שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן אוקטובר 2012

מקצף גל ועננה

עוד לפני שהיתה פה מדינה היו פה קבלנים. בשנת 1932 הם החליטו להתאגד וכך נולד "ארגון הקבלנים והבונים תל אביב-יפו", הראשון מסוגו בארץ. עכשיו הוותיקים שבהם מספרים על הפרטים המפתיעים שמאחורי האייקונים התל אביבים שכולם מכירים

משה אביב

כיכר דיזנגוף וכיכר מגן דוד

5,000 צלחות מרק בתקרה

דפנה הר לב, מנכ"לית משותפת בקבוצת אביב ובתו של משה אביב המנוח:

 

הפרויקט הראשון של חברת משה אביב היה בניית המנהרות בכיכר מגן דוד בתל אביב ב־1963. זה היה המעבר התת־קרקעי הראשון שנבנה בארץ, מתחת לצומת אלנבי, שינקין, קינג ג'ורג' ונחלת בנימין, צומת סואן מאוד. באותה תקופה סולל בונה, שהיתה חברה הסתדרותית, שלטה בכל עבודות הביצוע. הדרך היחידה עבור חברה צעירה שהקים אדם אחד ללא קשרים להתחרות בה היתה לעשות את העבודות המורכבות והקשות בפחות זמן ובהשגחה אישית. זה היה היתרון היחסי של אבי, ואני, כילדה בת 5, הייתי נוסעת איתו בכל שבת להשקות יציקות ולהחליק בטונים.

 

המנהרות בכיכר מגן דוד. העבודה הושלמה בתוך 6 חודשים המנהרות בכיכר מגן דוד. העבודה הושלמה בתוך 6 חודשים רפרודוקציה: ענר גרין

 

אבי התחייב ללוח זמנים בלתי אפשרי, הפרויקט היה צריך להסתיים בתוך תשעה חודשים. היום יש מכונות שעושות מנהור, אבל אז כל החפירה נעשתה בידיים והיה חשש מהתמוטטות הבניינים בסביבה. אבי היה כל יום עם הפועלים באתר, עזר לסוחרים שסבלו מהפרויקט בפריקת סחורה, נתן בונוס במזומן לנהגי משאיות שהעבירו חומרים על כל הובלה, כי הפקקים הפכו את ההובלות לפחות משתלמות עבורם. בסופו של דבר אבי סיים את העבודה בשישה חודשים וזכה לבונוס כספי מאוד גבוה.

 

כיכר דיזנגוף בשלבי הקמה. 7,000 מ"ק בטון כיכר דיזנגוף בשלבי הקמה. 7,000 מ"ק בטון רפרודוקציה: ענר גרין

 

כמו במנהרות, גם כדי להקים את כיכר דיזינגוף ב־1976 היה צריך לסגור את הרחוב הסואן ולהרים את התקרה, שתשמש מעבר להולכי רגל. התקרה בכיכר עבה במיוחד, 80 ס"מ, ויצקו אותה בתוך תשע שעות רצופות: מסביב לכיכר העגולה עמדו משאבות בטון ושפכו על תבניות היציקה 7,000 מ"ק בטון - תהליך שאסור להפסיק אותו באמצע. האדריכל ביקש מאבי לייצר מתחת לתקרה צורות שקועות לצרכים אקוסטיים. זה היה רעיון משוגע של האדריכל, ואבי הבין שהוא רוצה צורות שדומות לצלחות מרק. הוא רכש 5,000 צלחות ופיתח שיטה להצמיד אותן לתבניות הבטון, ואז כשפירקו את התבניות נוצרו תקרות אקוסטיות עם שקעים. זאת היתה חשיבה מאוד יצירתית עם כושר אלתור מעולה, והשילוב של אלו עם החריצות של אבי הוביל להצלחה.

 

ויקטור אבולפיה

בית החולים איכילוב ומלון מנדרין

הבנים המועדפים של עיריית תל אביב

 

לענף הבניין הגעתי בדרך מקרה. הייתי צריך לשפץ מפעל משפחתי לגרבי ניילון בבני ברק, וכשראיתי שאנשי המקצוע מבינים כל כך מעט, אמרתי לעצמי שגם אני יכול. זה היה ב־1961.

 

 

  • מוסף נדלן נדל"ן מלון מנדרין תל אביב, רפרודוקציה: ענר גרין
    מוסף נדלן נדל"ן מלון מנדרין תל אביב
    |
    רפרודוקציה: ענר גרין
  • מוסף נדלן נדל"ן מלון מנדרין תל אביב, רפרודוקציה: ענר גרין
    מוסף נדלן נדל"ן מלון מנדרין תל אביב
    |
    רפרודוקציה: ענר גרין

 

באיכילוב בנינו סדרה שלמה של אגפים - מיון, רנטגן, טיפול נמרץ, מעבדות מחקר ואפילו כלבייה. המתכנן של כולם היה האדריכל אריה שרון, שהיום אינו איתנו. בית חולים זה עניין מאוד מיוחד ומורכב, עם כל המערכות המיוחדות והמורכבות שצריך להתקין. ב־1975 עשינו הכל כך כדי שמחלקת הלב תתחיל לפעול בתאריך שהם קבעו לעצמם. עבדנו יום ולילה. אם אני זוכר נכון, לא היו שום פועלים ערבים, הכל נבנה על ידי פועלים יהודים. גם אלה שהיו צריכים לסיים אחרי 8 שעות עבדו 14 ויותר, ומנהלי העבודה המשיכו ללא הפסקה מבוקר עד לילה. אחת הבעיות הקשות היתה שעובדים נקראו לצו 8, ועיריית תל אביב עזרה לנו בכל פעם ופנתה לצבא במכתב אישי מראש העירייה או ממהנדס העיר בבקשה שישחררו את החייל בגלל לוח הזמנים הצפוף של הבנייה. בכלל, היו לנו יחסים יוצאים מן הכלל עם העירייה. בעיקר בתקופתו של צ'יץ' אנחנו, הקבלנים, היינו בנים מועדפים בעיריית תל אביב. כשאמרנו משהו, כל המפקחים של העירייה ראו בכך "כזה ראה וקדש", כי הם ידעו שההגינות מובילה אותנו למה שטוב לפרויקט ולא למה שטוב לעצמנו.

 

בית החולים איכילוב בית החולים איכילוב רפרודוקציה: ענר גרין

 

בסביבות 1980 בנינו גם את מלון מנדרין בצפון תל אביב. זה היה פרויקט אדיר עם בריכת שחייה, עומד לתפארת ומסביבו חולות. הכוונה המקורית היתה להעתיק מלון מחו"ל שגם נקרא מנדרין, אבל חוץ מהשם לא היה קשר לא בעלויות, לא בתכנונים ולא בסביבה שהקיפה אותו. היום כל האזור נקרא על שמו - חוף מנדרין, אף שהמלון לא הצליח מבחינה עסקית. הבעלים היו יהודים מאיראן שבאו מפרס והשקיעו כאן, ובהמשך עברו לארה"ב.

 

זיגמונד נוטקוביץ'

מונטיפיורי 36

הקפלה הסיסטינית ברחוב מונטיפיורי

 

במשך יותר מ־45 שנה בניתי עם שותפי צבי ציטרין עשרות בניינים בתל אביב וברחבי גוש דן, והיינו מראשוני הקבלנים שהתחילו בשחזור ובשימור המורשת של העיר הלבנה. המעניין ביותר היה הבניין היפה ברחוב מונטיפיורי 36, המשמש כיום כמלון בוטיק ומסעדת יוקרה. ניגשנו לעבודה בהתלהבות רבה, וכבר בימים הראשונים נוכחנו לדעת עד כמה קשה היה המצב ואיזה מחסור בחומרי בניין שרר בתקופה שבה נבנה.

 

הבניין במונטיפיורי 36 הבניין במונטיפיורי 36 צילום: עמית שעל

 

בתקרות מצאנו זיפזיף, אבני כורכר, קונכיות, מעט מאוד מלט וברזל דק להחריד. בחגורות שמעל המשקופים לא היה ברזל כלל - נראה שכבר אז סמכו על המזל ועל ה"יהיה בסדר". בתוך קירות שהיו בנויים לבני סיליקט מצאנו קופסאות סיגריות ריקות כמו מטוסיאן, דובק 10 ונלסון. מצאנו גם קטע עיתון מקומט המודיע על מופע בידור של "חברה טראסק".

 

ניכר היה שהקבלנים באותה תקופה חסכו ככל האפשר בעלויות. לעתים, כשעבדנו על קיר אחד, התמוטט הקיר שמנגד. עבדנו בזהירות יתרה, לא התרתי עבודה עם כלים שגורמים לוויברציות, וגם ביציקות הקפדתי לשפוך את הבטון בהפסקות, כדי לא לגרום לזעזועים במבנה.

 

מונטיפיורי 36 מונטיפיורי 36 צילום: עמית שעל

 

העירייה לא הקלה על חיינו במהלך העבודה, ולעתים קרובות היא נעצרה לימים או לשבועות עד שהאחראים על השימור יואילו להגיע לבניין לחוות דעתם על צורת המשקוף למשל, ויחליטו על גוון הצבע שבו ייצבע הבניין. כשהגענו לבניית כיפת הבניין חיכינו חודשיים עד שבעל המקצוע שנבחר על ידי העירייה יגיע לבצע את העבודה. הרגשתי כאילו אני בונה את כיפת הקפלה הסיסטינית.

 

יוסף זילברמינץ

קאנטרי קלאב תל אביב

מי הגביל את המקפצה

 

ב־1965 בניתי את ה"קאנטרי קלוב" הראשון הגדול בתל אביב, קאנטרי של יותר מ־120 דונם, זה היה משהו מיוחד במינו. אחרים בנו אחר כך קאנטרי קלאבים קטנים, של 12 או 10 דונמים, אבל הקאנטרי הראשון, בצומת גלילות, היה ענק.

 

מינה זילברמינץ, אשתו של יוסף: הקאנטרי קלאב הזה היה שם דבר בתל אביב. המשקיע היה יהודי מקסיקני בשם לואיס פרידמן, שהגיע אלינו דרך חבר של אבא שלי. הוא הגיע אלינו הביתה ביום גשם שוטף, לא ידע מילה בעברית, אדם שעלה לארץ עם אשתו ו־3 ילדים והחליט שהוא רוצה להקים קאנטרי קלאב. מי ידע אז מה זה קאנטרי קלאב? עוד בקושי חיו במדינה, לאנשים לא היה מה לקנות, היה צנע, אז מי יבוא? כשהוא בא עם הרעיון הזה הסתכלו עליו כעל לא נורמלי.

 

הקאנטרי קלאב בגלילות. היה צנע, אז מי יבוא? הקאנטרי קלאב בגלילות. היה צנע, אז מי יבוא? רפרודוקציה

 

לאט לאט הדברים החלו לקרום עור וגידים. היה שם משהו חסוי של הצבא, אז משרד הביטחון הגביל את הגובה של המקפצה האולימפית הגבוהה. היינו הראשונים שנרשמו לקאנטרי, ולאט לאט גם חברים התחילו להירשם. שיחקו שם טניס, כדורגל ומשחק שהומצא במקום בשם פונגיס. בשבת מלא אנשים רצו בבוקר לתפוס מקומות על הדשא, זה היה יפה. היום עומדים לבנות שם נדל"ן.

 

אריה פילץ

בית הדר דפנה, דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה

פעם לא היתה תספורת

 

יעל שמיר, בתו של אריה פילץ ומנהלת בית הדר דפנה:

 

בית הדר דפנה, שנבנה יחד עם משולם לוינשטיין, נבנה כבניין משרדים במחשבה שעל ידו יוקם בית המשפט ולכן יהיה מבוקש בקרב עורכי דין, מה שנכון עד היום - בבניין שהוא 30 אלף מ"ר כולם עורכי דין, למעט אולי שני רואי חשבון, פסיכולוגית אחת ומשרד נסיעות. בזמנו הממשלה רכשה חלק מהבניין, וחלק ממנו שימש את המוסד - עד היום יש בו אלמנטים שהותאמו למוסד, כמו רצפות אטומות במיוחד וכניסה צדדית שאינה דרך הלובי.

 

איפה שהיום נמצא דיזנגוף סנטר היתה פעם שכונה בשם נורדיה. פינו את כולם עד שנשארה משפחה אחת וחפרו סביב הבית שלה, הם הפכו לאי בתוך אתר הבנייה. אף על פי שלא היו להם חשמל ומים הם לא רצו להתפנות, וזה נגמר במכות עם השוטרים שהגיעו לפנות אותם, דייר נשך את אחד השוטרים באוזן. אומרים על קניון רמת אביב שהוא נורא יפה, לדעתי הוא לא מבנה ארכיטקטוני מעניין, סתם ריבוע עם דרגנועים שקופים. בדיזנגוף סנטר יש שיפועים, יש איזשהו עניין, אבל בגלל העניין הזה יש גם אנשים שלא מתמצאים. קורה שם משהו שמערבל אותך בתוכו.

 

  • בית הדר דפנה, רפרודוקציה: אוראל כהן
    בית הדר דפנה
    |
    רפרודוקציה: אוראל כהן
  • התחנה המרכזית החדשה, צילום: דוד רובינגר
    התחנה המרכזית החדשה
    |
    צילום: דוד רובינגר

 

התחנה המרכזית החדשה היא לא שמחה ולא גאווה, זה מקום שנולד עם מחשבה שהתאימה לאותה תקופה אבל העיכובים והמקלות בגלגלים ששמו לו היו נוראים. אבי לא היה מוכן לצאת מזה, וכששאלתי אותו מדוע הוא מתעקש להישאר הוא ענה שזה הבייבי שלו. הפרויקט הסב לנו הפסדים גדולים, יצאנו משם מוכים. זה לא כמו היום, שלוקחים כסף מהבנק ואם אין להחזיר אז עושים תספורת. בשביל לסגור את העניין פשוט מכרנו רכוש. אני תמיד צוחקת עם הבנות שלי שהמקום הזה הפך למצבה של הכסף שלהן.

 

משה עופר

היכל התרבות

פריצת הדרך של התקרה הקמורה

 

עודד מריאן, מנכ"ל קבוצת מ.עופר:

 

משה עופר היה אביה של אשתי, ולפני 36 שנה אני המשכתי את העסק. משה בנה את הכור הגרעיני בדימונה, בנה בניינים בהדסה עין כרם ובנה את הפלנטריום, אבל היכל התרבות היה אחד הפרויקטים שהוא היה הכי גאה בהם, בגלל המיקום המרכזי והתרומה שלו לתרבות בתל אביב. באותה עת לא היו בניינים דומים: כל מי שהגיע לשם ראה למעשה חלל אחד ענק שתקרתו לא נתמכת על ידי עמודים, זה היה הייחוד שלו.

 

היכל התרבות בהקמה. חלל ענק ללא עמודים היכל התרבות בהקמה. חלל ענק ללא עמודים צילום: וילי פולנדר, באדיבות הארכיון העירוני

 

הגג של המבנה היה גג מאוד מאוד מיוחד. באותם ימים להקים תקרה כזאת, קמורה, במשטח ענק כזה, היה פריצת דרך הנדסית ותכנונית, כי היה צריך למצוא פתרון לקירוי אולם ענק וחסר עמודים. שנית, היה מאמץ גדול סביב עבודת העץ המיוחדת שנעשתה על הקירות והתקרה לטובת האקוסטיקה. חמי סיפר לי שזה היה פרויקט מאוד מורכב, חדשני ומסובך, ושבעצם בחרו בו לבנות את היכל התרבות כיוון שהוא היה אחד מגדולי המהנדסים והמבצעים באותה עת. חמי עצמו היה חובב מוזיקה וקונצרטים, והוא ואשתו נהגו לצפות בהופעות בהיכל לעתים קרובות. חמי נפטר, אך אשתו נינה מוסיפה להגיע לקונצרטים עד עצם היום הזה. היו להם שם מקומות קבועים, ואני חושב שעד היום יש כיסא עם השם שלו.

 

משה דולגין

מוזיאון האצ"ל

לזכר המפקד והחבר

 

בניתי את מוזיאון האצ"ל על שם עמיחי פאגלין, ששמו המחתרתי היה "גידי". הוא היה קצין המבצעים של האצ"ל ויזם פעולות קרביות נגד הבריטים. גם אני הייתי איש אצ"ל וגידי היה המפקד שלי. בזמנו אנשי האצ"ל נרדפו גם על ידי הבריטים וגם על ידי ההגנה, וגידי ואני היינו ביחסים עמוקים בזמן המחתרת, הוא נהג לישון אצלי. שמרנו על קשר עד שנפטר.

 

מוזיאון האצ"ל. נקרא על שם "גידי" מוזיאון האצ"ל. נקרא על שם "גידי" רפרודוקציה: אוראל כהן

 

הקמת מוזיאון האצ"ל התחילה כיוזמה פרטית של כמה חברים, קבוצת יזמים שהיו באצ"ל. בגין אישר את התקציב, ראש העיר שהיה אז שלמה להט (צ'יץ) הקצה את השטח, יצאו למכרז, ואני זכיתי בו. גם השקעתי בכך לא מעט מכספי, הייתי בין התורמים להקמת הבניין.

 

המוזיאון הוקם בבית שננטש ב־1948 על ידי ערבים. הבית היה הרוס, היו בו אורוות, אבני הכורכר היו אכולות מהגשם ומאוויר הים. חידשנו אותו ב־1980: חיזקנו בבטון, הוספנו לו קירות שנראים כמו חלונות זכוכית. היופי במבנה הוא השילוב של המבנה הישן, חורבות של אבני כורכר קורסות ואכולות מימי הטורקים, עם החידוש של קירות הזכוכית. הארכיטקטים היו כל כך חכמים וטובים, שהם חשבו על השילוב הזה של ישן וחדש כבר אז. היום כל בנייני תל אביב בנויים עם זכוכית, אז זו היתה חדשנות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x