שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן יוני 2010

בנעלי בית

גדול או קטן, פשוט או מהודר: מה אנשי המקצוע מתכננים לעצמם כשזה מגיע לבית הפרטי שלהם? אדריכלים חושפים את ארבעת הקירות האישיים שלהם

עובדים למחייתם בתכנון ועיצוב החללים שבהם אנו חיים, השרטוטים שלהם נהפכים לבנייני מגורים והחלטותיהם משפיעות על היומיום של חיי הלקוחות שלהם. האדריכלים, שעל פי מיכלאנג'לו עוסקים באמנות הנעלה ביותר, מהלכים על קו התפר בין הנשגב לפרקטי, אבל גם הם, כמו האמן הדגול, מתמודדים רוב הזמן עם דיאלוג בין הפנטזיות הפרועות של הלקוחות ובין הניסיון לא לאבד את החותם האישי שלהם. כיצד מתנהל הדיאלוג הזה כאשר הם מוציאים את הלקוח מהמשוואה וניגשים לתכנון ביתם הפרטי?

 

כדי לענות על השאלה המסקרנת הזאת הסכימו אדריכלים ישראלים מובילים לפתוח בפנינו את הדלת ולשתף בכל הלבטים שעמדו בפניהם בתכנון מעונם האישי.

 

הבית של אלכס מייטליס

"בשירותים אתה יכול לראות את האינסוף"

 

הבית של אלכס מייטליס נמצא בקומה הרביעית של בניין ישן בשכונת פלורנטין בתל אביב. למטה כניסה פלורנטינית טיפוסית ומוזנחת, הרחוב סואן וריחות התבשילים ממסעדת הפועלים שמעיה נישאים באוויר, אבל הרחוב נשאר בחוץ ברגע שעוברים בדלת הברזל הכבדה של קומת הגג, שם בסוף מסדרון צר נגלית הפתעה בדמות ארמון לבן מודרני שבו מייטליס הוא המלך.

הדבר המפתיע הנוסף שנגלה מיד לאחר מכן הוא דלפק קבלה, המאויש במנהל משרדו של מייטליס. צעד אחד בלבד מפריד בין הכוורת המשרדית לסלון ביתו של האדריכל, שם נמצא גם מטבח רחב ידיים שמוביל לחדר שינה פרטי.

 

אז אתה עובד בבית?

"אני חי במשרד או עובד בבית, לא משנה איך תסתכלי על זה. מה שיש פה זה פתרון שמתאים רק לי, זה לא פתרון אוניברסלי".

 

מייטליס (43) נחשב לאחד מאדריכלי העל הישראלים ואחראי בין היתר על הבתים וחנויות הרהיטים של משפחת קסטיאל, מסעדת מסה ומועדון הדום. הוא מעיד על עצמו כמי שלא מתעצבן בקלות מהדרישות של לקוחותיו, אבל בתכנון ביתו הפרטי חגג את חופש הבחירה שלו עד הסוף. כמעט כל החללים בבית דו־שימושיים: הסלון והמטבח משמשים גם כפינות עבודה, השולחן הארוך שחוצה אותם משמש גם לישיבות, חדר הישיבות מוסב בשעות הערב לחדר אוכל לאורחים, וחדר העבודה הפרטי של מייטליס מתפקד בשעת הצורך כחדר שינה נוסף.

 

  • וילה בסביון של האדריכל אלכס מייטליס
    וילה בסביון של האדריכל אלכס מייטליס
  •   , צילום: אוראל כהן
    |
    צילום: אוראל כהן
  • אדריכל אלכס מייטליס מוסף נדלן נדל"ן, צילום: אוראל כהן
    אדריכל אלכס מייטליס מוסף נדלן נדל"ן
    |
    צילום: אוראל כהן
  • מוסף נדל"ן נדלן בית אדריכל אלכס מייטליס, צילום: אוראל כהן
    מוסף נדל"ן נדלן בית אדריכל אלכס מייטליס
    |
    צילום: אוראל כהן

מה ההברקה של הבית מבחינתך?

"החלוקה של החלל זה משהו שאני מאוד גאה בו. זה נוח לי אישית, על המילימטר, חליפה שמתאימה רק לי. אצל אחרים זה מה שמתאים להם. בפעם הראשונה שאמרתי 'לכו תזדיינו, אני עושה מה שמתאים לי' - שם המריאה הקריירה הבינלאומית שלי".

 

מה היה חשוב לך יותר בתכנון הבית, נוחות או אסתטיקה?

