שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
הכסף

איך הציבור יחזיר חוב של מיליארדים?

החוב הממוצע של משק בית ישראלי גדל בעשור האחרון ב־50% ל־165 אלף שקל, בזמן שהשכר הריאלי נשחק ב־3%. חסכונות הציבור לא מדביקים את קצב התנפחות החובות, שכבר הגיעו ל־373 מיליארד שקל

שאול אמסטרדמסקי 07:0005.08.12

לפני חצי שנה, האוטו הטרנטה שלי החליט שהוא לא רוצה יותר לעלות את העליות לירושלים כמו שצריך. המנוע, הפוטנציומטר, מחשב הדרך. השד מבין מה המוסכניק בדיוק אמר, אבל זה היה כואב. בחיפושיי אחר רכב חדש, שמתי לב למשהו מוזר. כמעט כל מי שהציע לי לקנות ממנו רכב - הסוכנויות של היבואנים, חברות הליסינג, אפילו מגרשי המכוניות המשומשות - הציע מימון של עד 100% משווי הרכב החדש. שים אפס שקלים על השולחן וקבל רכב באשראי מלא. ממש כאילו מדובר בקילו עגבניות, כאילו האשראי הזה מגיע בלי מחיר.

 

החובות של הישראלים גדלים מהר יותר מהחסכונות שלהם - לצפייה בסקר לחץ כאן

 

טירוף האשראי הזה לא עוצר בתחום הרכב, כמובן. מי שזקוק לכסף, הרבה כסף, ומהר, יגלה שדי בקלות הוא יכול לפי הפרסומים לגייס כמה עשרות אלפי שקלים מהבנקים או מחברות כרטיסי האשראי, בלי מאמצים מיוחדים. בוויזה כאל ובישראכרט תקבלו הלוואה של 30 אלף שקל לכל מטרה בכל שעות היממה. בלאומי קארד תוכלו לקבל 50 אלף שקל באופן מיידי לכל צורך, בלי ערבים. וזה עוד מבלי להזכיר אפיקי קבלת הלוואות אחרים, כמו השוק האפור. המחיר לכל הכסף המיידי, הזמין והקל הזה גבוה מאוד - הריביות מתחילות ב־8.5% ומטפסות מעלה, 13.5% על תשלומי קרדיט באשראי ואפילו יותר מזה באפיקי אשראי אחרים - רק שאת זה לא אומרים בפרסומות שנמצאות בכל מקום.

 

החובות של משקי הבית גדלים מהר יותר מהחסכונות - כך זה קרה

 

הציבור בישראל נמצא במינוס כרוני בחשבון העו"ש ולוקח משכנתאות בהיקפי שיא כדי לקנות דירות. לאן שאנחנו לא הולכים דוחפים לנו אשראי, פריסה לאינספור תשלומים והלוואות שלא ידענו שאנחנו צריכים. מתברר שגם אנחנו ממונפים כמו הטייקונים הגדולים במשק, גם אנחנו חיים בהקפה.

 

הציבור הישראלי חי בהדחקת אוברדראפט, ויכולת ההחזר שלו מוטלת בספק

 

נתונים עדכניים של בנק ישראל שהתפרסמו בשבוע שעבר חושפים שמשקי הבית בישראל שוקעים בחובות יותר מאי פעם. באפריל 2012 הסתכם החוב הכולל של משקי הבית בסכום פנטסטי של 373 מיליארד שקל, רק מעט פחות מתקציב המדינה, יותר מפי שבעה מתקציב הביטחון, יותר מ־40% מהתוצר המקומי של המשק כולו.

 

הסכום הפנטסטי הזה גדל בהתמדה. משנת 2000 גדל היקף החובות של משקי הבית ב־96%, בעוד שמספר משקי הבית שלוקחים אשראי גדל רק ב־24% בקירוב. המשמעות של שני המספרים האלה יחד מטרידה: בתוך עשור גדל החוב הממוצע של משק בית ישראלי מ־110 אלף שקל ל־166 אלף שקל בקירוב. זהו גידול של כמעט 50% בחובות שאנחנו לוקחים על עצמנו. אילו השכר שלנו היה גדל בהתאם להיקף החובות שלנו, ניחא. אך בפועל המציאות שונה לחלוטין. על פי נתוני בנק ישראל, בין שנת 2000 ל־2011 השכר הממוצע הריאלי, קרי בניכוי האינפלציה במשק, לא רק שלא עלה, כי אם ירד ב־3%.

 

לכן, כך נראית השורה התחתונה: בתוך עשור היקף החובות של הציבור הוכפל, נטל החוב שמוטל על כל משפחה גדל בחצי, אבל השכר שלנו נשחק או מדשדש במקום, ולכן יכולת החזר החובות שלנו מוטלת בספק. בדיוק כך מתנהג ציבור שמתכחש לאוברדראפט שלו.

 

 

רג'אן. חגיגת האשראי תעלה ביוקר רג'אן. חגיגת האשראי תעלה ביוקר צילום: בלומברג

 

עיקר החובות של משקי הבית מקורם בשוק המשכנתאות - 232 מיליארד שקל באפריל 2012. בגלל עלויות המחירים התלולות בשוק הדיור מאז 2008, היקף החובות של הציבור זינק בהתאם. בשלוש השנים האחרונות היקף האשראי לדיור גדל ביותר מ־70 מיליארד שקל, וממשיך לגדול בכמה מיליארדי שקלים בכל חודש. אם בתחילת שנת 2000 משקלן של המשכנתאות מסך החובות של משקי הבית עמד על 50%, כיום הוא כבר עומד על 63%. ככל שמחירי הדיור ימשיכו לעלות וכל זמן שהריבית תישאר נמוכה - ובנק ישראל כבר העריך שהיא תישאר נמוכה לפחות עד סוף השנה הבאה - המספרים האלה רק ימשיכו לגדול.

 

יותר ממחצית האנשים שבחובות הם גם אלה שאינם מצליחים לחסוך

 

באופן מוזר, לבנק ישראל אין נתונים היסטוריים על שיעורי המינוף של המשכנתאות של רוכשי הדירות, אלא רק נתונים מאז מאי 2011. על פי נתונים אלה, שיעור המשכנתאות במינוף גבוה במיוחד (90% משווי הנכס ויותר) ירד בשנה האחרונה מ־4.1% מכלל המשכנתאות ל־2.4%.

 

עם זאת, היקף המשכנתאות במינוף גבוה (יותר מ־60% משווי הנכס), שמר על יציבות יחסית בשנה האחרונה ונע סביב ה־40%. אם משקי הבית היו לוקחים על עצמם חובות מצד אחד אבל בונים לעצמם בסיס הולם של חיסכון מן הצד השני, לפחות חלק מהסיכון היה מגודר. נכסי החיסכון שבידי הציבור אמנם גדלים משנה לשנה, אך בקצב נמוך מאשר קצב צמיחת החובות.

 

כשמצרפים יחד את הפיקדונות של הציבור בבנקים עם החסכונות בקרנות ההשתלמות ובקרנות הנאמנות (החסכונות לפנסיה לא הובאו בחשבון, משום שהם אינם נזילים ברובם ובכל מקרה אמורים לשמש לשמירה על רמת חיים נאותה בגיל הפרישה), מתברר שבשנים 2004 (השנה הראשונה שלגביה יש נתונים מפורטים על חיסכון של יחידים בפיקדונות בבנקים) עד 2011, גדלו החסכונות בשיעור של 40.7%. באותה תקופה, החובות של משקי הבית גדלו ב־59%.

 

לכאורה המצב אינו מדאיג, משום שהיקף החיסכון של משקי הבית עולה על היקף חובותיהם - 664 מיליארד שקל לעומת 368 מיליארד שקל ב־2011. אבל המציאות שונה: ראשית, כפי שמעיד גם סקר "כלכליסט" בנושא, יותר ממחצית האנשים שנמצאים בחובות הם גם אלה שאינם מצליחים לחסוך. כך שהעובדה שהיקף החיסכון גדול מהיקף החובות אינה מעידה על מידת ההתאמה בין החוסכים לבין נושאי החוב.

 

שנית, לקברינטי המשק אין נתונים על התפלגות החובות של משקי הבית לפי עשירוני הכנסה, למשל. במילים אחרות, איש אינו יודע מי נושא על כתפיו נטל חוב גבוה יותר, מי משלם על כך ריבית גבוהה יותר ולמי אין יכולת החזר מתאימה כדי לעמוד בחובותיו.

