• תפריט
מוסף נדל"ן ינואר 2011

הכי יפים בארץ

לפני כמה חודשים יצאנו למשימה שאפתנית: בעזרת אדריכלים מובילים דירגנו את המבנים היפים בישראל. אחרי לא מעט דיונים וויכוחים מלאי אמוציות, התוצאות לפניכם

כתבי כלכליסט 10:4231.01.11

"האדם רעב ליופי. קיים בנו חלל". אוסקר ווילד

 

השאלה "מהו היופי?" העסיקה רבים וטובים לאורך שנים ארוכות, ובצדק גמור. הפתרונות שניתנו לה מגוונים: יש כאלה שגרסו שיופי הוא סימטריה, ויש כאלה שטענו שהוא נמצא אך ורק בעיני המתבונן. בין שני הקצוות הללו נמצאת האמת, ואותה קשה לכמת לתוך נוסחה או משפט: יופי הוא דבר שמרגישים. לפעמים מרגישים אותו מיד, כמו אותו מטפס הרים שמעפיל לפסגת הקילימנג'רו ועומד משתאה אל מול הנוף, ולפעמים הוא נגלה אט־אט, בהתבוננות מלומדת ומעמיקה.

 

כשביקשנו לדרג את הבניינים היפים בישראל לא שיערנו לאיזו משימה מורכבת אנחנו מתחייבים וכמה זמן היא תיקח. לפני כמה חודשים פנינו לרשימה של אדריכלים מובילים וביקשנו מהם דבר פשוט לכאורה: דרגו את חמשת המבנים היפים ביותר בישראל לדעתכם. פרט לכך, כמעט לא היו הגבלות: האדריכלים יכלו לבחור מבנים פרטיים או ציבוריים, גשרים או אנדרטאות, בניינים שתכננו הם עצמם או שתוכננו בידי קולגות שלהם. המגבלה היחידה היתה מגבלת הזמן: ביקשנו שיבחרו אך ורק במבנים שהוקמו בישראל משנת 48' ואילך, מה שציער מאוד את חלקם.

 

נדמה שמבין כל הסקרים שערכנו עד כה ב"כלכליסט", הסקר הנוכחי היה האמוציונלי ביותר. אימיילים התעופפו הלוך וחזור, שיחות טלפון ארוכות נעשו - הכל במטרה להגיע לדיוק בתוצאות. נראה שהאמוציונליות היא גם פועל יוצא של העיסוק באדריכלות, האמנות השכיחה אך לרוב זו שזוכה אולי לפחות התייחסות. אדריכלות סובבת אותנו בכל אשר נלך, אבל רק מבנים מעטים גורמים לנו לעצור ולהתפעל.

 

לרוב ימשכו את העין מבנים גרנדיוזיים בעלי אלמנט מפתיע כזה או אחר, אבל לא מעט מבנים טומנים בחובם יופי רב, שמתגלה רק למי שמשכיל לעצור ולהתבונן. גם באדריכלות עצמה יש הגדרות שונות ל"יפה": החל בפונקציונליות הנקייה של לה־קורבוזייה שעל ברכיה מגדלים דורות של אדריכלים בטכניון בחיפה, ועד לפוליטיות הבלתי מתפשרת שמלמדים ב־AA בלונדון, משם יצאו לא מעט אדריכלים משפיעים בישראל.

 

בסופו של דבר, במקום הראשון דורג המבנה של מוזיאון ישראל בירושלים. צמוד מאוד אליו, במקום השני ובהפרש של כמה נקודות בלבד, נבחר בית ההבראה של מבטחים בזכרון יעקב. בבחירה זו, על אף שלא תוכננה מראש, יש גם אמירה: בשעה שמוזיאון ישראל מתחדש ומשתפץ, מגייס תרומות ענק ואין כמעט ישראלי שלא ביקר בו לפחות פעם אחת, בית ההבראה לשעבר עומד סגור ונטוש, מוקף גדרות, מתקלף ומתפורר.

 

על זה שמדינת ישראל אינה משכילה להתייחס כראוי לאמניה כבר נכתבו רבבות מלים. נראה שגם למבנים המכוננים שלה, אייקונים של חשיבה ושל יופי, היחס דומה. אפשר לקוות שאת זה ניתן לשנות.

