$
שווקי חו"ל

ראיון כלכליסט

על קפיטליזם ורוע אנושי: משדים קדמונים למשבר הפיננסי

המשבר הרעיוני של קיום הרוע מופיע לראשונה בעולם המונותיאיסטי - וחוזר על עצמו בלבוש אחר בעולם המודרני והחילוני. כך מספר ל"כלכליסט" פרופסור ישי רוזן צבי מהחוג לתלמוד באוניברסיטת ת"א. "אנחנו רוצים נבלים שאפשר לקלל. הסיפור החלופי שמוחק את הרצון החופשי מוחק גם את הנבלים מהכוונת. את זה קשה לנו לבלוע"

מיקי גרינפלד 16:1423.09.17

ריצארד פולד הוא בעיני רבים סוג של דמות שטנית מודרנית. אם לא השטן עצמו, לפחות אחד משליחיו עלי אדמות. פולד, מנכ"ל ליהמן ברדרס בימים הנוראים ההם של קטסטרופת 2008, הוא לא היחיד. ראשי המערכת הבנקאית דאז הובילו על פי גישה זו דרך משותפת של חמדנות פסולה, של רוע אנושי, שגרמה לא רק לחורבן הכלכלה העולמית אלא גם לפגיעה אנושה בחייהם של מיליוני בני אדם. 

מנכ"ל בר סטרנס ג'ימי קיין, מנכ"ל מריל לינץ' סאטן א'וניל (שפרש ב-2007), מנכ"ל בנק אוף אמריקה בשעתו קן לואיס, ועוד כמה וכמה מעמיתיהם בארה"ב ובאירופה, כולם היו אבותיו של אותו משבר פיננסי, כולם נציגי תאוות הבצע שאינה יודעת גבול. אבל לצד אלה התגבש סיפור מקביל ושונה במהותו, של שטניות מסוג אחר, לא אנושית. זהו סיפור ה"מפלצת" של וול סטריט. ביקורת על וול סטריט לא היתה חדשה כמובן, אבל לאחר המשבר הפיננסי היא הפכה לכמעט מיתית. וול סטריט הפך בתודעת רבים לסוג של ישות עצמאית, מסוכנת, בלתי הגונה, הביטוי המובהק של אי הצדק העולמי.

 

 צילום: בלומברג

 

הפער הזה, שבין הצבת האצבע המאשימה כלפי הפולדים למיניהם, המנהלים של המערכת הפיננסית, לבין אותה וול סטריט, המערכת כולה, הוא לא רק עניין של העדפה אישית. משמעותו עמוקה בהרבה, והיא נוגעת ללבה של התפיסה האנושית את הרוע לסוגיו ולגווניו. כך מספר בראיון ל"כלכליסט" פרופסור ישי רוזן צבי, המלמד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. על מנת להבין את עומק העניין, אומר רוזן צבי, אנו צריכים לחזור לנקודת התחלה, למשבר הרעיוני שבא לעולם עם הולדת המונותיאיזם.

 

מחפשים הסבר לשאלה חדשה

 

"מרגע שנכנס לתמונה אל מונותיאיסטי, אל בורא השולט בכל, שיקוף של הצדק והטוב המוחלטים, הציפייה היא שהוא לא יאפשר רוע. זו הנחה בסיסית. אין אפשרות פשוטה לקשר בין האל המונותיאיסטי לרוע. בסיפורי המקרא האל אמנם חוטף ׳קריזות׳ ומתרגז, ומתחרט, ומעניש, אבל כל זה הופך בעיה כאשר הולכת ומתגבשת תפיסת האל היחיד, הטוב, השלם והמשגיח. העניין הזה שונה ממה שקורה ברוב העולם העתיק, שם אין בעיה עקרונית בכך שהאלים עושים גם רעות, וזהו התחום שבו ההבדל בין האתיקה המקראית וזו הפגאנית הוא המובהק ביותר", אומר רוזן צבי.