 

"שיגעון האשראי של מעמד הביניים הוא תוצאה של התנהלות מקבלי ההחלטות"

 

הנטייה של משקי בית לחיות מעל הפופיק היא לא המצאה ישראלית, אלא תופעה מוכרת בקרב מדינות קפיטליסטיות. בארה"ב, באירלנד ובספרד, השקיעה של משקי הבית באשראי - ובעיקר במשכנתאות - היתה מה שניפח את המשבר הפיננסי לממדים היסטוריים. במשך שנים, התרבות המערבית עודדה את משקי הבית לצרוך עוד ועוד באמצעות אשראי זול, מתוך מחשבה שמה שמכסה את החובות האלה הוא עלייה מתמדת בערך הבתים והדירות, שאמורה להימשך לנצח. רק שהנצח הגיע מוקדם מהמתוכנן.

 

הכלכלן ההודי ראגהורם רג'אן, שהוכתר בעבר על ידי "האקונומיסט" לאחד הכלכלנים החשובים בעולם, טוען ששיגעון האשראי של מעמד הביניים הוא לא רק תוצר של החברה הקפיטליסטית, אלא גם תוצאה מכוונת של התנהלות פוליטית של מקבלי ההחלטות. לשיטתו, הפערים המתרחבים בחברה הקפיטליסטית מביאים את מעמד הביניים לזעוק מדי פעם על יוקר המחיה, ועל התרחקותם של העשירון העליון ושל המאיון העליון מיתר האוכלוסייה. הפוליטיקאים, בניסיון להרגיע את הציבור, מתקשים לספק פתרונות לצמצום פערי ההכנסות בטווח הארוך על ידי השקעה בחינוך למשל, אלא פועלים בטווח הזמן המיידי.

 

הדרך הנוחה ביותר להרגיע אספסוף זועם, לפי רג'אן, היא לתת עוד ועוד אשראי לציבור, על ידי הפחתת ריביות ועל ידי הפחתת הרגולציה על הגופים הפיננסיים. הציבור מקבל כסף קל, צורך עד בלי דעת, חושב שרמת החיים שלו עולה והשקט הפוליטי משתרר. בינתיים, בשקט, מתנפחת בועה, כמו זו שהתפוצצה ב־2008. למעשה, נראה שאין מוצא אחר משילוב חובות מצטברים מצד אחד, וממשכורת שדורכת במקום מצד שני. כשם שמחירי הדיור התנתקו בשנים האחרונות מגובה השכר, גם היקף החובות התנתק מהיכולת שלנו להחזיר את החובות. להגיד "צ'ק בלי כיסוי" בשלב זה, זו תהיה קלישאה צפויה מדי.

 

למרות זאת, ישראל היא עדיין לא ארה"ב. על פי נתונים של הממונה על האגף המוניטרי־פיננסי בבנק ישראל, עקיבא אופנבכר, היחס בין שיעור החוב של משקי הבית בישראל לתוצר המדינה הוא נמוך בהשוואה למדינות אחרות. אם בסוף 2011 עמד החוב של משקי הבית בישראל על 42% מהתוצר, הרי שבאותו זמן באירלנד שיעור החוב של משקי הבית היה 123% מהתוצר, ובארה"ב הוא עמד על 92% מהתוצר.

 

עוד עובדה מעודדת היא שבעשור האחרון שמר החוב של משקי הבית בישראל על שיעור קבוע מהתוצר, בזמן שבמדינות כמו ספרד, ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה, היחס הזה עלה באופן משמעותי. רק בגרמניה, מדינה שיודעת דבר או שניים על משמעת עצמית, היחס הזה ירד.

 

כשמשק הבית מגלה שיש לו יותר מדי חובות, אין לו ממי לגייס כסף

 

בניגוד לטייקונים וללווים הגדולים במשק, משקי הבית הם החוליה התחתונה ביותר בשרשרת המזון של ההלוואות. כשלבעל שליטה גדול נגמרים המזומנים, או ליתר דיוק כשהחברה שבבעלותו מתקשה לעמוד בהחזר חובותיה לציבור, הטייקון הולך להסדר חוב. אחרי משא ומתן וכיפופי ידיים, התוצאה תהיה אחת: תספורת מסוימת של החוב לציבור. לעומת זאת, כשמשק הבית מגלה שהוא לקח על עצמו קצת יותר מדי חובות, אין לו למי לעשות תספורת, אין לו ממי לגייס עוד קצת בשביל למחזר את החוב. אדרבה - אם יפנה לשוק האפור כדי לכסות את חובותיו לבנקים ולחברות כרטיסי האשראי, הוא ימצא את עצמו כורה לעצמו בור במו ידיו.

רוצים לדעת מה מגיע לכם? לחצו כאן למדריך הזכויות המלא

בטל שלח
    לכל התגובות
    x