 

האדריכלים המדרגים (לפי סדר א"ב):

צבי אפרת, שרון אקר, אמנון בר אור, ישראל גודוביץ, אורי הלוי, אלס ורבקל, יובל יסקי, אבנר ישר, אסף לרמן, אודי מייזליץ, אלכס מייטליס, יואב מיכאל, אמיר מן, אילן פיבקו, מעוז פרייס, יוסי קורי, איתן קימל, אריה סיוון, יוסי סיוון, פיצו קדם, אמנון רכטר, דנית וגיל שנהב

 

המבנים שדורגו:

מכון ון ליר בירושלים, הספרייה הלאומית בגבעת רם, ספריית ויקס במכון ויצמן, יד ושם בירושלים, מגדלי אקירוב בתל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, בית הספר להנדסה באוניברסיטת באר שבע, בית המשפט בחיפה, מרפאת קופת חולים בפתח תקווה, מתחם קרן בגבול תל אביב־יפו, מגדל הבנק הבינלאומי בתל אביב, מרכז סוזן דלאל בתל אביב, האוניברסיטה המורמונית בירושלים, מתחם התחנה בתל אביב, בית הפלמ"ח ברמת אביב, היברו יוניון קולג' בירושלים, בית אל על בתל אביב, בית המשפט העליון בירושלים, בית IBM בתל אביב, בית לשכת המס של שירותי בריאות כללית בתל אביב, אנדרטת הנגב, בית דגון בחיפה, המכון לחקר ימים ואגמים בחיפה, המשכן לאמנות בעין חרוד, מרכז התרבות לעולי אתיופיה ביבנה, בית חולים הדסה בירושלים, בניין מרקיורי ביהוד, כיכר דיזנגוף בתל אביב, מוזיאון תל אביב, בית דובינה ברמת גן, מעון עולים בנצרת, מגדל שלום, בית המשפט בתל אביב, מעונות אוניברסיטת באר שבע, בית הצדף ביפו, מרכז פרס לשלום ביפו, הבניין של פיבקו באיילון, אצטדיון יד אליהו, בית הכנסת בטכניון בחיפה, מגדלי זיו ברמת החייל ועיריית תל אביב.

מוזיאון ישראל, ירושלים

ההתרסה שבפתיחות

 

אדריכלים: אל מנספלד ודורה גד (עיצוב פנים)

שנת תכנון: 1959

גמר ביצוע: 1995

 

ענייני, מדויק ונטול סמליות - או במילים אחרות, מודרני - מוזיאון ישראל בתכנון האדריכל אל מנספלד העמיד אלטרנטיבה חדשה לאדריכלות הלאומית. המנגנון האורגני שקבע מנספלד, שממנו נובעת התוכנית האדריכלית, הוביל ליצירת קומפלקס מבנים שנדמים כצומחים באופן טבעי מהפסגה. קו הרקיע שצייר המוזיאון דומה לזה של כפר ערבי, ומתכתב עם רוח המקום בנדיבות ובסבלנות יוצאות דופן למועד הקמתו ב־1965. בלבו של המוזיאון המשקיף על פסגות הרי ירושלים יצר האמן איסאמו נוג'וצי גן פסלים מופלא, שמפרק ומרכיב ברכות מחדש את הנוף מסביב. ההישג הגדול של שני ענקים אלו היה ביצירה של אדריכלות שאפשרה קריאה חופשית של המרחב הפיזי שבו פרוס המוזיאון, כמו גם של ההקשר ההיסטורי שבתוכו הוא מתמקם. הקומפלקס פתוח הקצוות הפך לשם דבר ולאייקון אדריכלי.

 

מוזיאון ישראל מוזיאון ישראל צילום: עמית שעל

 

מאז התחלף הנוף: המרקם הבנוי של ירושלים תפס את מקום הטבע ומקיף כיום את המוזיאון מכל עבריו. אם פעם ניצב המוזיאון בגאון על ראש הפסגה כמסמן אפשרות חדשה למפגש בין מדינה צעירה לאדמה עתיקה, נדמה שעם הזמן הוא הפך בעצמו למוצג, שריד מזמן שעבר. מדינת ישראל, כפי שייצג אותה המוזיאון, היתה מרקם פתוח ואורגני - ולכן סובלני וחופשי במהותו. אלא שסביב לו השתנתה המציאות.

