"ללקוחות שלי אין דרישות. יש את הדרישות שלי"
איזבל סטניסלס, אחת מאדריכליות הפנים הלוהטות בפריז, מגיחה לעצב דירות יוקרה על חוף תל אביב, ומכניסה אליהן גם משהו מחופשות ילדותה במגדל העמק
10:0429.05.13
בישראל יש כל מה שלפריז יש להציע, טוענת איזבל סטניסלס בלהט. "אני מקבלת השראה מאבני הקוורץ מגוונות הצבעים - אפור, כחול ולבן", היא מספרת. גם לבנייה התל־אביבית יש לה פינה חמה - מבתי הבאוהאוס במרכז העיר ועד לקשתות היפואיות. "אני משוגעת על יפו, ועל הבנייה העתיקה בנווה צדק", היא אומרת.
רק ישראלים מעטים יכולים לממן את שירותיה של סטניסלס, אחת מאדריכליות הפנים העסוקות בפריז ומבעלות משרד האדריכלות So-An Architecture, שהקימה עם לייקו אושימה ב־2000. הפרויקטים שלה חובקי עולם: היא עיצבה חללים עבור מותגי יוקרה כמו הרמס וקרטייה ובתי אופנה כמו שיפרלי, סנדרו, סלין וזאדיג & וולטייר. שדרות היוקרה שהיא מעצבת ללקוחותיה מופיעות תדיר במגזינים ובבלוגים נחשבים לעיצוב. לצד אלה המשרד מספק שירותי עיצוב לחללי מגורים יוקרתיים בעולם וייעוץ אמנותי ועיצובי ללקוחות נבחרים.
איזבל סטניסלס: "בעיצוב שלי אני אוהבת לשלב טכניקה, מעשיות, פרופורציות ושיווי משקל. אין לי בעיה עם עיצוב שנעשה מתוך נקודת מבט אמנותית, בלי שימוש פונקציונלי אמיתי, אבל אלו אינם נושאי העבודה שלי" צילום: תומי הרפז סטניסלס העבירה חלק מילדותה בישראל (ועל כך בהמשך), ומבקרת פה לעתים. הפעם היא הגיעה כ"יבוא אישי" של ארבעה לקוחות שעמם עבדה בפריז, ורכשו כעת דירות במגדל המגורים הרברט סמואל 10, שנבנה כעת על הטיילת בתל אביב, בסמוך לדולפינריום. "אני מכירה אותם היטב ויודעת מה הם רוצים ואוהבים, והם יודעים שאעשה בשבילם משהו מיוחד", היא אומרת על לקוחותיה. "אין להם דרישות, יש את הדרישות שלי. אני יודעת בדיוק איך הם רוצים לבשל, לישון ולחיות".
בארבעה ימים אינטנסיביים בתל אביב היא דוחסת פגישות עם לקוחותיה ושורה של ביקורים אצל מעצבים ובעלי חנויות. היא מנצלת את הזמן גם להדריך קבלנים ולערוך אודישנים לאדריכלים שילוו אותה בתהליך העבודה: "בפריז אני רגילה לעבוד עם קבלן שהוא יד ימיני", היא מסבירה, "כאן זה הולך להיות מעניין כי אני לא אעבוד ישירות עם קבלן, אלא עם ארכיטקט מקומי". לא רק כוח האדם יהיה כחול־לבן, אלא גם הפריטים בדירות. בכלל, היא מבהירה, "אני רוצה להשתמש בחומרים מקומיים כדי לייצר בדירות תחושת חמימות בחורף ורעננות בקיץ".
התפיסה הארכיטקטונית של סטניסלס מדגישה פרטים, סימטריה ואור. בעבודתה היא משלבת אדריכלות מינימלית, עיצוב משנות החמישים של המאה ה־20 ואמנות עכשווית. "אני מושפעת מהעבר ומהעתיד, מאופנה, אמנות ותרבות", היא מתפייטת. "אני לא מאלה שרוצים לשבור את הכל. אני מאלה שאוהבים היסטוריה, ולוקחים ממנה רעיונות. אבל אני לא משחזרת את העבר, אלא בונה אותו מחדש".
