום כיפור

המאמנים: משיחות עם אנשי מקצוע מובילים מצטיירת תמונה ברורה; המאמנים צריכים להשתפר מקצועית ולהתחיל להכניס תכנים של פיתוח חשיבה, יצירתיות ואינטליגנציה תנועתית כחלק אינטגרלי מהאימון. חשיבות פיתוח החשיבה נסקר רבות. לדעתי, זהו נושא שבלימוד ממוקד של מאמנים ניתן לייצר שיפור די מהיר. הנושא היותר בעייתי הוא הגישה המתגוננת והזהירה של המאמנים. כאשר מעמדם כה נמוך עם יציבות תעסוקתית בעייתית ניתן להבין למה הם פועלים ממקום של חשש ולא ממקום של העזה ודרבון השחקנים להפגין את היצירתיות שבהם. הבעיה היא תרבותית. מה משפיע על כך? כיצד ניתן לייצר פה "אקלים" שיעודד את השחקן הישראלי להפגין יצירתיות ומעוף? איך זה בסוף קשור אליך ואלי?

התקשורת: כתבים רבים חושפים שחיתויות ומציגים את הספורט במערומיו. אכן, הספורט הישראלי מייצר חומרים רבים לכך. תפקידה של התקשורת הוא אמנם להיות כלב השמירה, אבל הסגנון, אוי הסגנון. כתוב ונאמר בצורה מעליבה, מזלזלת ומתנשאת. מה שעצוב הוא שהשכונה של הספורט באה לידי ביטוי גם בדרך כתיבת הכתבות הללו. כאשר אתה מזלזל, מעליב וכוחני אתה למעשה חלק מהשכונה. סבר פלוצקר, הפרשן והעורך הכלכלי הראשי של ידיעות אחרונות , זוכה בין היתר בפרס סוקולוב ובפרס מפעל חיים על תרומתו לתקשורת הישראלית, אמר פעם שהוא מודע לכך שדבריו לא רק אמורים לשקף את המציאות אלא גם מעצבים את המציאות. לכן הוא מצד אחד כותב בצורה חדה וברורה אך גם נזהר בלשונו. עיתונאי יקר, אם הספורט הישראלי יקר לך, וגם אם מצבו לא מי יודע כמה, אתה לא יכול להישאר רק במקום המעליב והמזלזל, כיוון שהסגנון המעליב ינציח את עליבותו של הספורט. דוגמא הפוכה הן הכתבות של אבינועם פורת על האתלטיקה המקומית. רואים שהוא כותב מתוך אהבת המקצוע ודאגה אמיתית להתפתחותו. כמו אבא טוב שהצלחת ילדיו חשובה לו. לא צריך לזנוח את הכתיבה הביקורתית אבל אופן ההתבטאות היא הדבר המרכזי. אבל אין טעם לקוות לשינוי בתחום שיבוא מהתקשורת. היא נותנת מענה לצרכים של אוהדי הספורט. השינוי יגיע, אם בכלל, מהצד של האוהדים.

האוהדים: לאוהדים יש כוח. הרבה כוח. נמאס לכם מהבוטות בתכניות כמו יציע העיתונות? בואו נעשה מעשה. בכנס האחרון שהיה בנושא תקשורת וספורט בבינתחומי קברניטי הערוץ אמרו בפה מלא שהם חייבים לייצר דרמות ואקשן בתכניות כמו היציע. בסופו של דבר הם צריכים את הרייטינג. גם אם זה אומר לרדת נמוך. השאלה היא אם אנחנו נשתף פעולה עם זה. השינוי לא יקרה מתוך הערוץ. הם עצמם הגיעו לשפל המדרגה באירוע המביש של משחק כדורגל חופים לזכרו של ניצן שירזי. לפחות קיבלו החלטה להיפרד מכמה "כוכבים". הרייטינג זה אנחנו, לא אף אחד אחר. הגיע הזמן לעשות מעשה, או בעצם לא לעשות – לא לראות, לא לתת להם כוח. יציע העיתונות עם מודי בראון וחבריו? על הכיפק. יציע העיתונות עם ההרכב הקבוע? ביי, עוברים ערוץ.

האוהדים 2: רוצים משחק שוטף בלי עצירות? בואו לא נעודד את כל ההתחזויות של השחקנים. באנגליה זה מביש אם שחקן נתפס מתחזה בפציעה שלא הייתה. הקהל לא סובלני למתחזים. הם נתפסים כרכרוכיים כיוון שהם לא משחקים פייר פליי. דווקא בארץ שלנו, עם נטייה לאלימות ואגרסיביות אותם מתחזים שעוצרים את שטף המשחק לא זוכים ליחס כזה. נהפוך הוא, בחברה שלנו, יצאת גבר אם הצלחת לעבוד על המערכת. הבעיה היא שבסופו של דבר "המערכת" זה אנחנו, הצופים שרואים משחק מקוטע ומעצבן. כמו שדוביד שוויצר אמר פעם – "כולם עובדים על כולם", ובמקרה הזה, אנחנו עובדים על עצמינו...

מציאות שאינה מעודדת יצירתיות והעזה היא תוצר של הפעולות של כולנו. לא רק של אלו המובילים את הספורט בארץ. אם באמת רוצים שינוי צריך להפסיק לצפות לשינוי שהאחר יעשה. זה יכול להיות בפעולות גדולות כמו ארגוני האוהדים שסבלו מהנהגת המועדונים והקימו מועדונים תחליפיים (קטמון, נורדיה ועוד) או בפעולות קטנות ופשוטות של החלפת ערוץ טלוויזיה. בסופו של דבר אנחנו כן רוצים לשמר את השכונה אבל במובן של שמחת המשחק, התשוקה והתחרותיות.

הכותב הנו מוביל תוכנית "מנהלים ספורטיביים" מטעם וינגייט ויועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים