סגור
תמר זנדברג על רקע משאית מיחזור בקבוקים
תמר זנדברג על רקע משאית מיחזור בקבוקים (צילום: אוראל כהן, קובי קואנקס)

חוזרים לזרוק לפח: כך נכשל חוק מיחזור הבקבוקים

המיחזוריות נעקרו מהרחובות, מכונות האיסוף האוטומטיות לא הגיעו, תאגיד אל"ה על סף סגירה והרגולטור לא קבע תקנות מתאימות. חצי שנה אחרי הרחבת חוק הפיקדון, כוונות המיחזור של המשרד להגנת הסביבה מושלכות לפח

חצי שנה אחרי שהורחב חוק הפיקדון כך שיחול גם על מיחזור בקבוקי משקה מעל ליטר, נראה כי בנוסף לנטל הכספי על הצרכנים, נרשמה גם הרעה משמעותית בפן של השמירה על הסביבה. רשתות השיווק מתנערות מאיסוף, התקציב למכונות אוטומטיות לרשויות מקומיות טרם הוקצה, תאגיד המיחזור אל"ה נמצא על סף סגירה והתוצאה — הצרכנים משליכים את הבקבוקים לפח.
כל זה קורה כי במשרד להגנת הסביבה האחראי לנושא מיהרו לקדם את הרחבת החוק, מבלי לקבוע תקנות ונהלים להסדרת איסוף הבקבוקים הגדולים. רק בחודש שעבר, אחרי שבמשך חצי שנה זרם שטף תלונות מצרכנים שלא הצליחו להשיב לעצמם את הפיקדון מהבקבוקים למיחזור, החלו במשרד לבחון קביעת הנחיות להסדרת תדירות איסוף הבקבוקים.
בעוד המשרד בוחן אם וכיצד לפעול, תאגיד אל"ה, שהוקם כמלכ"ר לפני כשני עשורים על ידי שלוש חברות המשקאות הגדולות: החברה המרכזית (קוקה־קולה ישראל), יפאורה וטמפו, עומד לפני סגירה. החברה המרכזית הפכה לבעלים יחיד עד סוף השנה ופועלת להקמת חברת איסוף נפרדת. כך, האיסוף יעבור לידי חברות למטרת רווח ובהן אסופתא של ירון ברדוגו, הנקודה הירוקה של יפאורה, ענאן שמשום וזוהר לוי והחברה החדשה שתוקם.
על המעבר של הטיפול באיסוף ומיחזור הבקבוקים מידיה של חברה ללא כוונות רווח לידי חברות מסחריות שפועלות להשאת רווח לבעליהן, ישלמו הצרכנים שיתייאשו מאתגר השבת הבקבוקים ויוותרו על דמי הפיקדון.
הכתובת היתה על הקיר ובמשרד להגנת הסביבה בחרו לקדם את הרחבת החוק, מבלי לדאוג להנחיות ולכלי אכיפה מספיקים. במכתב ששלח בנובמבר האחרון מנכ"ל אדם טבע ודין, עו"ד עמית ברכה, לגלית כהן, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, התבקש המשרד לנקוט במספר צעדים שיבטיחו יישום מיטבי של החוק: הצבת מכונות ביישובים בהם מספר התושבים קטן או שאין מרכולים גדולים, אכיפה קפדנית של החוק והקצאת תקציב לשם כך, אי הכרה באיסוף מיכלים מתחנות מעבר אליהן מגיעים פחי הזבל הירוקים וכן מהלך הסברה גדול, מקיף ועקבי, שידרבן את הציבור להביא את המיכלים למרכזי האיסוף.
"ללא היערכות ראויה, סכומי כסף נכבדים עלולים לרדת לטמיון או להגיע לידי גורמים אינטרסנטיים שאינם הצרכנים ששילמו אותם. בידי המשרד מצויים כל הכלים הכלכליים, ההסברתיים והאכיפתיים לקדם פני רעה ולמנוע מצב זה", כתבה ברכה בנובמבר החולף.
במהלך קידום החוק, העריכו במשרד כי רשתות השיווק יצטיידו בכ־3,000 מכונות אוטומטיות להחזרת בקבוקים, אלא שחצי שנה אחרי שהחוק נכנס לתוקף ונעקרו כ־23 אלף מיחזוריות שהיו אחראיות לאיסוף כ־20% מכמות המיכלים הגדולים, הוצבו ברשתות כ־250 מכונות אוטומטיות בלבד. בשופרסל 80 מתוך כ־300 סניפים, ביוחננוף ובטיב טעם כ־25 בכל רשת, ברמי לוי 11 מכונות ובמגה־יינות ביתן 2 מכונות בלבד.
עלות מכונה עומדת על 100 אלף שקל ובנוסף, נדרש בעל העסק לשלם דמי טיפול חודשיים בגובה 2,000‑2,500 שקל, כך הצטיידות מלאה לרשת המונה 50 סניפים כרוכה בהוצאה חד־פעמית של 5 מיליון שקל ועוד כמיליון שקל דמי טיפול שנתיים בכל המכונות ברשת.