 

"קישוט הוא פשע", קבע אדולף לוס בתחילתה המאה ה־20, ותמצת לשלוש מילים את הכוח המניע של האדריכלות המודרנית. אולם בפרספקטיבה שמאפשר המבט במוזיאון, נדמה כי מבלי משים הידרדרה האדריכלות הממסדית בישראל במורד מישור הזמן וחזרה למעמד של קישוט. במדינה שבה המרחב האזרחי נשלט על ידי אנשי צבא בדימוס, תפקידה של האדריכלות מרודד לפיאור ולאשרור מבנה הכוח הרשמי. אין מנוס מלהסיק כי אותם גברים מאצ'ואיסטים שהתרגלנו להנהגתם חסרים את הביטחון הנחוץ לקידום של שיח כן עם המקום שבו אנו חיים - כפי שהמוזיאון של מנספלד הראה שאפשר.

 

פרויקט השיפוץ וההרחבה המקיף של המוזיאון, בניצוחם של האדריכלים אפרת קובלסקי וג'יימס קרפנטר (שבו לקח משרדי חלק כאדריכל הביצוע), הצליח להיעלם לתוך המתווה האורגני המקורי, ובכך כוחו. מוזיאון ישראל המחודש רשם נקודת ציון נוספת בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית כדוגמה מוצלחת לרה־ארגון אינטנסיבי של קומפלקס קיים, שבמקום להחליף את המקור דווקא מחזק את תוקפו. אולם המהלך האמיץ שנקטה הנהלת המוזיאון בקידום פרויקט החידוש איננו התרפקות נוסטלגית על העבר - אלא לא פחות מקריאת תיגר תרבותית על מצבנו כיום.

אסף לרמן

 

הכותב עבד בשיקום פסלים בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ב־95', ומשרדו השתתף בפרויקט ההתחדשות בשנים 2006–2010

 

בית ההבראה מבטחים, זכרון יעקב

פלא שגרתי

 

אדריכל: יעקב רכטר

שנת תכנון: 1964

גמר ביצוע: 1968

 

פלא שגרתי בדרך לחיפה: מבטחים של רכטר מופיע לפתע על גבעות זכרון כמו תיבת נוח לאחר שכלו המים. רגע השיא של האדריכלות הישראלית נגלה לעינינו כפי שהוא, ללא הערות ועדכונים. השנה היא 1968. לאחר שני עשורים של היתוך מואץ, הציביליזציה הישראלית החדשה מציגה את האובייקט המופתי שלה: בית הבראה ומרגוע החוגג את האתוס של חברת העובדים, ובו בזמן גם מכריז על עוצמתה המנגנונית של ההסתדרות.

 

בית הבראה מבטחים בית הבראה מבטחים צילום: משה גרוס

 

האובייקט הזה מונח בנוף ומתבונן בים. מונח - לא מזדקר. לא מקפץ. לא רובץ. לא מרוח על המדרון. לא מזדרז אל החוף, אלא בונה היטב את המבט הרחוק, משכלל את הפנורמה בפיתול ההרפתקני שלו, ממסגר את תאי הצפייה הפרטיים שהם, רק הם, המרגוע של בין ערביים, ההפוגה האישית שבין פולחן ההבראה הקולקטיבית של היום לבין טקס השירה בציבור של הערב.

 

למרות מורכבותו המורפולוגית, מבטחים בזכרון אינו בניין מנייריסטי החורג מהאופק התרבותי של תקופתו לתפארת המליצה. להפך, הוא אייקוני, כלומר נצחי, כיוון שהוא מעוגן כראוי באופנות האינטלקטואליות ובתרבות החומרית של זמנו. עבור הפרוטוקול, נוכל לאבחן למשל שהצבתו הפיסולית היא אובייקטיביסטית, שקצביותו המודולרית היא סטרוקטורליסטית, שחושניותו החומרית היא ברוטליסטית, שגמישותו הכמו־אורגנית היא מטאבוליסטית, שהתאמתו הנבונה לאקלים, לאור ולאמצעי הייצור המקומיים היא רגיונליסטית. לכמה בניינים אפשר להדביק כל כך הרבה איזמים ועדיין לומר עליהם שהם מקוריים, שהם אותנטיים, שהם מקרינים הרמוניה של צורה ותוכן, שהם מנסחים באופן משכנע יחסים בין פרוגרמה חברתית לביצוע אדריכלי? לכמה בניינים אפשר להתגנב, שנים לאחר שהתרוקנו מחיים ועמדו נטושים, להתפעם מהתחכום ומהאלגנטיות העל־זמניים שלהם, ולהבין כיצד הדימוי האצילי המרוחק מתפרק מבפנים למערך מסועף של חללי חוץ ופנים, של תנועה ומבט, של חומר חשוף למגע גוף ורוח נושבת קלילה?

 

בשנת 1973, חמש שנים לאחר פתיחתו של בית ההבראה מבטחים, קיבל האדריכל יעקב רכטר את פרס ישראל על תכנונו. חמש שנים בלבד, אבל זה היה כבר עידן אחר. עם השינויים הפוליטיים והטריטוריאליים השתבשו גם ההקשרים התרבותיים והערכים החברתיים בישראל. בתי ההבראה ההסתדרותיים הפכו אנדרטאות למדינת הרווחה הדועכת. חלקם נמכרו והומרו. חלקם ממתינים עדיין ליזם שיגאל אותם מעברם ההטרוטופי. מבטחים נותר הבטחה שלא מומשה באדריכלות הישראלית. יצירת מקור אהובה ובודדה. מודל מעודן של אדריכלות קונטקסטואלית שהתחלף לה לפתע הקונטקסט.

צבי אפרת

 

הכותב הוא פרופ' וחוקר אדריכלות

 

היכל התרבות, תל אביב

מחויבות לערכים

 

אדריכלים: זאב רכטר, דב כרמי (אדריכל שותף) ויעקב רכטר

שנת תכנון: 1952

גמר ביצוע: 1957

 

אף בניין, ועל אחת כמה וכמה מבנה ציבורי, אינו צומח ואינו מתקיים בחלל ריק. כבר בשלב התכנון הוא שבוי ברשת של קורי עכביש נראים ושאינם נראים - החלטות, אינטרסים, חוקים ופעולות הנותנים את אותותיהם בתהליכי התכנון והביצוע, ובסופו של דבר אף ביחסו של הציבור לתוצאה. עובדה זאת נכונה שבעתיים בכל מה שנוגע למבנה המאכלס אמנות, ובמיוחד מוזיקה.

 

היכל התרבות, תל אביב היכל התרבות, תל אביב צילום: עמית שעל

 

היכל התרבות בתל אביב אינו מוצר טיפוסי של שנות החמישים הרזות. ההחלטה הבסיסית שלפיה המבנה יותאם באופן מושלם למוזיקה בלבד (ולא אופרה, תיאטרון וכו') היתה מבוססת על תבונה רבה והבנה שמה שצריך להתאים לכל כך הרבה דיסציפלינות, סופו שלא יתאים לאף אחת מהם.

 

הקונספציה הארכיטקטונית שעמדה מאחורי קביעת דמותו ועיצובו הכה יחודיים של הבניין היתה בראש ובראשונה ביטוי חברתי ולא פורמליסטי־צורני. האדריכלים זאב ויעקב רכטר ושותפם, האדריכל דב כרמי, יצרו מבנה המבטא באופן מושלם את האספירציות הנעלות של החברה הישראלית בתקופה מוקדמת זאת בחיי המדינה הצעירה — אספירציות לפתיחות ושוויון חברתיים, חיים פלורליסטיים ודמוקרטיים, ובהם החוויה המוזיקלית שייכת לכל סוגי הקהל, המכופתר וזה שאינו מכופתר. יחד עם זאת, הבניין — ובמיוחד האולם הנפלא — מעורר כבוד והדר של מבנה תרבות מהמעלה הראשונה.

 

הבניין משקף חברה צעירה הבונה במו ידיה את ההיסטוריה שלה: שקוף ובעל מידות אנושיות, חף מכל סמליות מעושה וממונומנטליות מאיימת, אך בעל חזות ייחודית, מהודרת ונקייה. הוא יושב בנינוחות אלגנטית בכיכר, ומספק הצצות דרמטיות על חלקיו השונים דרך רחובותיה הצרים של העיר מסביב. גם היום, כ־55 שנה לאחר פתיחתו, הוא מהווה איקון אדריכלי וסמל לתרבות הישראלית כפי שהיתה אמורה להיות: סימבול וסמל לחברה שוויונית ופתוחה, תזכורת תמידית לערכים שהחברה הישראלית זנחה מזמן לטובת תרבות של רייטינג וריאליטי, שנאת זרים וגזענות.

