שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן נובמבר 2013
מוסף נדל"ן נובמבר 2013 עמוד כתבה

"דירה זו לא לחמנייה, זה מקום שחיים בו"

הכי מרגש אותי לראות זוג צעיר רגע אחרי החוזה, ולהגיע לבניינים ולראות ילדים משחקים בחצר. אתה אומר לעצמך: 'אלוהים ישמור, הם מתנדנדים בנדנדה, אין להם מושג מה היה צריך לעשות כדי לבנות כאן'". גיל גבע, מנכ"ל ויו"ר תדהר, בראיון מקיף ראשון

חברת הנדל"ן תדהר בונה כיום 200 אלף מ"ר של בנייני משרדים. היא גם זו שהביאה לישראל את מותג המלונאות ריץ של רשת מריוט, כשהמלון הראשון ייפתח החודש במרינה בהרצליה, ובבניית השני, שיוקם ברחוב רוטשילד בתל אביב, יתחילו בקרוב. אבל יותר מכל, תדהר, שהוקמה רק בשנות התשעים, מזוהה כיום כחברה שבונה שכונות ענק חדשות ומוכרת אותן במהירות שלא היתה מביישת מכירת לחמניות במוצאי הפסח: אלף דירות שנחטפו ביבנה, במחיר שהחל ב־929 אלף שקל לדירת 4 חדרים בקומה ראשונה; והפרויקט הנוכחי, 1,036 דירות בראש העין (יחד עם CPM), כשדירת 3 חדרים בקומה ראשונה נמכרת ב־888 אלף שקל.

 

העניין של דירה ב־888 אלף שקל הוא טריק שיווקי. בכל הפרויקט יש רק 8 דירות כאלו.

"בפרויקט יש 65 דירות 3 חדרים, שהמחיר שלהם מתחיל ב־888 אלף שקל ועולה בכל קומה ב־12 אלף שקל. אין פה שום קאץ'', אומר גיל גבע (49), מנכ"ל ויו"ר תדהר. זהו הראיון המקיף הראשון שגבע עושה בימי חייו, והוא מתחיל בתלונה.

 

"אני לא אוהב שאומרים שאנחנו 'מעיפים דירות כמו לחמניות'", הוא אומר, "דירה זה לא לחמנייה. זה מקום שחיים בו. 'להעיף' ו'לחמניות' לא מדבר אליי כשמדובר בעסקת החיים של רוב אנשים. זה גם לא נדבק לדנ"א של החברה, לא ככה אנחנו מתייחסים למוצר.

 

"דירה היא כן מוצר בסיסי. כשאתה מוכר מוצר במחיר סביר, הציבור חכם ומצביע ברגלים, וזה כיף, אנחנו אוהבים את זה מאוד. אני שמח שהציבור מכיר בערך שיצרנו עבורו. חברה עסקית צריכה לתת לשוק את מה שהוא רוצה, וחברות שלא מבינות את זה נתקעות בקיר. התפקיד שלנו הוא לכוון את עצמנו, לגרום ללקוח להגיד: 'עסקה כזאת אסור לי לפספס'. אף על פי שאנחנו בונים גם מגורי יוקרה, מרבית הפרויקטים שלנו כיום מיועדים למה שנהוג לכנות 'מעמד הביניים', זה למעשה רוב אוכלוסיית ישראל. אנחנו. אני גדלתי בקיראון, בדירת 2.5 חדרים. כמה אנשים כבר כוללת השכבה שמתגוררת במגדלי אקירוב ושכותבים עליה כל הזמן?".

 

איך אתם מצליחים למכור דירות במחירים נמוכים משמעותית מהמתחרים שלכם?

