שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מגזין נדלן ינואר 2010

"פעם היינו 14, היום נותרנו ארבעה"

מאיר דדוש, מנופאי עם ותק של 53 שנה, יודע שבידיו מונחת אחריות כבדה. הוא בכל מקרה לא מפחד מהגובה, מהעובדים הזרים דווקא כן

דותן לוי 08:3527.01.10

"תצטרך לדובב אותי, אני מנופאי, לפעמים עוברים עליי ימים שלמים בתוך המנוף בלי שאני מדבר עם אף אחד", אומר לי מאיר דדוש בתחילת השיחה. "בענף הבנייה יצא לנו, המנופאים, שם של שתקנים". דדוש (58) מחשיב את עצמו כחלק מדור הולך ונעלם של ישראלים שנותרו בענף הבנייה.

 

במהלך שנות עבודתו הוא עבר תקופות שיא ושפל של הענף, ובעיקר ראה כיצד העובדים הישראלים נוטשים לטובת הערבים ואחר כך לטובת העובדים הזרים שנטלו את מקומם. היום, הוא אומר, הסינים והטורקים אחראים על העבודה הפיזית הקשה בשטח. חדירת הזרים לעבודה כמנופאים ערערה גם את מעמדם של דדוש וחבריו למקצוע, אלא שחוק חדש הקשה על המשך עבודתם ומקצוע המנופאי חזר לידיים ישראליות.

 

"העבודה במנוף היא לא פיזית, אבל נחשבת למתוחה מאוד", הוא מספר. "אין לך מקום לטעויות, כל הזמן עובדים מתחתיך אנשים שסומכים עליך שתשמור עליהם. במהלך שנותיי חזיתי בכמה תאונות, כולל קריסה של מנופים, אם כי במקרה הזה המנופאי נמצא בדרך כלל במקום בטוח ובמרבית המקרים יוצא ללא פגע או עם מכות יבשות בלבד. למזלי, למרות אלפי השעות שביליתי על המנוף מעולם לא הייתי מעורב בתאונה".

 

תתאר לי יום עבודה טיפוסי.

"אני מתעורר ב־5 כדי ללכת להתפלל. מהבית אני יוצא ב־5:50 ומגיע לאתר ב־6:30. ב־7:00 אני מוכן לעבודה אחרי שחיממתי את המנוף. העבודה בשטח כוללת פריקה של משאיות, עזרה ביציקות, ובעצם כל מה שמצריך הרמה והזזה של מטענים. יום העבודה מסתיים בדרך כלל בחמש אחר הצהריים, אם כי כבר היו מקרים שעבדנו עד עשר בלילה".

 

מאיר דדוש. "בענף הבנייה יצא לנו, המנופאים, שם של שתקנים" מאיר דדוש. "בענף הבנייה יצא לנו, המנופאים, שם של שתקנים" צילום: שוגר דיויד

 

יש הבדל בין המנופים של היום למנופים של פעם?

"המנופים של היום הם דיגיטליים לחלוטין. פעם היו מנופים מכניים, עם ארבעה סטיקים, והיום אנחנו עובדים עם מנופים דיגיטליים שמתריעים כשאתה מעמיס משקל חורג ואם צריך גם עוצרים את העבודה. באופן תמוה, מרבית העובדים מעדיפים לעבוד על מנוף צריח, אף על פי שעובדי המנופים הניידים משתכרים טוב יותר והעבודה נחשבת למורכבת יותר. בצריח העבודה סטטית, לא צריך למקם את המנוף, שזו פעולה שדורשת מיומנות רבה. הטיפוס על מנוף צריח תלוי בכושר של המנופאי, כי בתקופה הראשונה - עד שמגיעים לגובה של 6 קומות לפחות - הוא מטפס הכל ברגל. אחרי 6 קומות כבר יש מעלית משא בבניין. לגבי הפחד, מתרגלים מהר מאוד. מי שמפחד לא יחזיק מעמד בתפקיד הזה".

 

איך הגעת לעבודה הזאת?

"אחרי מלחמת יום כיפור חיפשתי עבודה וקיבלתי הצעה לעבוד על מנוף בחברת בנייה קטנה שהיתה בבעלות קרוב משפחה. בהמשך החברה נסגרה, עברתי לעבוד בחברת א.דורי, ומאז אני שם. אתה יודע איך זה... ברגע שיש לך אשה וילדים אתה כבר לא יכול לעשות שינויים בחיים, הפרנסה מחייבת. בכל שנות עבודתי התקופה העמוסה ביותר היתה בשנות התשעים. בשיא העלייה הרוסית בנינו פרויקטים ללא הפסקה בעיקר בצפון: כרמיאל, מעלות, נצרת, הקריות וחיפה. לאחר מכן היתה תקופה קצרה של רגיעה, ואחריה החלו לבנות באזור המרכז: בנס ציונה, רחובות, ראשון לציון ותל אביב. היום אני עובד בהקמה של מגדל W בפארק צמרת".

 

דדוש אמנם עובד באחת מחברות הבנייה הגדולות בישראל, אבל לבו יוצא לעמיתיו למקצוע. "מרבית המנופאים מועסקים כיום דרך חברות קבלן", הוא אומר. "המדיניות של החברות בדרך כלל היא לא להעסיק מנופאים כעובדי חברה. מובן שהעבודה בחברות הבנייה טובה בהרבה, יש רכב צמוד ותנאים שלא מקבלים בחברות כוח אדם, אבל גם כאן אנחנו דור הולך ונעלם. פעם היינו בחברה 14 מפעילי מנופים, ניידים וצריחים, והיום נותרנו רק ארבעה".

 

לכתבות נוספות במוסף הנדל"ן לחצו כאן

בטל שלח
    לכל התגובות
    x