לא רק הרשתות נרתעות מהמכונות האוטומטיות, גם ברשויות המקומיות לא מיהרו לרכוש אותן. במקרה הזה ניתן להעריך כי הדבר קרה בעקבות התפוגגותה של התחייבות המשרד להשתתף בהצבת מכונות ברשויות מקומיות, בהיקף של 80% מעלות המכונה ועד לסכום של 100 מיליון שקל. גם מהלכי ההסברה של המשרד לוקים בחסר והציבור לא יודע, לדוגמה, שהוא יכול להחזיר בקבוקים במאות חנויות נוחות בתחנות הדלק.
היעלמות המיחזוריות לצד הצטיידות איטית במכונות והקושי להחזיר מיכלים לחנויות, מובילה את הצרכנים לפחי הזבל ולכך שאיסוף הבקבוקים למיחזור מתחנות המעבר צפוי לגדול, כשהצרכן ישלם את החשבון.
הצרכנים אינם היחידים שמוצאים עצמם חסרי אונים, גם הקמעונאים, המחוייבים על פי חוק לאסוף את הבקבוקים הריקים לא מקבלים מענה. "הרחבת החוק גרמה לנו נזק אדיר. אנחנו נאלצים לתקצב שלושה עובדים בסניף לטובת קבלת הבקבוקים מהלקוחות, מיונם לפי הסוג: פחיות, פלסטיק וזכוכית והעברתם לתאגיד אל"ה", טוען קמעונאי גדול.
"כשאנחנו קונים משקאות מהחברות, אנחנו משלמים מראש 30 אגורות לבקבוק על הפיקדון", הסביר. "אחר כך אנחנו משלמים את דמי הפיקדון לכל לקוח שמגיע אלינו להחזיר, ובגלל שהמכולות לא מקבלות אותם, אז אנחנו מחזירים פי 3 ו־4 מהכמות שאנחנו אחראים לה. קשה מאוד לשמור על המיכלים הריקים, אז יש לנו פחת של 10%. כשאל"ה אוספת את שקי הבקבוקים, היא גם מורידה לנו עוד 10% בטענה שלא כל המיכלים היו חייבים בפיקדון. מי שמשלם על זה הם הצרכנים".
מה שאומר אותו קמעונאי וגורמים נוספים בשוק הוא שהצרכן משלם הרבה מעבר לפקדון של מיכלי המשקה שהוא קונה, כי הוא למעשה מסבסד את כל הפחת שנגרם לרשת. במכולות ומינימרקטים קטנים המצב בכלל רע: בחברות האיסוף מוכנים להגיע לאסוף רק מכמות מינימלית של 2,500-4,500 בקבוקים, כמות שבעסק קטן אין מקום לאחסן, מה שעלול להם בקנסות.
מי שקולן לא נשמע ולא במקרה, הן חברות המשקאות. בעוד לפני כשנה נקנסו החברות ב־48 מיליון שקל על אי עמידה ביעדי האיסוף, השנה נראה כי כל החברות יעמדו ביעדים, זאת לנוכח התחייבותן של חברות האיסוף לעשות זאת. החברות, שבניגוד לאל"ה אינן מחוייבות במהלכי חינוך והסברה, פועלות ביעילות רבה, בין היתר באיסוף בעיקר מחנויות גדולות במרכז. בנוסף, כיוון שהמכונות האוטומטיות גורסות בקבוקים, קשה יהיה להוכיח אם נגרסו בקבוקים שאינם חייבים בפיקדון, מה שבעבר ניתן היה לבדוק מדיווחי האיסוף של אל"ה.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "המשרד ער לאתגרים שמעלה החוק המורחב ופועל לפתרונם מול הקמעונאים והיצרנים. חוק הפיקדון קובע שהחובה לעמוד ביעדי איסוף מכלי המשקה חלה על יצרני ויבואני הבקבוקים, וניתנה להם היערכות של כשנה להתאים את עצמם להוראות החוק. יש לזכור כי הדבר הנכון ביותר בכל הקשור למכלי המשקה הוא למנוע במקור וכלל לא לצרוך אותם. לפני הרחבת חוק הפיקדון, היו הרבה מיחזוריות בנוף, אבל היקף האיסוף בהן היה נמוך: רק 20% ממכלי המשקה הגדולים נאספו בהן. הדרך הנכונה ביותר היא החזרת מכלי המשקה לבתי העסק.
"על פי החוק, חלה חובה על בתי העסק להשיב פיקדון לצרכנים. בתי העסק פזורים במרחב הציבורי בנגישות גבוהה למרביתמכונו הציבור, והמשרד מסייע במגוון פעולות למול הקשיים שעולים מהציבור בנוגע להשבת הבקבוקים. מוקד הפיקדון שהוקם לטובת הצרכנים מקבל פניות מאזרחים על אי החזרת פיקדון ועל ליקויים נוספים ביישום החוק, ובהתאם לכך אוכף המשרד את הוראות החוק באמצעות מפקחי המשטרה הירוקה. בימים אלו, המשרד פועל לכתיבת הוראות מחייבות בדבר תדירות איסוף מכלי משקה מבתי העסק למיחזור.
"ביחס לרשויות מקומיות: הקרן לשמירת הניקיון אישרה תקציב של 100 מיליון שקל למכונות אוטומטיות להחזרת מכלי משקה. בימים אלו המשרד עובד על הכנת קול קורא לרשויות שיוכלו לרכוש אותן".