"תחשבי עלינו כעל מפעל", מבקש גבע. "את הקרקע אנחנו קונים במחיר השוק, אבל מכיוון שאנחנו גם היזם וגם הקבלן, אנחנו מסתכלים על הרווח פעם אחת במקום פעמיים, וזה כבר מקטין עלויות. במקביל, כשאתה מוכר דירות בכמות גדולה מראש, נחסכות עלויות רבות: אתה מקטין עלויות מימון, מקצר את משך הבנייה, עלויות תקורת האתר קטנות. בנוסף, כשמדובר בפרויקט גדול, עלויות התכנון, השיווק והמכירות קטנות. כל המרכיבים האלו ביחד מצמצמים עלויות ויוצרים ערך, וכשאתה נותן מראש את הערך הזה ללקוחות שלך, אתה כבר לא בלתי מושג. הם מגיעים לקנות ואחריהם באים עוד, כי נוצר אפקט של הצלחה".

 

גבע בשטח. "להגיד שאין עתודות קרקע זה שטויות" גבע בשטח. "להגיד שאין עתודות קרקע זה שטויות" צילום: עמית שעל

 

אז יש לזה נוסחה?

"לפני כל פרויקט אנחנו שואלים את עצמנו ארבעה דברים: האם זה המוצר הנכון, במקום הנכון, במחיר הנכון ובזמן הנכון. לפעמים אתה מתבלבל כי אחד הקריטריונים תופס אותך חזק, נניח המקום חזק מאוד, אבל חייבים להסתכל על כל הארבעה. אנחנו מדברים על טווחי זמן ארוכים מאוד שבהם הכל משתנה - שוק, כלכלה, שערי מטבע, רגולציה, ממשלות, מלחמות.

 

"האזור הנכון להשקעה בעיניי הוא מה שנקרא 'פריפריה קרובה', לדעתי זה שם המשחק היום. בואי נשים את תל אביב בצד וניקח את גוש דן רבתי. אז מותחים אותו קצת, אין ברירה. כל הגוש של גדרה־חדרה הוא המגרש שבו צריך לשחק את המשחק הזה. שם אתה מתחיל לבדוק. ניקח לדוגמה את יבנה: בתוך 20 דקות אתה מגיע לאיילון, המקום - יפה, החינוך - נהדר, האנשים - טובים, הים - 10 דקות, תנועה - יש רכבת, וגם תעסוקה יש. הכל סבבה, אז למה לא?".

 

ויתרתם על רווח יזמי בשביל לתת לצרכנים מחיר אטרקטיבי?

"לא. הרווח היזמי שלנו הוא כנהוג בענף הבנייה למגורים היום, 10%-15%. כשהסיכון נמוך יותר, כמו במקרים של מכירה מראש, אנחנו מוכנים לרדת לאזור ה־10%. כשהוא יותר גבוה, אנחנו שואפים ל־15%. זה הטווח. בדירות יוקרה זה הרבה יותר תנודתי, זה יכול לטוס למעלה או ליפול חזק. במגורי יוקרה יכול להגיע קליינט לפנטהאוז ב־100 מיליון שקל ולשלם לך עכשיו, או שתיתקע איתו כי אין שום ביקוש".

 

רכיב מפתח בפיצוח סיפור ההצלחה שנקרא תדהר הוא שיתוף הפעולה עם מועדון הצרכנות חבר, המשרת את אנשי הקבע וכוחות הביטחון. רוב הדירות של תדהר נמכרות מראש ובמחירים מוזלים לחברי המועדון. השילוב של ביקושים גבוהים, יחד עם האפקטיביות של הגרלה ככלי שיווקי, הביא ליצירת מנגנון של הגרלה שתקבע מי מהמעוניינים יזכה בזכות לרכוש דירה. "כשאתה רוצה ביטחון, מה אתה עושה?", מסביר גבע, "עסקה עם מועדון הצרכנות הכי חזק בארץ. החברים במועדון יודעים שכשחבר שם ידו על משהו, הם באמת מקבלים ערך, לא רק מבחינת מחיר אלא גם מבחינת בדיקה של המוצר, תנאי ליווי, הגנה משפטית בחוזה. אם אנחנו רוצים לבנות אלף דירות בבת אחת כדי להשיג יעילות ופריון גבוה, אנחנו צריכים להבטיח שהן יירכשו ולכן אנחנו הולכים למועדון צרכנות חזק. יש לנו שיתוף פעולה מדהים עם חבר, אבל אנחנו עובדים ונעבוד גם עם אחרים".

