הכלא הגדול בחסות הרגולטור
מאות אלפי לקוחות וכ-180 מיליארד שקל של חיסכון פנסיוני שבויים בידי חברות הביטוח עד גיל פרישה. האם יוכל הרגולטור לנקוט עמדה ולחלצם?
הענף הפנסיוני כנראה כבר התרגל למפץ העונתי הגדול שפוקד אותו מכיוון הרגולטור בכל כמה שנים, אולם לא בטוח עד כמה קיימת ערנות לעניין ההשלכות ארוכות הטווח של כל שינוי כזה.
ב-2008 סר חינו של אפיק קופות גמל בעיני הציבור, בעת שכל החיסכון הפנסיוני הפך לקצבתי בלבד, ונותרנו עם 2 אפיקי חיסכון פנסיוני מרכזיים: השחקן המוביל - קרנות הפנסיה, והשחקן הנכחד - ביטוחי מנהלים. היתרון היחיד כמעט למוצר ביטוח מנהלים היה מקדם ההמרה הקבוע שהיה קיים בפוליסה.
כלומר, החוסך שרכש פוליסה ידע מראש מהו המספר שבו יחלקו את החיסכון שיצבור בגיל הפרישה, כדי לדעת מה היא הקצבה שיקבל לכל החיים. בין אם המספר הזה היה אטרקטיבי או לא, הוא היה מובטח וידוע ועל כך חגגו סוכני הביטוח בהפצת ביטוחי המנהלים.
השינוי העיקרי הגיע כשהרגולטור החליט, בצדק או שלא, שיציבות חברות הביטוח מתערערת עקב הבטחת המקדם הזה, ולכן הונחו כל חברות הביטוח כי החל בינואר 2013 לא ניתן עוד לשווק ביטוחי מנהלים עם מקדם מובטח, אלא למבוטח שגילו 60 שנה ומעלה, וכך אבד היתרון העיקרי של פוליסות אלה.
אילוסטרציה צילום: shutterstock בכל הקשור למקדמים, עדיין ניכר יתרון קל לקרנות הפנסיה. מקדמי ההמרה שהונהגו בפוליסות ביטוח החיים עבור פורש בגיל 67 נעים בין 138 לפוליסות ישנות שהונפקו לפני 1989 ועד 200 לפוליסות שהונפקו עד סוף 2012, תלוי בחברת הביטוח. קרנות הפנסיה אמנם העלו את המקדם בעשור האחרון בהתאם לתחזיות של עלייה בתוחלת חיים, אולם המקדמים שלהם עדיין נמוכים מאלה של חברות הביטוח וכדאיים יותר למבוטח.
מה יהיה עם המקדמים הלא מובטחים בקרנות הפנסיה ובפוליסות הביטוח? לאן הם יגיעו בעתיד? אין נביא בעירו, אולם מתברר שלמרות שהמבוטחים בפוליסות הביטוח הישנות נהנים ממקדמים נמוכים ביותר, הם סובלים מבעיה חריפה של חוסר יכולת להתנייד המשפיעה בדרמטיות על איכות התיק הפנסיוני שלהם.
מבוטחי קרנות הפנסיה נהנים מתחרות מסוימת על ליבם, כיוון שהניוד – מעבר הכספים הצבורים מקרן פנסיה לחברתה - הוא פשוט: ניתן לעבור בתוך כמה ימים. אמנם התחרות עדיין אינה משוכללת כיוון שקיימות היום רק 4 קרנות פנסיה גדולות, ובהן נמצא רוב הציבור ואילו שאר 10 קרנות הפנסיה קטנות מדי ולכן קיים ויכוח על מידת יציבותן. בנוסף, חלק ניכר מהמבוטחים צריכים לעבור מיון על סמך הצהרת הבריאות, שלעיתים לא צולח.
צבירה של 180.5 מיליארד שקל
אולם מצבם של המבוטחים בפוליסות הביטוח גרוע במידה משמעותית בכל הקשור לניוד, ולמעשה הם לא יכולים לעבור חברת ביטוח לעולם, כיון שהפוליסות הן בתנאים ייחודיים, וחברת ביטוח אחרת אינה יכולה לנייד אליה מבוטחים מחברת ביטוח אחרת בתנאי הפוליסה הקיימת שלהם.
ההערכות הן שקיימת כיום צבירה של 180.5 מיליארד שקל בפוליסות ביטוחי המנהלים לשכירים ולעצמאים, ושרוב הסכום הזה בלתי ניתן לניוד. אין מצב גרוע יותר ללקוח מהיותו לקוח שבוי, ואין מצב טוב יותר לחברת הביטוח מלהיות השובה עצמו, קל חומר כשמדובר בחסות הרגולטור, ואף אין תולים בו את האשמה.
מהן ההשלכות של "בית כלא" זה שבו נסגרו כספים פנסיוניים כל כך רבים של החוסך הישראלי?
ראשית, לחברות הביטוח אין שום מניע להשיג תשואה עודפת.
שנית, הן כבר הודיעו לסוכנים שהתגמול על פוליסות שהופקו עד מאי 2001 הוא זעום עד אפסי, ולכן לא קיימת לגבי הצרכן אפילו תחרות בנושא הסוכן המטפל בפוליסה, כיוון שסוכן לא ירצה לקבל אליו טיפול בפוליסות מסוג זה. הסוכן הקיים יודע שהלקוח שבוי אצלו ולכן גם אצלו המניע לשירות טוב הינו אפסי.
שלישית, חברות הביטוח אינן מסכימות לשפר את תנאי הפוליסות הקיימים, אלא אם מדובר בהסכם מפעלי גדול. לא תינתן הנחה בדמי הניהול הגבוהים בפוליסות הקיימות, המגיעים לעיתים ל- 13% מהפרמיה החודשית או עד 2% מצבירת החיסכון בכל סוף שנה. בנוסף, לא ניתן להפחית את אותו חלק מכספי החוסכים שמנותב לרכישת ביטוח יקר מאוד- "ביטוח יסודי" שהנו יקר פי 8-6 מעלות ביטוח רגיל בפוליסות קיצבה ישנות ולא ניתן לשנות תנאי כיסויים ביטוחיים אחרים משום שלחברת הביטוח אין שום תמריץ לעשות זאת.
ואולם הבעיה החמורה ביותר שאינה מדידה כמו שאר הקשיים היא השירות לחוסך. בחברת הביטוח ממילא לא רואים את החוסך כלקוח, לפחות בכל הנוגע לפוליסות ביטוחי מנהלים שהופקו עד סוף 2012. לדידן של חברות הביטוח הסוכן שמכר את הפוליסה הוא הלקוח והוא זה שזכאי לקבל את השירות. החוסך אינו יכול לבדוק באמת האם צבירת הכספים בפוליסה נכונה או לא, אם עלויות הביטוח מתנהלות נכון, אם המעבר למעסיק חדש מתנהל כשורה ועוד. ואם ימצא, לאחר בדיקה, האם המחלקה לפניות הציבור באוצר תושיע?
האם הארגונים במשק, שרוב עובדיהם מבוטחים בחברת ביטוח אחת שבויים לנצח, בעוד חברת הביטוח מודעות לסטטוס החדש שלהן ועלולות להפוך הסכמים מפעליים לבלתי אטרקטיביים באופן שערורייתי? וכך נותרים מאות אלפי לקוחות וכ-180 מיליארד שקל של חיסכון פנסיוני כשבויים בידי חברות הביטוח עד גיל פרישה. האם יוכל הרגולטור לנקוט עמדה ולחלץ אותם מבית כלא זה?
הכותבת היא יועצת פנסיונית