 

החברה בישראל ומנהיגיה חייבים להתגייס ולשמר את ההיכל באותה חומרה וקפדנות שיוצריה בנו אותו. בשימורו של היכל התרבות בנאמנות ורגישות נביע אנו, הדור שקיבל את הבניין מאבותינו, את מחויבותינו לא רק להיסטוריה האדריכלית המפוארת שירשנו, אלא גם את המחויבות שלנו לערכים החברתיים שמתוכם הבניין פרח ואותם הוא מסמל.

אמנון רכטר

 

הכותב הוא בנם ונכדם של מתכנני היכל התרבות וזכה בפרס האדריכל המשפיע בישראל ב־2009

 

היכל הספר, ירושלים

בני האור נגד בני החושך

 

אדריכלים: ארמן בארטוס, ג'ון פרדריק קיזלר

שנת תכנון: 1955

גמר ביצוע: 1965

 

מה הופך בניין לאייקון? אם נחפש מכנה משותף בין היכל האופרה בסידני, מגדל אייפל בפריז ובניין טרנס־אמריקה בסן פרנסיסקו, נגלה שילוב של שני פרמטרים: צורה ייחודית ורקע נקי. כמו במקרה של יצירת אמנות שתלויה על קירות מוזיאון, אסור שהקיר יגנוב את תשומת הלב מהעבודה עצמה. גם מבנה אדריכלי נדרש לרקע של שמים, מים, סילואטה של עיר או מרחבי נוף כדי להפוך לפסל.

 

היכל הספר, ירושלים (צילום: תמרה, ויקיפדיה העברית) היכל הספר, ירושלים (צילום: תמרה, ויקיפדיה העברית)

 

היכל הספר בירושלים עונה על קריטריונים אלה. כיפה לבנה, ייחודית ואוונגרדית בצורתה, נטועה בתוך בריכת מים ריבועית ברחבת אבן במרומי גבעת רם, כחלק ממתחם מוזיאון ישראל.

 

כמו בכל יצירת אמנות מופלאה, גם בניית היכל הספר לא עברה על מי מנוחות, וכמו כל יצירה גדולה, סופם של המלעיזים לבלוע את לשונם. בשנות החמישים, הנדבן דוד שמואל גוטסמן הסכים לרכוש ולתרום חלק מן המגילות הגנוזות ואת היכלן ובלבד שחתנו, האדריכל בארטוס, יתכנן את העבודה. לצוות צורף האדריכל פרדריק ג'ון קיזלר - אשר שומו שמים, היה בכלל מעצב תפאורה. קהילת האדריכלים המקומית הרימה קול זעקה על הנפוטיזם ועל העובדה שאדריכלים לא מקומיים מתכננים את ההיכל.

 

בסופו של דבר קיבלנו מבנה יוצא דופן באיכותו הצורנית וברמת הגמר. לא כל רבדיו ידועים ברבים, כי המבנה משקף רעיונות רבים: בסמוך לכיפה הלבנה (המסמלת אור, קבר קדוש, כד חרס הפוך ועוד) בנוי קיר בזלת שחור המסמל את בני החושך, אויבהם של היהודים שוכני המערות במדבר אשר כתבו את המגילות. הדיאלוג הגיאומטרי בין הקיר השחור לכיפה הלבנה הוא ביטוי מופשט להיסטוריה הפיזית והרוחנית של עם ישראל.

 

האדריכלים מצאו דרך מקורית לשמור על צורתה המושלמת של הכיפה: אין דרך להיכנס אליה מעל פני הקרקע, ואין "צלקת" של דלת כניסה שפוגמת בקליפת החרסינה המרהיבה, והאורח מגיח לחלל הפנימי של הכיפה דרך מסדרון תת־קרקעי.

במקור תוכננה הכיפה עם לפיד אש־תמיד במרכזה ושלל מזרקות מים חיצוניות, אשר היו אמורות לצנן את המבנה מבחוץ ולשמור על טמפרטורה מבוקרת היכן שמוצגות המגילות. בפועל, יוזמה זו היתה שאפתנית מדי לאמצע שנות החמישים, והשילוב המיתי של מים ואש מעולם לא עבד.