 

השכונה שהקימה תדהר ביבנה השכונה שהקימה תדהר ביבנה

 

שיטת ההגרלה, שמתנהלת כמו קזינו, זכתה ללא מעט ביקורת. השיטה הזאת מחויבת המציאות?

"אין ברירה, כשאתה הולך עם חבר, אין דרך אחרת אלא הגרלה. היא יוצרת סוג של מתח שאני לא מת עליו. מנגד, זה הכרחי מבחינת ארגון צרכנים, שדורש שוויון מוחלט בין חברי המועדון".

 

"אני רוצה לנהל את החברה"

 

גבע עצמו מתגורר בצהלה ונשוי לאורלי, שעסקה בעבר בפרסום. הוא אב לחמישה (בן 23, בנות 21 ו־17 ובני 11 ו־7). לאחר שירות ביחידה קרבית מובחרת הוא היה במסלול הבטוח להפוך לאיש קבע, עד שרגע לפני הוא חזר בו. "ב־1987 השתחררתי מהצבא אחרי חמש שנים", הוא מספר. "המפקד שלי שכנע אותי לחתום קבע, אבל ברגע האחרון, אני לא יודע בדיוק למה, חטפתי רגליים קרות. המפקד אמר לי: 'או.קיי, צא לחל"ת, תעשה טיול של אחרי צבא, תוציא לעצמך את השטויות מהראש - ותחזור'. עבדתי בגינון כדי לממן לעצמי טיול, וכך התחיל העסק. לטיול יצאתי רק בשנה שעברה".

 

הדמיה של השכונה שתדהר מקימה בראש העין. "הפריפריה הקרובה היא שם המשחק היום" הדמיה של השכונה שתדהר מקימה בראש העין. "הפריפריה הקרובה היא שם המשחק היום"

 

הוא תכנן ללמוד באוניברסיטה, אבל הגינון סחף אותו לעבודה, וכעבור שנתיים הוא כבר היה אחד הבעלים של חברה שעוסקת בעבודות פיתוח. ב־1991 הוא הכיר את אריה בכר, "שותפי כבר 22 שנה, האח הגדול שלי והמהנדס הכי טוב בארץ", ויחד הם הקימו חברת בנייה קטנה. לפני 20 שנה ביקש הבעלים של חברה קטנה בשם תדהר מהשניים להיכנס לחברה כשותפים ולנהל אותה תמורת 50% ממנה. "החברה היתה אטרקטיבית בעינינו כי היה לה רישיון קבלן גבוה משלנו, היה לנו אז סיווג 1 ולהם 3. היום יש לנו סיווג 5, בלתי מוגבל. כעבור שנתיים קנינו את החלק השני מהשותפים - והשאר היסטוריה".

 

תדהר, שהיתה אז רק חברת ביצוע, נהנתה משלהי תקופת הבנייה המוגברת לעולים מברית המועצות, וכבר ב־1995 החלה בפעילות יזמית. ב־1998 נולדו שותפויות בכמה פרויקטים עם קובי רוגובין, וב־2003 החלה החברה גם בפעילות בחו"ל (פארק עסקים בבלגרד, עבודות בבולגריה ולאחרונה גם בברלין). ב־2004, רגע לפני נסיקת מחירי הנדל"ן, נכנס לחברה שותף שלישי, מארק וויסמן, יהודי אמריקאי שיעלה בקרוב לישראל עם משפחתו. "איש עסקים חריף מאוד ואיש המאקרו הכי טוב שהכרתי בחיי", מספר גבע. "הוא הבין שתחום הנדל"ן בישראל מסיים תקופה ארוכה של דשדוש, והחליט להיכנס להשקעה אישית בתדהר. זה סייע מאוד להגדלת הפעילות".

 

לא העדפתם לגייס הון מהבורסה?

"כשאתה מנהל חברה ציבורית, אתה במידה רבה מנהל את הדו"חות, ואני רוצה לנהל את החברה. ההסתכלות בחברות ציבוריות בארץ היא, לצערי, לרוב לטווח הקצר, ובנדל"ן זה לא עובד ככה. אתה לא יכול לנהל נדל"ן בהסתכלות קצרת טווח על רווחיות וכל היום להיות בעיתונים. בשנים האחרונות גם הרגולציה התפתחה, והיא מקשה מאוד על חברות ציבוריות. כשהמון בעלי חברות ציבוריות מנסים לחזור לאחור ולהפוך את החברות שלהם בחזרה לפרטיות, אז התמונה ברורה מאליה - למה אני צריך להתגלח על הזקן של עצמי?

 

"נכון שיכולת הגיוס בחברה ציבורית גדולה וזולה יותר, אבל העדפנו לשלם עוד 2% ולגייס את הכסף ממקורות אחרים. אין לנו סיבה להיות חברה ציבורית, כי החשיפה לא תורמת לעסקים. אנחנו מתנהלים כחברה ציבורית, עם דירקטוריון, דו"חות, מספרים ויעדים, אבל זה לצורכי ניהול פנימיים. אנחנו גוזרים על עצמנו את אותן נורמות בלי להיות שם".

 

מ־2008 ועד היום ריבעה תדהר את מחזור המכירות שלה, מכ־250 מיליון שקל ליותר ממיליארד שקל השנה. כוח האדם בחברה צמח מ־160 לכ־400 איש.

 

"מזהים הזדמנות במלונאות"

 

לאחרונה נכנסה תדהר לענף פעילות חדש: מלון ריץ קרלטון במרינה בהרצליה, שבו שותפה החברה עם עדי ועירית שטראוס. המלון, שנבנה מעל קניון ארנה, כולל 240 יחידות דיור ונופש. הדירה המעוצבת שבה אנחנו יושבים עולה קרוב ל־8 מיליון שקל - מחיר השקול לזה של שבע דירות 4 חדרים בפרויקט בראש העין.

 

השותפים בתדהר (מימין): גבע, אריה בכר ומארק וייסמן. "בלי הצוות אנחנו כלום" השותפים בתדהר (מימין): גבע, אריה בכר ומארק וייסמן. "בלי הצוות אנחנו כלום"

 

כמי ששואף להקטין סיכונים, מדוע אתה נכנס לתיירות? לא עדיף להשקיע בעוד "ראש העין"?

"אנחנו ממוקדים מאוד, והרוב המכריע של הפעילות שלנו הוא בבנייה למגורים. אנחנו מזהים בתחום המלונאות בארץ הזדמנות גדולה ונכנסים אליו בזהירות. הרבה זמן לא בנו פה מלונות, כמות התיירים עלתה, המחיר ללילה במקומות מסוימים מגיע ל־2,500 שקל ואתה לא מבין למה. לא נבנה מלון בלבד, אבל שילוב של מגורים ומלונאות מקטין את הסיכון ומאפשר לנו להיכנס לנישה חדשה. אתה מקטין את החוב על ידי מכירת דירות, ואז מחזיק את המלון לאורך זמן. לא ננהל מלונות לבד כי אנחנו לא מלונאים, וכל אחד צריך לעשות מה שהוא מבין בו. אחרי משא ומתן של שנה הבאנו לכאן את ריץ, החברה הטובה בעולם לעשות את זה, 20 שנה לא הצליחו להביא אותם לפה. עשינו התאמות לבנייה לפי הדרישות שלהם, נחשפנו למתודות של שירות ברמה שלא ראיתי. זה מדבר אליי מאוד, כי באג'נדה הניהולית שלי יש הרבה שירות".

 

מה למדת על הלקוח הישראלי בתחום היוקרה, לעומת שכונות מעמד הביניים?

"ביוקרה אנשים רוצים גמישות מוחלטת, הם מעדיפים חלל פתוח שהם יעשו בו התאמות ברמות מטורפות. בדירות למעמד הביניים המוצר הוא די גנרי. אנשים רוצים איכות, רוצים שקט, רוצים ביטחון. הם מפחדים מהעסקה הזו, לוקחים משכנתא ל־30 שנה, רועד להם הפופיק. פחות אכפת להם חצי מ"ר מפה ורבע מ"ר משם - הם רוצים לשים את האירוע הזה מאחוריהם, לקבל דירה איכותית בלי נזילות, לקבל אותה בזמן ושיטפלו בהם כמו שצריך".

 

ממה צריך להיזהר?

 

"כשאת הולכת לקנות, מגיעה ליזם ויוצאת מוקסמת - תעשי בדיקה. אם את קונה אצל יזם, תבדקי מי בונה עבורו ואיזה שירות הוא נותן. 90% מהיזמים הם לא אלו שיבנו, ואם הם לא בונים, תבדקי מי בונה עבורם ומה הם כבר בנו. דברי עם אנשים שמתגוררים בפרויקט, תבדקי איזה שירות היזם נותן. כשאת קונה מכונית, את עוברת כמה סוכנויות. למה בדירה את לא עושה את זה? אנשים רוצים להאמין לאיש המכירות, והוא בכלל לא קשור, נותן שירותים לחברה היזמית. הוא לא קשור למה שהלקוח יעבור עם החברה בעשר השנים הקרובות".

 

מלון ריץ במרינה בהרצליה. המלון השני ייבנה בשדרות רוטשילד בתל אביב מלון ריץ במרינה בהרצליה. המלון השני ייבנה בשדרות רוטשילד בתל אביב

 

אתה עוד מתרגש לפעמים מהעבודה?

"את יודעת מה הכי מרגש אותי? לראות זוג צעיר רגע אחרי החוזה. המתח יורד להם, כי בכל זאת זאת העסקה הכי גדולה שהם יעשו בחיים, הם יוצאים החוצה ומוחים דמעה. וגם להגיע לבניינים ולראות ילדים משחקים בחצר. אתה אומר לעצמך: 'אלוהים ישמור, הם יורדים במעלית, מתנדנדים בנדנדה, אין להם מושג מה היה צריך לעשות כדי לבנות כאן'".

 

"צריך לשנות את המספרים"

 

קשה לדבר עם בעלי חברת נדל"ן בישראל, במיוחד אחד שעוסק בנדל"ן למגורים, מבלי לשאול את השאלה שמעסיקה כיום כל ישראלי ממוצע: בועה או לא בועה? "המחירים גבוהים וחובה לטפל בהם, אבל אין בועה", פוסק גבע. "בועה יש כשהמחיר מנותק מהמציאות. בארץ המחיר משקף את זמינות הקרקע לבנייה למגורים: העלות היא גבוהה אבל מחוברת למציאות. הבעיה היא שהביקוש לדירות גבוה מההיצע, וכל עוד לא יאזנו ביניהם, המחירים ימשיכו לעלות.

 

"בישראל יש צמיחת אוכלוסין של 1.8% בשנה וזה גוזר ביקוש קשיח. זה אומר שעשור אחורה היו אמורות להיבנות 35–40 אלף דירות בכל שנה, ועשור קדימה צריכות להיבנות 50 אלף דירות בכל שנה. אם בין 2010 ל־2020 יהיו פה עוד מיליון תושבים, איפה הם יגורו? על איזו בועה מדברים אם בכל שנה בעשור האחרון בנו 5,000–10,000 פחות דירות ממה שצריך? עכשיו מתפלאים שיש 'ברוך'? הענף מתוח עד לקצה שלו - אין משאבים ואת הביקושים כולנו רואים".

 

אז מה הפתרון?

"להגיד שאין עתודות קרקע זה שטויות", גבע קם ומצביע אל מחוץ לחלון. "חסרה קרקע? אני נוסע כל היום בכבישים ורואה רק קרקע. יש מחסור בקרקע מתוכננת. לנסות לפתור את המצב הקיים במכרזים של 100 ו־200 דירות זה כמו לומר, 'בואו נפתור את בעיית המים בישראל על ידי שינוי מנגנון האסלה או החלפת הראש של הטוש'. אי אפשר לפתור בעיה גדולה בקפצונים, צריך ארטילריה.

 

גבע ושותפו בריץ עדי שטראוס. "לא ננהל מלונות לבד" גבע ושותפו בריץ עדי שטראוס. "לא ננהל מלונות לבד" צילום: עמית שעל

 

"הפתרון לבעיית הדיור הוא לשנות את הראש ולחשוב בגדול. צריך לשנות את המספרים. אנחנו עדיין בונים את המדינה הזו. תראי מכרזים שמתפרסמים: 100 דירות פה, 50 דירות שם, 200 דירות פה. למה לא להוסיף אפס ולבנות אלף, 5,000 או 20 אלף? תנו ריבוע של שטח במקום שיש בו תשתית, ואפשר לעשות יבנה וראש העין בעוד 50 מקומות, לבנות 50 אלף דירות. שרק יקצו לנו שטחים".

 

אבל המדינה לא מצליחה לייצר קרקעות מתוכננות, זו עובדה.

"צריך להוציא את התכנון המפורט של הקרקע מידי הממשלה ולהפקיד אותו בידי הסקטור הפרטי. החלוקה צריכה להיות פשוטה: גברת מדינה, את תעסקי בבקשה בתוכניות מתאר ארציות, בתשתיות, תוודאי שהיזמים לא עושים שטויות, תסירי חסמים, תדאגי שילמדו פה הנדסה כי בכל שנה 500 מהנדסים יוצאים לפנסיה ובקושי 300 מסיימים את הלימודים בכל הפקולטות יחד. תדאגי שיהיו פועלים, כי כמה אפשר לדבר על המחסור בפועלים. תנו ריבוע של 500 דונם שיש בו ביוב וחשמל - ותנו לשוק הפרטי לתכנן אותו.

 

"כדי לאזן את הביקוש וההיצע, הממשלה חייבת לעודד בנייה, לא לדכא אותה. כשאתה מדכא אותה, אתה אולי כובש את הביקוש - אבל לא עוצר אותו. זוגות הרי ממשיכים להתחתן כל ערב, וגם אם הם יחכו 3–4 שנים בגלל הריבית או בגלל מחסור בביטחון תעסוקתי, מתישהו זה יתפרץ והמחירים יעלו בבום. סטנלי פישר דאג למטבע ולכלכלה, אבל מישהו צריך להסתכל על כל התמונה. אני מבין שקשה לתכנן לצרכים בלתי ידועים, אבל כשהצרכים ברורים, אז מה הבעיה?".

 

הוועדה בראשות אורי שני, שהוגדרה בעיתונות כגוף עוקף מינהל מקרקעי ישראל, תוכל להזיז משהו?

"לא צריך 'גוף עוקף מינהל' כי לא צריך לעקוף כלום. אני מבלה חלקים נרחבים מזמני במינהל, במשרד השיכון, במשרד הבריאות, ברשויות המקומיות ובוועדות התכנון. יושבים שם אנשים טובים מאוד שרוצים לעשות עבודה, אבל יש צורך בגוף סטטורי שיישב מעל כולם ויבצע את האינטגרציה הדרושה בין כולם.

 

"אורי שני ואני פטפטנו בהקשר הזה. אני מעריך מאוד את האיש, ואני חושב שהוא האיש הנכון. הוא היה בסיטואציה הזאת עם אריק שרון ב־1991, כשהגיעו לכאן מיליון עולים, והיתה תנופה גדולה של בנייה.

 

"הממשלה צריכה ויכולה לייצר לנו יציבות. יש החלטת ממשלה מ־2011 להגדיל את מכסת פועלי הבניין הזרים מ־5,000 ל־12 אלף. עד היום היא לא יושמה. פועל סיני ממוצע מקבל כיום בין 15 ל־20 אלף שקל נטו בחודש, ואני גם אראה לך תלושים של 22 אלף שקל. הם מנהלים אותנו ולא אנחנו אותם, זה ביקוש והיצע. רק 5,000 פועלים לענף הבניין זה הגיוני? וגם אי אפשר לשנות בכל פעם את העובדים בשטח, 'עכשיו מולדבים, עכשיו טורקים, עכשיו סינים'. מנהלי העבודה שלנו כבר מדברים חמש שפות, כמה אפשר? איך אפשר להשיג ככה עלייה בפריון או באיכות?".

 

את תמ"א 38, שבאה לפתור את בעיית חיזוק המבנים בדרך של יזמות, אפשר להכתיר ככישלון?

"אני לא מאמין בתמ"א 38. זה מורכב מכל ההיבטים: קניינית, תכנונית, הנדסית, ביצועית. מסוכן לבנות על בניינים שנבנו לפני 50–60 שנה כשגרים בהם אנשים. זה מורכב מדי ומסוכן מדי, ואת השילוב הזה אני לא אוהב. פינוי־בינוי זה פתרון מצוין: יש משבצות קרקע שבנויים עליהן כיום בניינים בצפיפות נמוכה מאוד, יש כל התשתיות, אז למה להוסיף רק שתי קומות? תורידו ונבנה מגדלים".

 

"אני עובר לגיר ידני"

 

גבע רוכב על אופניים או רץ מדי יום, קורא תמיד "ספר ניהול אחד וספר פלסף אחד". עובדיו מספרים ש"הוא לא נמצא הרבה בבית, אבל זמין למשפחה תמיד. הוא יכול לשבת בישיבה הכי חשובה - אם הבת שלו תתקשר, הוא יענה לה. הוא משבץ בלו"ז שלו בילויים עם המשפחה, אפילו יציאה לסרט. זו הדרך היחידה". הוא מצדו אומר על עובדיו ש"אם יש לך אנשים טובים, יהיה לך ארגון בסדר, ואצלנו יש אנשים מצוינים. אני מחפש אנשים עם פרפקציוניזם בלתי מתפשר, בעלי יכולת טבעית לחפש את חצי הכוס הריקה - אבל גם רגישים. זה לא שילוב טריוויאלי. אם עובד טועה טעות שיכולה לעלות מיליונים הוא לא ילך הביתה, אבל אם מישהו משקר, ולא מדווח דיווח אמת - לזה יש לי אפס סבלנות, אין חופש לבורג".

 

הראיון מתפרש על פני שתי פגישות ארוכות, ובגלל נדירותו נחשב לאירוע כמעט חגיגי בחברה. הפגישה הראשונה מתקיימת במשרדי החברה באזור התעשייה ברעננה. עובדים במעלית, שמודעים לחוסר החיבה של הבוס לראיונות, עוקצים בקלילות: "את הכתבת שעושה לגיל 'אלו הם חייך'?". על הצד הרוחני בחייו של גבע אפשר ללמוד מהבחירה היכן לבנות את משרדי החברה. "כשהתחלנו לגדול, בנינו בניין ברמת החייל ותכננו לעבור אליו", הוא מספר. "אלו היו ימי הזוהר של קומברס, שרצתה אותו, והקליינט תמיד קודם. קובי רוגובין סיפר לי שהוא קונה מגרש ברעננה, ו'יש לך כרטיס פתוח להצטרף'. אחרי שנה קובי אמר לי: 'זוכר את המגרש? צריך להתחיל לבנות שם, הייטק יכול ללכת שם חזק'. נסענו יחד לאזור, פנינו לרחוב וראיתי שקוראים לו 'רחוב התדהר'. זה היה סימן. אני מאמין בזה. אמרתי לקובי שאנחנו בעסק. יש ספר של דיפאק צ'ופרה על כוחם של צירופי מקרים. ספר חזק, שבו הוא אומר שכשאתה עובד מרמת הנשמה, היקום מסתדר בשבילך".

