$
חדשות נדל

סרט מחאה

חמש שנים אחרי: מחירי הדירות עלו פי 2 מהשכר

מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בקיץ 2011 כדי לדרוש שינוי. המחאה הצליחה לשנות את השיח הציבורי, אבל לא את סדרי העדיפויות. הממשלה עדיין מעדיפה להפנות כספים להפחתת החוב הלאומי על חשבון התקציבים האזרחיים

מיקי פלד 22:0008.07.16

אפשר להתווכח על הישגיה של מחאת רוטשילד, אבל מה שבטוח הוא שגם אם היא שינתה את השיח הכלכלי־החברתי בישראל, במספרים, השינוי רחוק מלבוא לידי ביטוי. כך, לדוגמה, מאז יולי 2011, מחירי הדירות - שהיו הסיבה הראשונית להצבת האוהלים בשדרות רוטשלד בתל־אביב - עלו ב־32% בממוצע. זאת בזמן שהשכר של העובד הישראלי הממוצע עלה ב־17.8% בלבד.

 

כלומר, אחרי כל המילים הגדולות של הפוליטיקאים לאחר המחאה, רפורמות התכנון, הסכמי הגג עם הרשויות המקומיות ותוכנית הדגל של שר האוצר הנוכחי משה כחלון, מחיר למשתכן - המרחק של זוגות צעירים מרכישת דירה רק גדל בחמש השנים שחלפו מאז.

 


 

תחום הדיור הוא לא התחום היחיד שאליו הדרישה של הציבור לשינוי כיוון לא חלחלה באמת. הדבר קרה גם בתחום החינוך. ב־2011 ההוצאה הפרטית על חינוך, כלומר ההוצאה על כל אותם שירותים שעבורם ההורים צריכים להוציא כסף מהכיס, כמו למשל שיעורים פרטיים ורכישת ספרי לימוד, עמדה על 21% מההוצאה הלאומית על חינוך. שנתיים לאחר המחאה הנתון ירד מעט ל־20.4% וב־2014 הוא כבר עלה בחזרה.

 

זה קרה אף על פי שנתחו של תקציב החינוך מתקציב המדינה עלה מעט מ־16.2% בזמן המחאה ל־18.4% כיום. חלק מהעלייה מוסבר בהחלת חוק חינוך חובה לגילי 3–4 - אחד ההישגים הבולטים של המחאה - שחסך להורים צעירים תשלום שכר לימוד מלא בגילים האלו. סיבה נוספת לבעיה היא העובדה שמספר התלמידים עלה ב־1.5% בכל שנה ולכן יש צורך בהעלאת תקציב החינוך.

 

 

תקציב החינוך מייצג את מצבם של התקציבים האזרחיים בישראל - חינוך, בריאות, ביטוח לאומי, שיכון, רווחה וכו' - שלא עלו משמעותית ביחס לתקציב המדינה. ב־2011 עמד הנתח שלהם על 23.5% ובשנה שעברה על 24%. זה לא שינוי יסודי בסדר העדיפויות הלאומי כפי שדרשו המוחים.

 

אז לאיפה הכסף כן הלך? בחלקו הגדול הכסף שימש להורדת החוב הלאומי. אם ב־2011 היחס בין החוב לתוצר עמד על כמעט 69%, בשנה שעברה הוא כבר עמד על מעט פחות מ־65%. הורדת יחס החוב־תוצר היא דבר חשוב מאוד, שכן היא מאפשרת לחזק את היציבות של המשק הישראלי ולהפנות בטווח הארוך מיליארדי שקלים שיועדו בעבר לתשלומי ריבית וקרן לדברים כמו חינוך ותשתיות. עם זאת, הפחתת החוב הלאומי באה על חשבון התקציבים האזרחיים, והיא מאותתת על כך שהאידיאולוגיה ששולטת במאקרו־כלכלה הישראלית מאז 2003 - אז כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר - שולטת במדינה גם היום, ובראש מעייניה הפחתת החוב.

 

הפגנת המיליון, 2011. המוחים דרשו לשנות את סדרי העדיפויות הפגנת המיליון, 2011. המוחים דרשו לשנות את סדרי העדיפויות צילום: נועם מושקוביץ'

 

כלכלנים בכירים, בהם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, חוזרים ואומרים שכדי להמשיך בהפחתת החוב הלאומי במקביל להשקעות בתקציבים האזרחיים ופיתוח תחומים כמו חינוך, בריאות ורווחה, צריך להעלות מסים. אלא שמאז המחאה לא העלו מסים בישראל והיחס שלהם לתוצר עמד על כ־30% בכל השנים שחלפו. כלומר, בשורה התחתונה, מה שהיה הוא שהווה כיום. עד כה מחאת רוטשילד הצליחה להזיז כמה אבנים בפסיפס הגדול, אבל לא הרבה יותר מזה.

 

ובכל זאת, ישנה גם נקודה אופטימית. במשך כמה שנים, עוד לפני שפרצה המחאה החברתית וביתר שאת אחריה, שכר המינימום במשק עלה בהתמדה. מ־2011 הוא עלה ב־24% וכיום הוא עומד על 4,865 שקל ברוטו בחודש. בסוף השנה הבאה הוא אמור להגיע לכ־5,300 שקל ברוטו בחודש.

 

זה קרה בזכות הפעלת לחץ מצד הציבור שבעקבותיו קבוצה של חברי כנסת לקחה על עצמה לנהל קמפיין להעלאת שכר המינימום, עד שגם בהסתדרות העובדים נרתמו לנושא. כלומר, בסופו של דבר, שינוי שמתחיל מלמטה הוא אפשרי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x