אורי הלוי

 

הכותב הוא שותף במשרד אורבך הלוי אדריכלים

 

מגדלי עזריאלי, תל אביב

שאלה של גודל

 

אדריכלים: אלי עטיה, דוד עזריאלי, אברהם יסקי ויוסי סיוון

שנת תכנון: 1994

גמר ביצוע: 2008

 

קשה מאוד להתייחס למגדלי עזריאלי אך ורק במונחים אסתטיים, אך היות ונשאלתי לגבי בחירתי בפרויקט כבניין היפה ביותר בארץ - אצמצם ככל האפשר את הדיון.

 

מגדלי עזריאלי מגדלי עזריאלי צילום: shutterstock

 

היה זה לה־קורבוזיה, האדריכל הצרפתי (ממוצא שוויצרי), שהגדיר את האדריכלות כמשחק של מאסות הנחשפות לעין במשחק מרהיב של אור וצל. האדריכלות היפה ביותר מבחינתו טמונה בהתגלותם באור ובצל של גופים בעלי גיאומטריה טהורה. המרובע, העיגול והמשולש של מגדלי עזריאלי הם אילוסטרציה כמעט מושלמת להגדרה זו. האנסמבל של שלוש הפריזמות והאופן שבו הן מטילות צל זו על זו הוא ללא ספק אחד המראות המרהיבים בנוף העירוני בישראל.

 

האפקט המושלם של התגלות הגיאומטריה במגדלי עזריאלי הוא פועל יוצא של ההבנה המעמיקה של הגודל כממד ארכיטקטוני ממעלה ראשונה. בפרויקט בסדרי גודל שכאלה, האפשרות היחידה היא החזרתיות וחוסר הדיפרנציאציה בחזיתות המבנים. זהו הפרויקט היחיד בארץ שהפנים את משמעות הגודל, ולכאורה ויתר - או עמד בפני הפיתוי - על הניסיון לעשות "ארכיטקטורה", כלומר לעצב את הבניינים ולבדל אותם זה מזה. באופן זה הפרויקט, שהוא לכאורה גולמי ואנונימי, נתפש באחדותו ומאפשר לגיאומטריה ולאור לבוא לידי ביטוי.

 

המשמעות השנייה של הגודל היא משמעותו הפרוגרמטית והקונטקסטואלית של הפרויקט. זהו מן הסתם השידוך המוצלח ביותר בין בניין מסחרי שטוח לבין מגדלים הצומחים ממנו (דוגמאות מוקדמות ניתן כמובן למצוא במגדל שלום ובדיזנגוף סנטר). באופן לא מתנצל הבניין מנותק מהעיר ומייצר, בזכות גודלו, קונטקסט בפני עצמו. הוא עומד בנינוחות בין העיר לבין הכביש המהיר, כמסמל הבולט והמוכר ביותר של תל אביב התאגידית - "איילון סיטי", כפי שהגדיר זאת האדריכל שרון רוטברד.

 

באדריכלות הגודל (Bigness) הלבנה והחזרתית, בחגיגה הלא מתנצלת של היוזמה הפרטית ובשאיפה לגבהים חדשים, מרפרר הפרויקט לתל אביב היזמית, זו של לפני הפיכתה לעיר לבנה, משומרת עד היסוד (ראו דוגמת המושבה הגרמנית שרונה מהעבר השני של הכביש). הוא מממש בזכוכית ובאלומיניום את אותו מודרניזם אופטימי של תל אביב (הישנה), שמשומר כיום בקנאות תחת המותג "עיר הבאוהאוס" עבור רומנטיקנים חובבי היסטוריה — אלה שיכולים להרשות לעצמם לגור בה, כמובן.

יובל יסקי

 

הכותב הוא בנו של אחד ממתכנני עזריאלי, שותף במשרד ק.ש.ת (קידום שירותי תכנון בתל אביב), וראש המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים

 

 