"כל מה שנמצא כאן הוא פה כי הוא נוח לי. גם אוסף הצלחות הזה", הוא מצביע על מדף ארוך במיוחד שעליו מונח אוסף פורצלן מכובד. "זה מה שנוח לי לראות בעין. הכורסה הזו - נוח לי לשבת עליה. כל יצירות האמנות שיש בבית הן מתנות מאמנים חברים ונוח לי להסתכל עליהן במהלך היום. בזה אני רוצה להקיף את עצמי".

 

מה הפינה האהובה עליך בבית?

"המרפסת. לא היתה מרפסת ואני פתחתי אותה. אני בטח היחיד בתל אביב שפתח מרפסת במקום לסגור אותה, וויתר על חדר בשביל לראות את הנוף. אני אוהב גם את חדר השירותים, שבו מיקמתי מראות מול מראות. ההברקה בעיניי היא שבחדר כזה קטן אתה יכול לראות את האינסוף".

 

יש טרנד שאתה סולד ממנו שחוזר בבקשות של לקוחות?

"כל הטרנדים. פאנג שווי מעלה לי את הקריזה".

 

יש מכנה משותף בין הבית הזה לבית שבו גדלת?

"עד גיל 18 גרתי ב־18 בתים בשלוש יבשות. נולדתי בטורקיה, גדלתי בארה"ב, וכשהייתי בן 10 חזרנו לארץ וגרנו בהרצליה פיתוח. אחר כך נסעתי ללונדון, הייתי שם 10 שנים. עבדתי אצל ריצ'רד רוג'רס ואחר כך אצל רון ארד וחזרתי לכאן. קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי לא היה לי בית אחד שגדלתי בו. אולי בגלל זה אני ארכיטקט".

 

הבית של אבנר ישר

לתלות תמונות זה מנהג פולני

 

"אני בונה מגדלים", אומר אבנר ישר. "בצעירותי ניסיתי לבנות בתים פרטיים, אבל זה לא היה בשבילי. אני לא אוהב להתעסק עם גחמות של לקוחות. זה אותו מקצוע, אבל זו עבודה שונה מאוד".

 

ישר (53) הוא דור שני למשפחת אדריכלים. בשנת 1986 הצטרף למשרד של אביו, יצחק ישר, שתכנן נכסי צאן ברזל כמו דיזנגוף סנטר, מוזיאון תל אביב לאמנות ובניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב. כשאביו עזב את המשרד הוא לקח את המושכות לידיו, ותכנן מאז מגדלי יוקרה כמו W ו־ONE בפארק צמרת, רוטשילד 1 ועוד פרויקטים רבים בארץ ובחו"ל. דירתו הפרטית ממוקמת בקומת הגג של בניין תל־אביבי ותיק ברחוב דובנוב, שבה הוא חי עם שלושת ילדיו. החלום על בית עם גינה מעולם לא חלף בראשו: "אני נהנה שיש מגדלים מסביב", הוא אומר, "ממש ממולי בונים עכשיו את מגדל G, ואני חושב שזה בכלל לא נורא. בתור אחד שבונה מגדלים ושומע אנשים שמתלוננים כל הזמן שהם מסתירים את הנוף, אני יכול להעיד שאני אוהב את הסביבה האורבנית הזו. לי זה לא מפריע, להפך".

 

  • הבית של אבנר ישר, צילום: עמית שעל
    הבית של אבנר ישר
    |
    צילום: עמית שעל
  • המרפסת, צילום: עמית שעל
    המרפסת
    |
    צילום: עמית שעל
  •  פינת האוכל, צילום: עמית שעל
    פינת האוכל
    |
    צילום: עמית שעל

מתי עברת לכאן?

"לפני שש שנים. גרתי פה בשכירות, וכשרצו למכור את הדירה לא הייתי מוכן להיפרד ממנה, אז קניתי".

 

ומה השתנה?

"כמעט הכל. שברתי את כל הקירות ובניתי את הבית מחדש. פתחתי את המרפסת לגג, הפכתי את הקיר לחלון ושיניתי את המיקום של המטבח. רציתי חלל גדול וזורם".

 

מה היתה הפנטזיה הפרטית שלך?

"רציתי חדר שינה שהוא לא חדר שינה, אלא חדר שאפשר לחיות בו. יש לי מיטה גדולה והרבה מקום לעצמי, ואני מאוד אוהב לעשות אמבטיות. זה המקום שבו אני יושב וקורא וישן, הכל באותו חלל.

 

"אני אוהב בתים נקיים. אני אוהב שהבית הוא לא סביבה שכופה את עצמה עליך, שהוא נעים ורחב וניטרלי. השקעתי הרבה זמן בלהגיע לגוון של העץ ברצפה וזה מה שנותן את הטון והחמימות, זה מאפשר לקירות להישאר לבנים. אין פה קישוטים מיותרים, אני לא אוהב את זה".

 

ישר אמנם לא אוהב קישוטים, אבל הוא דאג להקיף את עצמו בחפצים נאים של מעצבי על. הכיסאות השקופים של פיליפ סטארק משתלבים היטב במטבח המעוצב של חברת הקר, ושז לונג מעור פרה של קורבוזייה מקדם את פני האורחים בסלון. יש לו גם אוסף קטן ואקלקטי של יצירות אמנות. על המזנון עומדת יצירה של האמנית כרמל אילן, ועל הקירות הלבנים מונחים שני ציורים של אודי סלמנוביץ'".

 

עוד לא הספקת לתלות את התמונות?

"אני מאוד אוהב שיש בבית אמנות, אבל אני לא אוהב בית שנראה כמו גלריה, אז מצאתי פתרון: אני פשוט לא תולה את התמונות, אני משעין אותן על הקיר. זה נותן לי תחושה נעימה. אני חושב שלתלות תמונות זה מנהג נורא פולני".

 

זה נראה כמו לפני מעבר דירה, כאילו אתה דייר זמני כאן.

"נכון, אנחנו כולנו זמניים פה, אולי זה המסר".

 

הבית של נורית לשם

"הבית הוא כרטיס ביקור אישי"

 

"אני חושבת שלבנות בית לעצמך, כאדריכל, זה תהליך קשה ומסובך", מתוודה נורית לשם. "אני מכירה את כל החומרים בשוק ואת כל האופציות שקיימות, אבל אני צריכה לשים את האצבע ולהחליט מה מייצג אותי. זה מאבק, לעשות בחירות נכונות של מה שמתאים לתקופה, למשפחה שלי, לסגנון שלי. כשבאים אלי הביתה זה לא רק בית, זה מייצג אותי כאשת מקצוע וזה כרטיס הביקור שלי".

 

לשם היא בעלת משרד פרטי ועוסקת באדריכלות ועיצוב פנים יותר מ־20 שנה. בביתה היא גרה עם בעלה, שלושת ילדיהם, שני כלבים וחתולה. את כרטיס הביקור האישי שלה בצפון תל אביב היא תכננה לפני 17 שנה, ומאז היא מקפידה לשפץ אותו כל כמה שנים. קומת הכניסה כוללת סלון ומטבח פתוח ובמרכזו אי, הנפתח אל חצר עם בריכה קטנה. בצד השני של הקומה יש חדר אורחים. "פעם היה נהוג שיש חדר משפחה עם טלוויזיה וחדר אירוח", היא אומרת, "אבל זה בולשיט בעיניי, היום לא הייתי מתכננת את זה ככה".

 

 

  •  הבית של נורית לשם. קומת הכניסה. סלון, ומטבח פתוח שבמרכזו אי, צילום: אוראל כהן
    הבית של נורית לשם. קומת הכניסה. סלון, ומטבח פתוח שבמרכזו אי
    |
    צילום: אוראל כהן
  •  חדר הקרנה, צילום: אוראל כהן
    חדר הקרנה
    |
    צילום: אוראל כהן
  • נורית לשם בביתה, צילום: עמית שעל
    נורית לשם בביתה
    |
    צילום: עמית שעל

בקומה השנייה נמצאים חדרי השינה של ההורים ושתי הבנות. בקומת המרתף שוכנת הסוויטה של הבן הבכור (22), שכוללת מרפסת קטנטונת ועליה ציורי גרפיטי שלו, ובצד השני חדר הקרנה מפנק עם קיר לבנים ועליו ספריית DVD מפוארת, מערכת סראונד ושש כורסאות ישיבה נוחות.

 

בניית בית ללקוח שונה מבניית בית לעצמך?

"לבנות בית זה תהליך מאוד קשה. את צריכה להיכנס לתוך משפחה או לתוך זוג, לתוך הניואנסים של החיים שלהם, לבטא בעיצוב את הרבדים הכי אינטימיים שלהם. אני צריכה להביא את עצמי כאדם בעל ניסיון וידע ולנסות להיות מראה לרגשות ולצרכים שלהם כבני אדם. זה תהליך ארוך וצמוד, ובסופו יש אפילו כאב של פרידה. זו מעין לידה, אבל ברגע שהלקוחות נכנסים לגור בבית - הוא כבר לא שלך. לבנות לעצמך בית זה שונה. קשה להסתכל על עצמך מבחוץ, לכן נעזרתי בחברים למקצוע".

 

מה היה לך חשוב בעיצוב הבית?

"רציתי בית מינימליסטי וחם. הבית הוא בעצם רקע לאביזרים ולאוספים של המשפחה. אני באה ממשפחה שבה כמעט כולם אמנים. אבא שלי פסל וכל בני המשפחה עוסקים בציור ובעיצוב תכשיטים, ובעבר גם אני ציירתי, כך שמטבע הדברים יצירות האמנות תופסות כאן מקום חשוב".

 

מה ממלא אותך גאווה בעיצוב הבית?

"התכנון של הגינה. זו גינה עירונית קטנה שיש בה ניצול טוב של מקום. הבריכה תופסת מינימום מקום והבחירה בעצים היא חסכונית במים. באמצע הגינה שתלתי עץ ברכיכיטון, שלא משריש שורשים ולכן אפשר לשתול אותו ליד הבריכה. כשיורד גשם אני אוהבת לשבת בפינת האוכל ולהתבונן על הטיפות היורדות על הבריכה".

 

מה תשני בשיפוץ הבא?

"בפעם הבאה זה כבר לא יהיה בבית הזה. זה יהיה בית בסביבה שאנחנו גרים בה עכשיו, עם תקרות גבוהות וחלוקת חלל שונה, אפשרות לבניית סוויטות לילדים ולמשפחות שיהיו להם כדי שיוכלו להתארח ומקום לחדר הקרנה יותר גדול".

 

הבית של אורי הלוי

  •  אורי הלוי ודניאל דרבסי הלוי, צילום: עמית שעל
    אורי הלוי ודניאל דרבסי הלוי
    |
    צילום: עמית שעל
  •  האמבטיה. רק בה אין פרקט, צילום: עמית שעל
    האמבטיה. רק בה אין פרקט
    |
    צילום: עמית שעל
  •  סלון מואר, צילום: עמית שעל
    סלון מואר
    |
    צילום: עמית שעל

"לא נשתמש יותר בפרופילים בלגיים"

 

אם כשאדריכל ניגש לתכנן את הבית הפרטי שלו זו משימה מורכבת למדי, המשימה של אורי הלוי (44) ודניאלה דרבסי הלוי (50) היתה מורכבת כפליים. כזוג אדריכלים לכל אחד מהם טעם שונה ופרקטיקה שונה וכל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו: "מצד אחד זה נוח שאנחנו שניים, כי הלחץ מתחלק בין שנינו, ומצד שני יש בתהליך הזה הרבה אמוציות", מסבירה דניאלה. "זה מייצר דיונים שנמשכים ימים שלמים", מוסיף אורי, "כמו למשל באיזה גוון לצבוע את הקירות, ואני מדבר על התלבטות בין לבן סתמי ללבן סופר סתמי - אבל אנחנו לא יכולים לקחת את הבחירות האלה בקלילות".

 

שני בני הזוג מתכננים למחייתם בתים פרטיים ללקוחות שהפרוטה מצויה בכיסם. אורי הוא שותף ומנהל במשרד אורבך הלוי, ואילו לדניאלה יש סטודיו שהיא מנהלת מהבית שבהוד השרון. מלבד בני הזוג מתגוררים בבית שלושת ילדיו של אורי מנישואים קודמים, בנם המשותף בן השנה וחצי (המכונה בלונדי) ורופוס הכלב, כך שבמשך רוב שעות היום הבית שוקק חיים.

 

אז איך התחלתם לתכנן?

דניאלה: "התחלנו מהמגבלות, והבעיה הראשונה היתה שהמגרש בצורת משולש פיצה".

 

אורי: "אני מניח שהרבה אנשים לא ידעו איך להתמודד איתו. גם לנו השטח נראה בעייתי, אבל כבר באותו ערב היו לנו 15 רעיונות שונים מה לעשות איתו".

 

דניאלה: "אחרי שפתרנו את העניין הזה התחלנו לעבוד על התקרה".

 

אורי: "שנינו עשינו מבנים ווילות ללקוחות שלנו, אבל הפעם הראשונה שעשינו גג רעפים היתה פה".

 

ואתם אוהבים את זה?

שניהם ביחד: "לא!!!"

 

 

אורי: "אנחנו מודרניסטים ומאמינים בתכנון ברוח הזמן, אבל ראינו שכל הסילואטה של השכונה היא של גגות רעפים וחשבנו שזו תהיה פעולה כוחנית מדי לא להשתלב בנוף. הגג בולט מטר מעל קו הבית ולכן הבית מאוד אקלימי, והחלונות הגבוהים מכניסים הרבה אור, אבל לא בצורה ישירה. הגובה של התקרה הוא נעים. אם זה היה גבוה במטר היינו מרגישים כמו בבית כנסת, ואם זה היה נמוך במטר זה היה סתמי ולא מעניין".

 

דניאלה: "ראינו ובנינו הרבה בתים מודרניים וקרים, ונורא רצינו בית חם, זה הנחה אותנו. זה בית לחיות בו. נוח, מתפקד ונושם".

 

מה מחמם את הבית?

אורי: "קודם כל, עשינו החלטה אמיצה, וכפי שניתן לראות הפרקט הוא בכל מקום בבית, למעט האמבטיות. הספרים והאמנות הם חלק לא מבוטל בחיינו, ובחלל המגורים המרכזי יש ויטרינה עם אוסף ספרים. גם היצירות שיש על הקירות הן חלק מזה, ובמטבח יש רישומי קומיקס שציירתי בתקופת הטכניון. גם הקרמיקה הארמנית שנותנת את הטון במטבח ובנגיעות בחדרי האמבטיה מוסיפה הרבה חמימות".

 

מה אתם הכי אוהבים בבית?

דניאלה: "אני הכי אוהבת את האמבטיה שלנו בחדר השינה, שהיא מעין חדר שמש".

 

אורי: "אני אוהב לשבת עם הלפטופ בפינת האוכל, וגם לעשן סיגר במרפסת".

 

יש דברים בבית שאתם מחשיבים כטעות?

אורי: "דניאלה חושבת שהחלונות הגבוהים הם טעות, כיוון שהם מצריכים הרבה מאוד תחזוקה. שנינו יודעים חד־משמעית שלא נשתמש יותר בפרופילים בלגיים. זה מוצר פרימיטיבי ולא נוח לשימוש".

 

איך ייראה הבית הבא שלכם?

אורי: "בבית הבא נחזור לקופסאות הלבנות. בעצם ברגע שסיימנו לבנות את הבית הזה כבר התחשק לנו להתחיל את הפרויקט הבא, אבל זה בטח ייקח עוד כמה שנים".

 

הבית של עדנה מור

"לא חיפשתי עיצוב שיעשה נוק-אאוט"

 

במשך שנתיים חיפשו האדריכלית עדנה מור ובעלה, המנתח הפלסטי אלדד מור, שטח לבנות עליו את ביתם. כשהם מצאו את המקום הנכון - זה היה בינגו.

 

"הגענו לרמת אפעל לפני חמש שנים אחרי שראינו המון בתים ומגרשים", היא מספרת.

 

"כשהגענו לפה זה היה בשעת צהריים ולא היתה כאן נפש חיה. ראינו בית ישן, יותר נכון חורבה, שנבנתה בשנות החמישים. היינו צריכים לדרוך על דרדרים וקוצים כדי להציץ פנימה. התבוננו דרך החרכים בגדר ודרך החלונות, והאור שנכנס לבית היה כל כך יפה - שנדלקנו. אחר כך שיפצנו ושינינו כמעט את הכל, אבל מהרגע הראשון הבנו שזה יהיה הבית שלנו".

 

 

  •  עדנה מור בסלון ביתה, צילום: עמית שעל
    עדנה מור בסלון ביתה
    |
    צילום: עמית שעל
  •  מבט על הבית, צילום: עמית שעל
    מבט על הבית
    |
    צילום: עמית שעל

מה כבש אותך במבנה המקורי?

"זה נורא מצחיק, אבל המדף הזה שמעל הכיור, מתחת לחלון שפונה אל החצר. זו תמונה שחלמתי עליה כשהייתי ילדה קטנה. אני אוהבת את זה שאפשר להתבונן החוצה בזמן שעובדים במטבח".

 

לביתה של מור שתי כניסות, האחת מיועדת לבית והשנייה למשרד, ואליו מגיעים מדי בוקר שישה עובדים.

 

את אוהבת שהמשרד ממוקם בתוך הבית?

"אני שומרת מאוד על הפרטיות של הבית. הקומה הראשונה נהפכה לציבורית ויש בזה ויתור גדול, ולכן הקומה השנייה היא שלנו בלבד, גם חברים שלנו לא נכנסים אליה.

 

"מצד שני, יש פה תחושה של בית למי שמגיע. יש לי סוכנת בית שאופה עוגות לכבוד הלקוחות שלנו. אנחנו יושבים בחדר ישיבות ומוגשת עוגה חמה ושתייה חמה, וזה מאפשר להמס את הקרח".

 

מה שונה בין הבתים שאת מתכננת לבית שלך?

"במשרד אנחנו עוסקים בבנייה פרטית יוקרתית ביפו, ארסוף, מרכז וצפון תל אביב, ומצד שני במיזמים גדולים. אני קשובה לגחמות של הלקוחות שלי והולכת איתם עד הסוף, אבל בבית שלי, שתכננתי עבורי ועבור בעלי ושני ילדינו, הדבר שהיה לי הכי חשוב זו תחושת החמימות. לא חיפשתי עיצוב שיעשה נוקאאוט, לא רציתי בית מנקר עיניים. אין פה שום דבר בשביל השופוני.

 

"יש בבית הרבה שימוש בעץ גושני (עץ בעל מראה פראי ומאסיבי - שש"ע). מערכת הישיבה בפינת האוכל עשויה כולה מעץ כבד, כל הפתחים בבית הם אלומיניום מבחוץ ועץ מבפנים, וגם פתחים אחרים שיצרנו בחלל מחופים בעץ. יש פה הרבה דברים שמסמלים בית, כמו הקמין שמעליו תמונה משפחתית, פריטים שליקטנו ממקומות שונים בעולם שבהם טיילנו, והוויטרינה, שאני קוראת לה 'הפינה הפולנית', ובה מתנות שקיבלנו מחברים וקרובים".

 

אי אפשר שלא לשים לב שאין טלוויזיה בפינת הישיבה. זה מכוון?

"ברוב הבתים שאני מתכננת הדרישה היא לטלוויזיה בסלון או בפינת ההסבה. אני הקפדתי שבבית שלנו יהיו רק שני מקלטים - אחד בחדר הצפייה שנמצא למעלה ואחד במטבח. אנחנו לא מרבים לצפות בטלוויזיה, והעדפתי שזה ייעשה בחללים מוגדרים".

 

איפה את נרגעת בסוף היום?

"אני משתדלת להכניס מזרקות לבתים שאני מתכננת, ברוח הפאנג שוואי, וגם אצלי יש מזרקה אחת בסלון ועוד אחת בחצר. אני אוהבת לשבת, לשתות כוס תה עם נענע שגדלה בגינה ולהקשיב למים. כשיש יום גשום אני אוהבת לשבת בחדר השמש וליהנות מהמראה".

 

הבית של יוסי קורי

"אני עובד ומרגיש שאני בפיקניק"

 

יוסי קורי יוסי קורי צילום: גיל נחושתן

ד"ר יוסי קורי עוסק באדריכלות ירוקה ובבנייה בת־קיימא. כשהוא ניגש לתכנן בית או שכונה הוא דואג לנצל את תנאי האקלים, להכניס פנימה מערכות למיחזור מים, וליצור שטחים חיצוניים המיועדים להתקנת תאים פוטו־וולטאיים שמטרתם לייצר אנרגיה. הוא עצמו גר בשכונת אחוזה בחיפה עם אשתו ושלושת ילדיהם בדירה בבניין משותף ישן, שאי אפשר להפוך לירוק עד הסוף.

 

אז הסנדלר הולך יחף?

"הבניין שלי פונה צפונה כך שאני לא יכול לקלוט שמש, ולהוסיף מערכת של מים אפורים לבנייה קיימת זה מאוד מסובך. התכנון שלי במקרה הזה הוא תכנון פסיבי: יצרתי, למשל, פתחים גדולים שמכניסים כמה שיותר אור בשעות היום".

 

מאכזב אותך שבבית שלך אין את כל החידושים בתחום הבנייה הירוקה?

"לא, כי הצלחתי להכניס את המקסימום שאפשר בנתונים הקיימים. יש מגבלות תקציב ומגבלות שטח, מגבלות אקלים ומגבלות טופוגרפיה - כל הדברים האלה ביחד מכתיבים את התכנון, וכל עוד אתה עושה את המיטב במסגרת המגבלות האלה הכל מצוין".

 

למה בחרת דווקא בבית הזה?