 

את הטיול של אחרי צבא עשה גבע בסופו של דבר רק לפני שנה, קצת לפני בנו הבכור, שיוצא בקרוב למזרח. הוא יצא לנפאל, לטרק של חודש באוורסט עם אחיו, גיא, מנכ"ל חברת ההנדסה וקסמן גוברין גבע. אח נוסף, אלון, הוא איש הייטק שמתגורר בבוסטון.

 

"היה מדהים", מספר גבע, "שחררתי שליטה כמו שלא שחררתי בחיים. מעשית הייתי בלי טלפון, כי ברוב המקומות אין קליטה. ב־24 השעות הראשונות היו לי תגובות פיזיות - טיקים, תגובות בלתי רצוניות. לקח לי יומיים־שלושה, אבל אחרי שאתה עובר את הגמילה מגיע מקום שהתגעגעת אליו. אתה אומר: 'קיבינימט, פעם זה היה ככה. שקט, בגוף ובראש'. כתבתי, הגעתי להחלטות. אחת מהן היתה שכשמגיעים הביתה, מכבים את הנייד באוטו ויותר לא מדליקים אותו. אמרתי את זה למנהלים שלי. צריכים אותי? תתקשרו לבית, כמו פעם. זה החזיק מעמד חצי שנה".

 

מה שבר את זה?

"החיים. אתה רואה את השקט הזה, ורואה שהמכשיר הזה הוא אנטי־אושר, מכיוון שאחד המפתחות לאושר הוא להיות כאן ועכשיו, איפה שאתה. המכשיר הזה לוקח אותך מהמקום שאתה נמצא בו. ראיתי שאני מסוגל להקריא לילד שלי ספר במיטה, לעשות עד הסוף את הקול של האריה, ובסוף אני לא יודע על מה היה הספר ומי הדמויות כי אני על טייס אוטומטי והראש במקום אחר. אז אני מנהל את זה, עובר לגיר ידני. אתה אומר לעצמך: 'עכשיו אתה פה, תכוון את תשומת הלב לכאן'. אם הכל בעיני המתבונן - הרי שהכל מתחיל מתשומת הלב. איפה שתשומת הלב שלך נמצאת - שם קורים הדברים".

 

הערבוב בין עבודה לחיים פרטיים הוא כמעט בלתי נמנע. אהובה, אמו של גבע, עובדת בשירות הלקוחות בחברה. אביו מאיר הוא מבקר פנים. עם זאת, גבע לא מצפה מילדיו לעבוד בחברה: "שיעשו מה שהם רוצים, אין לי שום אג'נדה. זו לא חברה משפחתית. היא מתנהלת כחברה ציבורית והיא לא רק שלי, בנינו את החברה ביחד ובלי הצוות שלנו אנחנו לא שווים כלום. לכן כל הסיפור הזה של דור שני - נסתכל עליו מאוד בזהירות. לא נסתכן בטעויות שעשו חברות שהדור השני קבר אותן".

 

מי הכניס אותך לעולם הרוחני?

"אשתי, שמטפלת כיום בפסיכודרמה בבני נוער באברבנאל אחרי שנמאס לה מעולם החומר. לעולם ה'מיינד' הגעתי דרכה, זה לא היה שם תמיד. בגיל 35–37, כשאורלי התחילה ללמוד פסיכודרמה, התחלתי לשאול שאלות. דרך הלימודים שלה התחלתי תהליך של התבוננות. בכל פעם שאני מגיע הביתה ואני חושב שעברתי יום קשה, ומתקשרת אליה מטופלת בת 14 שרואה בה את הבן אדם היחיד שהיא יכולה לפנות אליו לפני שהיא חותכת ורידים - זה שם אותי בפרופורציות. זו עבודה קשה. אין לי מתח ועול מגודל הסכומים שהחברה מגלגלת, אבל כן מגודל האחריות. היא מדירה שינה מעיניי ואני עובד הרבה".

 

קשה לך?

"קשה עובד מי שצריך להחזיר אג"ח ואין לו. כששואלים אותי אם אני עובד קשה, אני מעדיף לומר שאני חי חזק. 'עובד קשה' זה מסכן, 'חי חזק' זה מגניב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x