  • בית המשפט המחוזי בתל אביב (צילום: "השמח בחלקו", ויקיפדיה העברית)
    בית המשפט המחוזי בתל אביב (צילום: "השמח בחלקו", ויקיפדיה העברית)
  • מגדלי אקירוב, צילום: עמית שעל
    מגדלי אקירוב
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: תומריקו
    מוזיאון תל אביב לאמנות
    |
    צילום: תומריקו
  • מכון ון ליר, ירושלים (צילום: עוזי ו., ויקיפדיה העברית)
    מכון ון ליר, ירושלים (צילום: עוזי ו., ויקיפדיה העברית)
  • מעון עולים, נצרת עילית (צילום באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל, אוסף אדריכל צבי אלחייני), צילום: צבי אלחייני
    מעון עולים, נצרת עילית (צילום באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל, אוסף אדריכל צבי אלחייני)
    |
    צילום: צבי אלחייני
  • המשכן לאמנות, עין חרוד, צילום: מיכאל יעקובסון
    המשכן לאמנות, עין חרוד
    |
    צילום: מיכאל יעקובסון
  • מרכז פרס לשלום (צילום: אורי, ויקיפדיה בעברית)
    מרכז פרס לשלום (צילום: אורי, ויקיפדיה בעברית)
  • בית אל על, צילום: שאול גולן
    בית אל על
    |
    צילום: שאול גולן
  • אנדרטת חטיבת הנגב, צילום: Negev Brigade Memorial
    אנדרטת חטיבת הנגב
    |
    צילום: Negev Brigade Memorial
  • מאיף החלקיקים במכון ויצמן (צילום: ניב, ויקיפדיה העברית)
    מאיף החלקיקים במכון ויצמן (צילום: ניב, ויקיפדיה העברית)
  • בית ממגורות דגון, חיפה, צילום: Weizmann accelerator
    בית ממגורות דגון, חיפה
    |
    צילום: Weizmann accelerator
  • מכון לחקר ימים ואגמים, צילום: Oceanographic Institure Haifa
    מכון לחקר ימים ואגמים
    |
    צילום: Oceanographic Institure Haifa
  • בית דובינר, צילום: עמית שעל
    בית דובינר
    |
    צילום: עמית שעל
  • קמפוס בריגהם יאנג (האונ' המורמונית), ירושלים  , צילום: שלומי כהן
    קמפוס בריגהם יאנג (האונ' המורמונית), ירושלים
    |
    צילום: שלומי כהן
  • הספרייה הלאומית, צילום: אלכס קולמיוסקי
    הספרייה הלאומית
    |
    צילום: אלכס קולמיוסקי

 

6. בית המשפט המחוזי, תל אביב

אדריכלים: זאב רכטר, משה זרחי ויעקב רכטר

גמר ביצוע: 1960

 

7. מגדלי אקירוב, תל אביב

אדריכלים: אברהם יסקי ויוסי סיוון

גמר ביצוע: 2006

 

8. הספרייה הלאומית, ירושלים

אדריכלים: זיוה ארמוני, חנן הברון, שמעון פובזנר, אברהם יסקי, שולמית נדלר ומיכאל נדלר

גמר ביצוע: 1960

 

9. מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב

אדריכלים: דן איתן ויצחק ישר

גמר ביצוע: 1971

 

10. מכון ון ליר, ירושלים

אדריכלים: שמעון פובזנר ודוד רזניק

גמר ביצוע: 1962

 

11. מעון עולים, נצרת עילית

אדריכלים: אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני

גמר ביצוע: 1964

 

12. המשכן לאמנות, עין חרוד

אדריכל: שמואל ביקלס

גמר ביצוע: 1948

 

13. מרכז פרס לשלום, יפו

אדריכל: מסימיליאנו פוקסס

גמר ביצוע: טרם נחנך

 

14. בית אל על, תל אביב

אדריכלים: דב כרמי, צבי מלצר ורם כרמי

גמר ביצוע: 1963

 

15. אנדרטת חטיבת הנגב, באר שבע

אמן: דני קרוון

גמר ביצוע: 1968

 

16. קמפוס בריגהם יאנג (האונ' המורמונית), ירושלים

אדריכל: דוד רזניק

גמר ביצוע: 1987

 

17. מאיץ החלקיקים במכון ויצמן, רחובות

אדריכל: משה הראל

גמר ביצוע: 1976

 

18. בית ממגורות דגון, חיפה

אדריכל: יוסף קלארווין

גמר ביצוע: 1966

 

19. המכון לחקר ימים ואגמים, חיפה

אדריכל: דוד ינאי

גמר ביצוע: 1967 

 

20. בית דובינר, רמת גן

אדריכלים: אלפרד נוימן, צבי הקר ואלדר שרון

גמר ביצוע: 1968

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x