"אני היחידה שמשלבת חללי אספנות וחדרי ילדים"
כל אלה ניכרים גם ברהיטים שהיא מעצבת, כולם פריטי "וואן אוף" שאינם נמכרים לקהל הרחב אלא מותאמים כל אחד לחלל ספציפי. כך נולד גם גוף התאורה "So Light" שעיצבה, והוצג לאחרונה בגלריה נילופאר במילאנו, במסגרת יריד העיצוב בעיר. "הארכיטקטורה עבורי היא ההתחלה, היא באה קודם, ואחר כך מגיע הערבוב בין פריטי עיצוב עכשווי ופריטים היסטוריים", היא אומרת. "הארכיטקטורה היא עניין של חוש, והדקורציה היא עניין של טעם.
-
גוף התאורה So Light, שסטניסלס הציגה ביריד במילאנו. קונספט משתנה ומתפתח של אור -
פינת ישיבה שעיצבה סטניסלס לדירת יוקרה ברוּ לה נוטר, פריז. "אני מאלה שאוהבים היסטוריה|צילום: claude weber -
פינת ישיבה בדירה ברו לה נוטר. סטניסלס עיצבה גם את השולחנות, וגופי התאורה של אנאסטאסידס|צילום: claude weber -
הדמיה של הסלון באחת הדירות בפרויקט הרברט סמואל -
מקלחת ברו לה נוטר, עשויה כולה שיש|צילום: claude weber -
הדירה של סטניסלס ברו דה ריבולי|צילום: Olivier Loser -
מתחם תצוגה עבור חברת התכשיטים קרטייה
"אני לא מגדירה את עצמי כמעצבת, אבל יש היום יותר מדי בעיות עיצוביות שהפתרונות שלהן קבועים מראש, ואני רוצה לשנות את זה", היא מצהירה. "אם אני לא מוצאת רהיט או גוף תאורה שיתאים וישתלב בחלל, אני יוצרת אותו בעצמי. את So Light עיצבתי כי היה לי חלל גדול שרציתי ליצור לו תאורה בגודל מסוים ולא מצאתי משהו כזה. זה קונספט של אור שיכול להשתנות ולהתפתח - להיות יחידה אחת, או שתיים או שלוש. הוא יכול להיות ממוקם על הרצפה, הקיר או התקרה. הזוויות המשתנות והפוזיציה הגמישה הן מה שהופכות אותו למעניין".
לאן את נוטה יותר, לאסתטיקה או לפרקטיקה?
"העיצוב שלי נועד לפונקציונליות ולאסתטיקה כאחד, וההשקפה העיצובית שלי היא במישור הטכני והאסתטי בלבד. אין לי בעיה עם עיצוב שנעשה מתוך נקודת מבט אמנותית, בלי שימוש פונקציונלי אמיתי, אבל אלו אינם נושאי העבודה שלי. בעיצוב שלי אני אוהבת לשלב טכניקה, מעשיות, פרופורציות ושיווי משקל".
החוש העדין של סטניסלס לשיווי משקל ניכר גם בביתה שלה - דירת 200 מ"ר בבניין מהמאה ה־19 ברובע הראשון והיוקרתי של פריז, המשקיפה על מוזיאון הלובר. סטניסלס הקפידה לשמר את האלמנטים ההיסטוריים של הדירה - הכרכובים, התבליטים על הקירות ועל התקרה ורצפת הפרקט המקורית - והוסיפה להם צבעוניות מאופקת הנשענת על שחור, לבן ועץ טבעי. ברחבי הדירה תלויות מראות הנתונות במסגרות מוזהבות בסגנון ורסאי, ומקנות לעיצוב העדכני ברק יוקרתי וקלאסי.
אם הפתרונות האסתטיים באו לה באופן טבעי, בתחום הפונקציונלי הדירה זימנה אתגר מקצועי מענג, כיוון ששימשה קודם לכן חלל משרדים. כדי להפוך אותה לדירת חמישה חדרים עם חיי משפחה, חברה ועבודה, שמותירה מקום גם לאוספי עיצוב ואמנות, סטניסלס בחרה לנצל את התקרות הגבוהות (4.5 מטרים) ולהקים גלריה שתפריד את חדרי העבודה והשינה משאר החללים. "בפריז אומרים שאני הארכיטקטית היחידה שיכולה לשלב בין חללים של אספנות לחדרי ילדים", היא אומרת בגאווה.