"הסיבה העיקרית שהתלהבתי מהבניין הזה היא שזיהיתי את הפוטנציאל האדיר של דירה בת 3 חדרים להפוך לדירה גדולה שתתאים למשפחה, דירה שיכולה לספוג את הטבע החיפאי. כל הבניין נמצא בתוך הוואדי, אבל החלונות הישנים של פעם לא חשפו את זה כמו שצריך, ובתהליך ההרחבה עשיתי תוספת שהכפילה את גודל הבית ופתחה אותו אל הנוף. אני רואה מהמרפסת שלי את הכרמל ושוכח שאני בעיר. רואים מכאן חזירי בר, תנים, נחשים, נמיות, ציפורים וקיפודים".

 

אבל מה עם הפינוקים, הג'קוזי, היוקרה?

"אין ג'קוזי, וולקאם טו חיפה. אני יודע להעריך את החומרים הטובים, המתוחכמים, אבל אני חושב שזה רק אחוז קטן במקצוע שלנו והוא רלבנטי לאחוז עוד יותר קטן באוכלוסייה. אני מחפש פשטות. זה לא מינימליזם, זה באמת דברים פשוטים אבל נכונים. לא לחפש את התדמית, אלא את המהות הבסיסית. זו אולי תמצית החיפאיות, והסיבה שלמרות שאני עובד הרבה בתל אביב, אני שמח לחזור לכאן בסוף היום".

 

 

הבית של יוסי קורי הבית של יוסי קורי צילום: גיל נחושתן

אבל מה עם אסתטיקה?

"בבנייה ירוקה אנחנו לא מדברים על חללית שהטכנולוגיה וההנדסה מכתיבות את צורתה. היא לא חייבת להיות מכוערת או מגושמת. אסתטיקה זה צד אחד, אבל יש בני אדם שאמורים לחיות שם. אנחנו גם מדברים על חללים שייתנו השראה למי שחי בהם, ומהבחינה הזו אקולוגיה ואסתטיקה יכולות לחיות זו לצד זו. האסתטיקה הזאת עלולה לגרור ביקורת בהתחלה - קחי למשל את מרכז פומפידו, שבו המערכות של הבניין גלויות. בהתחלה זה עורר סלידה, אבל עם הזמן זה נהפך למוזיאון שהוא ביטוי אולטימטיבי למשהו אמנותי".

 

איזו פינה אהובה עליך במיוחד בבית?

"בזמן ששיפצנו את הבית הייתי צריך למצוא חלופה לחדר העבודה שלי והצבתי שולחן בקצה המסדרון הצר, שאליו מובילות מדרגות. מבחוץ הקיר היה עשוי מזכוכית, וכשירד גשם זה יצר מראה של מפל קטן שאתה יושב בתוכו. היום חדר העבודה שלי גדול יותר, וגם שם זכוכית פוגשת בזכוכית ואני יכול להשקיף לוואדי, אז זה החלל החדש האהוב עליי. אני מרגיש שאני עובד תוך כדי שאני עושה פיקניק. אני הכי נהנה - ואולי זה אבסורדי כי אני אדריכל - כשאני שוכח את הבניין".

 

יש משהו שאתה לא אוהב בבית?

"לא, אפילו שיש פגמים בחלק הישן, סדקים בקירות או כל מיני דברים שמתקלפים. יש לזה חן משלו. זה שילוב של ישן וחדש. זה מזכיר לך שלכל דבר יש את הזמן שלו וצריך גם לדעת להזדקן בכבוד".

 

הבית של אילן פיבקו

"בדירה הזו אני מחלים ממחלת ים"

 

אם קיימים סלבריטאים בעולם האדריכלות, אילן פיבקו הוא אחד מהם. כל פרויקט שהוא תכנן בשנים האחרונות זכה לחשיפה ולתגובות קיצוניות: המגדל דמוי החללית שהוא תכנן ליד נתיבי איילון, פרויקט הצדף ביפו ובתי היוקרה שמככבים במגזיני העיצוב השונים. גם ביתו הפרטי של פיבקו נחשף לא פעם, אבל יצא שבראיון הנוכחי הוא נמצא במעבר בין דירות - ותקופת הביניים הזו מוציאה ממנו תובנות חדשות.

 

"אני כנראה לא נקשר לבתים. נורא קל לי לעבור דירה", הוא מאבחן, "אני רואה את ההבדל ביני לבין הלקוחות שלי בקטע הפסיכולוגי. יש משהו בקשר של אנשים לבתיהם שמעורבת בו חרדת נטישה. לי אין את זה. ברוב הדירות שהיו לי הרגשתי שמיציתי אותן, רציתי כבר לצאת להרפתקה הבאה. זה כמו שרופא חייב להיות חומל ואוהב - אבל אתה לא יכול להיות יותר מידי סנטימנטלי. יש לי הרבה רגש לבתים שאני מתכנן, אבל יש גם משהו מאוד אנליטי ומקצועי שמאפשר לך להיות קרוב ורחוק בו־זמנית".

