סקר: סמים ממריצים - הבעיה החמורה בספורט האמריקאי
סקר חדש בארה"ב מגלה כי האמריקאים תופסים את הסמים כ"בעיה אתית". ואילו בעיות נוספות נחשפו בקרב הנשאלים?
הספורט האמריקאי סובל מלא מעט בעיות, משביתה בפוטבול ועד בעיות תקציביות. עם זאת, מבחינת האוהדים, הבעיה החמורה ביותר היא שימוש בחומרים משפרי ביצועים – סמים אסורים. נתון זה עולה ממחקר בקרב 9,000 אמריקאים, שערכה הסוכנות האמריקאית נגד סמים, בניסיון לבדוק את ההשפעה שיש לספורט על ערכים ועל התרבות באמריקה.
75% מהנשאלים בסקר הצביעו על בעיית הסמים האסורים ככזאת הפוגעת באתיקה של הספורט, ובהתאם לכך כבעיה הקשה ביותר. למקום השני הגיעה בעיית ההתמקדות בכסף ואילו למקום השלישי הגיעה בעיית ההתנהגות שיש לחלק מהאתלטים מפורסמים.
מדוע הדברים האלו חשובים, ולמה הם מתרחשים? ובכן, לשאלה הראשונה יש שתי תשובות פשוטות. הראשונה: על זה היה המחקר, אז מה אתם מתפלאים.
לגבי השאלה השנייה, למה זה קורה, התשובה מורכבת יותר. בראש ובראשונה, כי התחרות היום כה עזה והתגמול למנצחים ולמקצוענים הוא כה גדול, שקשה לשפוט את הספורטאים. אם היו נותנים בידיכם גלולה שתעזור להרוויח שני מיליון דולר בשנה, ולהאריך את הקריירה הקצרה שלכם, האם לא הייתם לוקחים? יש שיגידו שכן. וזהו גם אפקט מירוץ הסוסים הוותיק שמלבה התקשורת בספורט, בפוליטיקה, ובחיים בכלל: הצגת העולם כמשחק סכום אפס. יש מנצחים. ויש את האחרים. "הנכונות לשים את הניצחון בראש סדרי העדיפויות, על חשבון אתיקה ובריאות, שוחק את האמון שלנו בספורט ובערכים הפנימיים לו. בארה"ב, אין ספק שאנו עמודים בפני בעיית סמים. השאלה היא, באיזו מידה זהו רק סימפטום קצה בארצנו למגיפה גדולה יותר – נושא האתיקה", נכתב במחקר.
חלק בלתי נפרד מהספורט
התוצאה אולי נשמעת כמחקר שמוכיח את חשיבות הארגון שמקיים אותו, אלא שסמים מהווים חלק בלתי נפרד מהנוף הספורטיבי בשני העשורים האחרונים. החשיפה החלה בבייסבול, בזינוק האדיר בחבטות "הום ראנס" (חבטה כה חזקה עד שהכדור יוצא מהמגרש), וחבטות אלה הפכו לאחד הגורמים העיקריים בתחיית הספורט אחר השביתה של שנות ה-90. זה המשיך בהכתמת שמו של בארי בונדס, השחקן הגדול ביותר של שנות ה-90 והאלפיים, ואולי הטוב ביותר אי פעם. בונדס, בן לסופרסטאר בובי בונדס, ומי שחש כל חייו כנרדף בידי התקשורת, הגיע עד לבית המשפט עם הסתבכותו בעדויות שקר, והמשפט עשוי להגיע לסיומו השנה.
אלא שבבייסבול התעוררו – אם כי כתמיד, מאוחר מדי – וכעת הבדיקות קפדניות יותר והעונשים כבדים. הבעיה חמורה הרבה יותר בפוטבול, שם ההערכות הן שכמחצית מהשחקנים משתמשים בחומרים משפרי ביצועים, ובעיקר סטרואידים. מספיק מבט אחד על המפלצות האלה, על המהירות שלהן, על הכוח בהתנגשויות, כדי להבין שמשהו כאן נראה כמו קפיצה אבולוציונית הרבה יותר מאשר שיפור הדרגתי שמושג בחדרי הכושר. וזה עוד מבלי שדיברנו על בעיות סמים אחרות, שחווה ה-NBA, שם כבר שחקנים הגיעו לכדי שתיית אלכוהול במחצית של משחקים.
משחק טוב או תחרות הוגנת?
מהצד של האוהדים, מצטבר כעס, מכיוון שיותר מאת הכוכבים והקבוצות, אנחנו אוהבים את המשחק, ואת התחרות ההוגנת שאנו משלים את עצמנו שמתקיימת שם, שהרי בעולם האמיתי החוקים תמיד מתכופפים לכיוון החזקים. וכשהשחקנים משקרים, לפי כללי האתיקה הנהוגים, אנחנו מרגישים מרומים. ילדים שהעריצו את מארק מגווייר, מי ששבר ב-1998 את שיא ההום ראנס בבייסבול שהיה של רוג'ר מאריס, בוודאי התאכזבו כאשר נודע שמגווייר השתמש בחומרים אסורים. ודווקא מגווייר, שתמיד היה צנוע ואהוב. דווקא הוא. ובכן זה לא רק הוא. זה כל מי שיכול לקבל עוד יתרון קטן בתחרות.
אולי היה מקום להוסיף במחקר תהיה נוספת, ולהציג אותה באופן יותר חד מאשר "מגיפה של אתיקה". כי המגפה האתית כאן היא צביעות: והבעיה היא הסטנדרטים שבהם אנחנו שופטים את אותם אנשים שמצד אחד אנו מצפים מהם להיות מודל לחיקוי לילדינו, ומצד שני היינו עושים בדיוק את אותו הדבר.