סטניסלס בעצמה היא אספנית אמנות ועיצוב נלהבת, ומחזיקה בשורה של עבודות של נאן גולדין, אמני פופ־ארט אירופים ופריטי עיצוב נחשקים - ובהם גוף תאורה של האדריכל והמעצב פייר שרו, ודגם של כיסא בעיצובו של מעצב האופנה המוערך ריק אוונס. "הוא מעצב עכשווי מבחינתי", היא מרחיבה על אוונס. "האסתטיקה והבנייה של הפריטים שלו מדהימים, ואני אוהבת את החומרים שהוא עובד איתם".
מעצבים נוספים שמספקים לה השראה הם ז'אן פרבה, ג'יו פונטי, פייר פולאן ואלבר אלטו. בעולם האדריכלות, היא אומרת, היא מעריכה את לה קורבוזייה, לואיס קאן, רנזו פיאנו וטדאו אנדו.
"בתל אביב אין חשיבה. זה עצוב"
לאיזון בין מרכיבי החלל השונים שעליהם נשען הסגנון שלה תהיה נוכחות משמעותית גם בארבעת החללים שתעצב בפרויקט על הטיילת. האתגר העיצובי המרכזי שהיא מתייחסת אליו יהיה ליצור באותו בניין ארבע דירות שונות לחלוטין באופיין: הגדולה בדירות, בת 400 מ"ר, מיועדת לזוג מבוגר ולנכדיו. שלוש האחרות, שגודלן 200 מ"ר, מחולקות כל אחת בצורה שונה, שתענה לצורכי הדיירים שכל אחד מהם נמצא בשלב שונה בחייו - משפחה גדולה, רווק עם ילדים, ורווק שחי בגפו; אחת הדירות הללו תהיה בת ארבעה חדרים, בשנייה יהיו שלושה חדרים, ובשלישית רק שניים וחצי חדרים. "זה מעניין ליצור ארבע דירות שונות עם אותה תוכנית בסיסית זהה, אבל הן יהיו שונות כי הפרוגרמה, הגישה והחומרים יהיו שונים", מסבירה סטניסלס.
הקשר הישראלי של סטניסלס אינו מקצועי בלבד, ולא מוגבל לתחומי תל אביב. בילדותה היתה מבלה את חופשות הקיץ השנתיות אצל משפחתה במגדל העמק, וגם היום היא מגדירה עצמה ציונית. "אני מדברת עברית, גדלתי כאן, ובשבילי מגדל העמק זה כמו הפרברים של פריז. הייתי מגיעה בכל קיץ למגדל העמק וראיתי אותה מתפתחת, עם הסופרמרקט הראשון והספרייה הראשונה".
עם זאת, היא לא ביקרה כאן כמה שנים, וכשחזרה הופתעה לגלות שקו הרקיע של תל אביב השתנה. "הייתי קצת בשוק מכל המגדלים שצמחו לגובה", היא אומרת. "מה שהימם אותי זה שלתל אביב אין תוכנית מתאר אורבנית שתקבע כללים לבניינים חדשים. כרגע זה נראה שאין על זה חשיבה, וזה עצוב". כדוגמה היא מציינת את הבניין הצהוב הכעור שהולך ונבנה בסמוך למלון הילטון. "אבל אני לא פה כדי לשפוט את המגדלים, זאת בעיה תל־אביבית. זאת שאלה של מדיניות של העיר תל אביב, שצריכה להיות חזקה יותר".
דווקא עם בנייה לגובה לאורך קו הים סטניסלס חיה בשלום, ומסבירה שסוג בנייה כזה דווקא רצוי בתנאי השטח והאקלים הנוכחיים. "כשהעיר ממוקמת ליד החוף צריך לבנות לגובה, כי המלח והים הורסים את הבנייה", היא מסבירה.
לא מטריד אותך שקו החוף הופך למשכנות לעשירים בלבד?
"יש מקום לכולם, ולא מפריע לי שאנשים שיכולים לחיות על החוף גרים שם. בנייה פרטית על חוף הים היא יוצאת דופן בתל אביב, שאת קו החוף שלה מאכלסים כרגע מלונות. מהבחינה הזאת תל אביב היא עיר תיירותית. אני אוהבת את הרעיון שאנשים מצרפת או מארצות אחרות רוצים לגור כך. מנקודת מבט ארכיטקטונית זה לא מפריע לי, משום שמגדל הרברט סמואל הוא מגדל זכוכית קל ומשתלב היטב בנוף. אין כאן בעיה; זה עוד חלק מההיסטוריה של תל אביב. זה פרויקט טוב לדעתי, ואם הייתי בונה כנראה לא הייתי עושה את זה אחרת", היא מסכמת.
