שחיקה מוקדמת

ד"ר אנדרס אריקסון הגה את "תיאוריית ה־10,000 שעות", ולפיה 10,000 שעות של אימון ממוקד נדרשות כדי להפוך למצטיין בכל תחום. לימים היא נתפסה כ"חוק ה־10,000 שעות", לאחר שהעיתונאי מלקולם גלאדוול חשף אותה למיינסטרים בספרו "Outliers".

אריקסון מעולם לא הגדיר את התיאוריה שלו כ"חוק", אבל בעולם הספורט המקצועני אין חולק על כך ששעות רבות של אימונים הן המפתח להצלחה, ויש ספורטאים רבים שהצליחו להגיע לרמה הגבוהה ביותר אף שלא נחשבו לכישרוניים כילדים — וזאת בזכות שעות עבודה רבות. עם זאת, אין ספק שהצטיינות בספורט היא שילוב של Nature ו־Nurture, כי הרי יש אנשים עם יכולות טבעיות שאיתן הם נולדו — כגון גובה, זרועות ורגליים ארוכות, סוגי דם שונים שמותאמים לריצות ארוכות, סוגי שרירים שונים שמותאמים לריצות ארוכות או קצרות וכו' — אבל ללא עבודה וליטוש של היכולות הטבעיות, הבעלים שלהן לא יגיעו לשום שיא. לכאן נכנסים חילוקי דעות מקצועיים רבים לגבי הזמן שבו יש להתחיל להשקיע שעות רבות של אימונים.

ילדים מתאמנים בכדורגל. צריך להתחיל מוקדם אבל לא בצורה אינטנסיבית צילום: יובל חן

אינטרסים שיווקיים

הסיפורים על שחקנים וספורטאים מצוינים (בעיקר בענפי ספורט שבהם הכישורים המוחיים והמוטוריים משמעותיים יותר מהיכולות הטבעיות) מוכיחים שתחילת אימונים בגיל צעיר היא מפתח להצלחה בהמשך הדרך כמקצוענים. טייגר וודס, למשל, החזיק במחבט גולף כבר בגיל 9 חודשים, וכשהיה בן 3 עשה מסלולים שלמים. ליאו מסי גם כן התחיל לכדרר עם אחיו בגיל צעיר. כדורגלנים בכירים אחרים היו בנים של כדורגלנים או מאמנים לשעבר, שהחלו לזרוק להם כדורים לרגליים ברגע שהם למדו לעמוד על הרגליים.

ישנה אמונה בקרב אנשי מקצוע והורים שחשיפת הילד בשלב מוקדם לאימונים תאפשר לו לרכוש מיומנויות מוטוריות או גופניות שלא ניתן להשיגן בגיל מאוחר יותר. לדוגמה, זריזות ושליטה בכדור. תופעה זו מכונה בספרות המקצועית Sport Specialization, תקופת ההתמחות של הספורטאי הצעיר.

גישה זו הובילה בשנים האחרונות לפתיחה של אקדמיות ספורט בעיקר בענפי כדורגל או טניס, שבהם הילד מתחיל להתאמן בגיל צעיר ובהיקף אימונים נרחב: שלוש־ארבע פעמים בשבוע בסוג ספורט ספציפי מגיל צעיר מאוד, לרוב מגיל 7. האימונים באקדמיות שונות אמנם כוללים גם אימונים כלליים כגון אתלטיקה, אבל עיקר האימון מוקדש לשיפור מיומנויות הקשורות לספורט עצמו, שבו הספורטאי "מתמקצע" מגיל צעיר.

כאן יש להזכיר כי המטרה של פתיחת האקדמיות השונות (מלבד הרצון למקצועיות ולקידום הספורט) היא שיווקית. הפיכת מחלקת נוער ל"אקדמיה" מושכת הורים וילדים, שמשלמים כסף רב על לימודי הילד שלהם מגיל צעיר. הכסף הזה עוזר לממן את מחלקת הנוער עצמה, אבל במקביל גם משפר את תדמית המועדון שבו האקדמיה נמצאת.