 

  • אילן פיבקו בביתו, צילום: עמית שעל
    אילן פיבקו בביתו
    |
    צילום: עמית שעל
  •  כל הקירות לבנים , צילום: עמית שעל
    כל הקירות לבנים
    |
    צילום: עמית שעל
  •  בתוך הבית של פיבקו, צילום: עמית שעל
    בתוך הבית של פיבקו
    |
    צילום: עמית שעל
  • " יש בתים עם המון קסם בגרוש וחצי", צילום: עמית שעל
    " יש בתים עם המון קסם בגרוש וחצי"
    |
    צילום: עמית שעל

בימים אלה הוא בונה פרויקט חדש בעיר העתיקה ביפו. את השטח, שנמצא ממש על קו המים ופונה לנמל, הוא קנה לפני כ־17 שנה מהכנסייה המרונית. כחלק מההכנות למעבר הוא מכר את דירתו ברחוב הצדף ביפו ועבר להתגורר בדירה שכורה בשכונת עג'מי, בצד הקרוב לנמל, שאותה עיצב בעצמו ב־84' עבור לקוח צרפתי. "כבר כשסיימתי לעצב אותו הוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו שירצה לשכור את הדירה, ומיד הצעתי את עצמי", מספר פיבקו. "כבר 30 שנה שאני גר בבתים שאני עשיתי, למעט תקופה שגרתי במלון דן. גם בתקופה ההיא מאוד נהניתי - מלון זה שובר שיגרה, זה מעין מכשיר מגורים פונקציונלי ונוח, אבל לא ביטוי של עצמך".

 

בדירה הזו התחילה האובססיה שלך ליפו?

"לא, היא התחילה עוד קודם. הייתי בא לחפש כאן דירות כשעוד לא היה לי גרוש על התחת. כשעברתי לפה פתאום הכל הסתדר לי. נפלו לי דברים למקום הנכון, היתה לי איזו פריצה".

 

בכל הדירות שלך יש נוף לים. מה קרה כאן?

"זה לא מדויק כי גרתי גם על איילון ובכיכר המדינה, אבל זה נכון שרוב חיי גרתי ליד הים. גדלתי ברחוב גורדון על הים וגרתי בפרויקט הצדף, ובקרוב אני עובר לפרויקט שבו אפשר ממש לטבול את הרגליים במים מרוב שהוא קרוב לים. כשבניתי את הדירה הזו כל הבתים ממול לא היו קיימים, הכל היה פתוח לים. היום כבר אין לה נוף לים, אבל אני זוכר לה את חסד נעוריה, בשבילי הים ישנו. בינתיים אני מחלים פה ממחלת ים. צריך את האיזון הזה מידי פעם".

 

בוא נדבר על תקציב: כדי לתכנן בית יפה תמיד צריך הרבה כסף?

"ממש לא. היו לי בתים יפים מאוד בלי כסף. כסף זה עוזר, אבל יש בתים עם המון כסף שהם עדיין מאוד מכוערים, ויש בתים עם המון קסם בגרוש וחצי. צריך טעם, כישרון וחוש אסתטי בסיסי. נכון שהנגישות שלי גבוהה יותר, יש לי פלטה מאוד גדולה ואני יכול ליצור עם מגוון. אבל לפעמים יכול להיות פריט שהוא חסר ערך כלכלי שיהיה מאוד מתאים לרגע, לדירה, לסטייט אוף מיינד".

 

כל הקירות כאן לבנים - איפה יצירות האמנות?

"החלטתי באופן מודע לא לתלות אמנות על הקירות. אני לא רוצה להתפשר. יש משהו שיותר נעים לי בקיר לבן מאשר בתמונה שהיא סקנד בסט. הדברים הטובים מאוד הם מאוד יקרים. יש תמונות מרהיבות של אמנים גדולים ואני לא יכול לקנות אותן, איזה ג'קסון פולוק או איזה רותקו. יש בי משהו שהחליט לא להיכנס למשחק, להישאר נטול. להשאיר את האמנות למוזיאון. יש כאן תמונה אחת מתוך סדרה של משה גרשוני שנקראת זרים. בתקופה מסוימת כל בית שעשיתי דאגתי שיקנו תמונה מהסדרה הזו, אבל גם זה לא מאפיין אותי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x