בין אהדה לאלימות

בבחינה של מה גרם לאלימות לא נלך אחורה לחינוך אצל ההורים והעובדה שהחברה שלנו היא חברה אלימה, שבהרבה מובנים גם רואה באלימות כפתרון להרבה בעיות - אבל כן נתחיל בבסיס למה שגורם לאלימות בכדורגל.

1. חוסר שליטה

בנספחים של דו"ח טיילור, שנכתב לאחר אסון הילסבורו, הייתה חוות דעת של מספר פסיכולוגים לפיהם אחד מהגורמים הגדולים ביותר לאלימות היא התחושה של האוהדים כי אין להם שליטה על שום דבר בקבוצה שלהם. ולכן, כדי לקבל קצת תחושה של שליטה, האוהדים ביצעו מעשים אלימים כגון פריצה למגרשים והפרעת הסדר. מצב זה נכון כיום לכדורגל הישראלי בכלל ולהפועל תל אביב בפרט. רמת השליטה של האוהדים בקבוצה שלהם נמוכה מאי פעם. ובגלל שאין שקיפות כלל, הם נטולי יכולת אמיתית לבקר או אפילו לחשוב על הקבוצה בצורה מושכלת. זה, כאמור, גורם להם "לקחת שליטה" על ידי פעולות אלימות ביציע. קצת כמו ילדים ביריונים בבית הספר היסודי.

2. בעלים אטום

3. השחקנים

נעבור לשחקנים. השופט אמנם לא הבריק אתמול אבל השחקנים של הפועל - שיש לציין כי הם לחוצים בקשר לעתיד מקום עבודתם בגלל שהבוס רוב הזמן באמריקה ולא הציג ולו שמינית חזון לגבי הקבוצה - התנהגו מתחת לכל ביקורת והלהיטו את הקהל. בדרך כלל אלימות של קהל מחריפה בגלל התנהגות השחקנים על המגרש. זה נכון לגבי כל העולם וזה נכון גם לגבי אמש. אבל חייבים לשאול מי במועדון יחנך את השחקנים אחרת? מי דואג להם? אין להם הרי למי לפנות בגלל שיש וואקום ניהולי ענקי בהפועל תל אביב. וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לאלימות המכוערת של שחקני הפועל - לאחרונה פורסם וידאו של זובור שעשה הקפטן וואליד באדיר לעמרי קנדה. חדר ההלבשה במתחם וולפסון מזכיר יותר ויותר את בעל זבוב - וזה כי אין מבוגר אחראי בסביבה.

אלי טביב. גם הוא אשם בהתפרעויות צילום: ראובן שוורץ

4. הקבוצות

עם זאת, לקראת סוף המהומות, ניתן היה לראות שאחד מקציני האירוע לוקח לצד את אחד ממנהיגי אוהדי הפועל ומדבר איתו. אחרי זה, המנהיג - איש כריזמטי שיכול להשתיק יציע שלם עם הנפת אצבע - מנע מאוהדי הפועל לזרוק חפצים על שחקני מכבי תל אביב - מה שאיפשר להם לגשת לחדר ההלבשה שלהם. שוב - כל יצירת קשר ישיר עם האוהדים מביאה באופן מיידי להרגעת הרוחות. התנהלות מולם כבהמות משא - תביא להחרפת האלימות. כל פעולה מוצלחת נגד אלימות מתחילה קודם כל בדיון עם האוהדים. זה משהו שלא קורה כמעט בכדורגל הישראלי.

5. חינוך

אסור לנקות את אוהדי הפועל תל אביב, לפחות חלקם האלים, מאשמה. הבלאגן אמש רק מדגיש את העובדה שאוהדים שפויים בוחרים שלא להגיע למשחקים - זה נכון לגבי רוב הקבוצות ובטח לקבוצות הגדולות עם מגוון רחב יותר של אוהדים. על הכאב של אוהדי הפועל ה"שפויים" אפשר לקרוא כאן בפוסט הבאמת מומלץ של חיים הר-זהב. בכל מקרה, יש בעיית חינוך קשה בכל הקשור לאהדת כדורגל בישראל, שמתבססת בעיקר על שנאה ולא אהבה. רבים בישראל לא אוהדים קבוצה אחת, הם שונאים את הקבוצה השנייה. וזה בסיס פורה לאלימות.

6. חוסר הבנה

אוהד, כמו בנאדם מאוהב, קם בבוקר והדבר הראשון שהוא חושב עליו זו הקבוצה. הדבר האחרון שהוא חושב עליו בלילה זו הקבוצה. אכפת לו מה הקבוצה שלו עושה בכל רגע נתון. הוא מברר עלייה דברים כל הזמן. והוא רוצה יותר מהכל להרגיש נאהב חזרה על ידי הקבוצה שלו. כשהקבוצה שלו מפסידה, הוא יכול להסתובב בעצבים כל היום למחרת. או כל השבוע. כשהיא מנצחת, הוא יכול להסתובב עם חיוך על הפנים שלו שבוע שלם.

אוהד הוא לא לקוח, כמו שרבים ממנהלי הכדורגל בישראל רוצים שאנחנו נאמין.

לקוח של סופרמרקט יכול לעבור לסופרמרקט אחר אם המחירים עולים. אוהד לא. לקבוצה יש מונפול על הלב שלו.

לקוח של סופרמרקט גם לא יקעקע את הסמל של הסופרמרקט על החזה, לקוח לא יבקש לקבור את עצמו מכוסה בלוגו של הסופרמרקט. אם הסופרמרקט של הלקוח ידווח על הפסדים, הלקוח לא ייכנס לפורום הלקוחות האחרים כדי לדבר על המצב של הסופרמרקט. לרשת סופרמרקטים אין אוהדים שיילכו איתה למשחקי חוץ. לרשת סופרמרקטים אין קהילה שחיה ונושמת את מה שהיא מוכרת.

בסריקות של המוח, מצאו שאהדה לקבוצה נמצאת במקום בו האהבה נמצאת. זה לא נכון לגבי רשימת הקניות שלנו. התשוקה הזאת של האוהד, היא הבסיס של תעשיית הכדורגל. תעשייה שאין עוד כמוה.

אלי טביב ואנשים כמוהו אומרים "שתפקיד האוהדים הוא רק לעודד". אבל זה לא נכון. תפקיד האוהדים הוא לאהוב. ובתמורה לאהבה הם רוצים לקבל משהו חזרה מהקבוצה שלהם. כי יש גבול עד כמה שאפשר לאהוב ולא לקבל אהבה חזרה. זה מוביל לכעסים. ועצבים. ושנאה. אנשים שאומרים "שאוהדים צריכים רק לעודד" לא מבין את תעשיית הכדורגל. ואנשים שלא מבינים את תעשיית הכדורגל מנהלים אותה בישראל.