סטיב נאש משחק כדורגל. צריכים להיות פעילים אבל לא להתמקד בענף אחד בגיל הצעיר צילום: רויטרס

ברגקאמפ — כדורסלן

ואולם, קיימות הוכחות מדעיות שדווקא ילדים שהחלו להתמחות באופן מקצועי בספורט אחד בגיל מאוחר יחסית (מגיל 12 ומעלה) הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות מקצוענים. מחקר שנערך בקרב הספורטאים בנבחרות הארציות של סקנדינביה בענפי האתלטיקה והסקי מצא שרוב הספורטאים באותן נבחרות התחילו להתמחות בספורט אחד רק מגיל 13. לפי החוקרים מאוניברסיטת לילהאמר, ספורטאים שלא הגיעו לרמת נבחרות דווקא התחילו את ההתמחות הספורטיבית שלהם בגיל צעיר יותר מהמקצוענים. גם בענף הטניס, שמאופיין בכך שהילדים מתחילים להתאמן בגיל צעיר מאוד, נמצא שמי שהחל לשחק טניס בצורה "מקצוענית" רק מגיל 13 הגביר את סיכוייו להיות שחקן מקצועי. מחקרים אלה חיזקו את הגישה הנקראת Sport Diversification, שאותה מוביל החוקר הבולט ביותר בתחום ההתפתחות הספורטיבית של הילדים פרופ' ז'אן קוט (Jean Cotes) מאוניברסיטת קווין שבקנדה. על פי גישתו, כדי שילד יהיה מקצוען, הוא צריך להתאמן עד גיל 12 בכל ענף ספורט שדורש יכולות גופניות ומיומנויות מוטוריות. לרוב מספיק להתאמן בכמה ענפים פעמים אחדות בשבוע מאשר ענף אחד בכל השבוע, ורק לאחר גיל 13 להתחיל בהתמקצעות בענף אחד ולהגביר בהדרגה את עומס האימונים. אגב, לפי ניסיון העבר אנחנו רואים שכוכבי ענק שיחקו בגיל צעיר בענפים שונים. יוהן קרויף, למשל, היה שחקן בייסבול כמו מייקל ג'ורדן. דניס ברגקאמפ שיחק כדורסל וסטיב נאש שיחק כדורגל.

השפעות שליליות

לפי מחקרים שנערכו באוניברסיטת אינדיאנה, התמחות מוקדמת בספורט ספציפי לא רק שלא תורמת להתפתחות הספורטאי, אלא לרוב עלולה לגרום דווקא לאפקט ההפוך: פרישה מוקדמת של הילדים מהספורט כתוצאה מאימונים מרובים לאורך השנים שגורמים לעומס הרב, מה שמוביל לשחיקה נפשית. בקרב ילדים שהתחילו להתאמן מוקדם מדי נמצאו תופעות כגון מצב רוח ירוד, הערכה עצמית נמוכה וסימנים לדיכאון. ההשפעות השליליות לא נמצאו רק בצד הנפשי אלא גם מבחינה גופנית. מסקירה ספרותית שפרסם פרופ' אלן מקילינסקי מאוניברסיטת אינדיאנה ופורסמה ב־"Journal of Sport Education", עולה כי אין כל עדות לכך שאימון גופני בגיל מוקדם מביא להתפתחות יכולות גופניות ספציפיות, שלא ניתן לשפר בגיל מאוחר יותר. כלומר, התפיסה כי אימון בגיל מוקדם יכול לפתח את הזריזות או המהירות אינה נכונה. נמצא גם קשר בין שיעור פציעות גבוה בילדים שהחלו להתמחות מוקדם מדי באותו ספורט. הסיבה היא עומס גופני גדול שכולל חזרות רבות על אותה מיומנות בעוד מבחינה גופנית שרירי הילד חלשים. למשל, נמצא שיעור פציעות גבוה בכתף החובטת בקרב שחקני טניס או פציעות במרפק בקרב מתעמלים.

לסיכום, היכולות הספורטיביות המדהימות שמפגינים כוכבי־העל מושכות ילדים רבים להתאמן באותו ענף ספורט. לעתים מתוך רצון לפתח בצורה מיטבית את הפוטנציאל יש נטייה לאמן את הילד מוקדם יותר בצורה אינטנסיבית יותר. לכאן צריכים להיכנס המבוגרים האחראים ולוודא שהילד מקבל תפריט מגוון של פעילויות ספורטיביות.

הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט במכון פיזיולייף בהרצליה