 

מההנחה הזו לגבי האל היחיד, מתעוררות שתי שאלות, הוא ממשיך ומסביר. האחת היא כיצד, בהינתן האל המוחלט והטוב, קיים סבל ואי צדק בעולם. "ההתמודדות הבסיסית עם השאלה הזו היתה שזו רק מראית עין, ושבמוקדם או במאוחר יתגלה כי הן הצדיקים והן הרשעים יבואו על גמולם. כך מספרים לנו מזמורי תהלים שונים על רשעים שנראים כפורחים אך עוד רגע קט יבלו: ״בפרח רשעים כמו עשב... להשמדם עדי עד״ (תהלים צ"ב). מאוחר יותר מתפתחת הדרישה מן האדם להתעלות מעל הקושי הזה, להתעלם מההיבטים הגופניים ולחיות בעולם הרוח, שבו הסבל אינו משחק תפקיד".

 

אבל היתה גם שאלה שנייה, והיא, מסביר רוזן צבי, היתה קשה ותובענית הרבה יותר מהבחינה התיאולוגית: "הרוע האנושי. מדוע אני חוטא, מדוע אלוהים עשה אותי כך. בהקשר זה חשוב לומר, שבספרות הדתית העתיקה קיימת זהות בסיסית בין החטא לרוע, המניע לגניבה ולרצח הוא אותו מניע שגורם לעבודה זרה וחילול שבת".  

 

 

פרופ' ישי רוזן צבי פרופ' ישי רוזן צבי צילום: אוראל כהן

 

השאלה 'למה האל ברא אותי כחוטא' העסיקה והציקה לקדמונים הרבה יותר מהשאלה למה אני סובל, מדגיש רוזן צבי. "מדובר בבעיה דתית עמוקה, מכיוון שאדם רוצה להיות עובד האל ולא מצליח. הדיון בקושי הזה היה בלתי פוסק, גם ביהדות וגם בנצרות הקדומה, שניתן לראותה במובן זה כהמשך של המסורת היהודית.

 

פאולוס, באיגרת אל הרומים, מתאר את הבעיה הזו באופן חריף. הוא אומר בעצם, 'אני רוצה לעשות טוב אבל עושה רע. אז אל תספר לי שבחרתי ברע, זה לא אני, זה החטא פועל בי באופן עצמאי' ("אכן אינני מבין את מעשיי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה אלא דווקא את מה ששנוא עלי אני עושה... מכאן שלא עוד אני עושה את המעשה אלא החטא השוכן בי". האיגרת אל הרומים, ז'. פאולוס, איש המאה הראשונה, מהדמויות המרכזיות בהפצת הנצרות הקדומה - על פי המסורת מחבר 14 מספרי הברית החדשה. מ"ג).

 

ואף אחד לא חושב להאשים את האדם עצמו?

"למעשה זה בדיוק מה שעשו בהתחלה. בספר דברים, האחרון בספרי החומש, ההסבר היה מאד פשוט - החטא תלוי בך. אם אתה חוטא זה משום שבחרת לחטוא. פשוט כך: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל').

 

ומדוע זו לא תשובה טובה?

"באופן לא מפתיע, זה לא מספק את ההוגים שאחרי המקרא. היא פשטנית מדי לטעמם, היא סותרת את תחושת המורכבות הפסיכולוגית, את התחושה שהם חוטאים למרות שלא בחרו בחטא, שיש בתוכם כוחות שונים שמושכים לכיוונים שונים. כבר הזכרתי את הדברים של פאולוס, שמתעקש שהוא חוטא בניגוד לרצונו. אבל עוד הרבה לפניו, לאורך כל הספרות הבתר מקראית, יש ניסיון מתמשך לתת תשובה שתיקח בחשבון את המורכבות שתחושת החטא נושאת עמה, שכביכול לא אני מקור חטאיי (ספרות בתר מקראית - טקסטים שנכתבו בתקופת הבית שני, בייחוד בתקופה ההלניסטית, החל מהמאה השלישית לפני הספירה. מ"ג)".   

 

 

פאולוס פאולוס צילום: blessedmart

 

בהינתן שהאל לא יכול להיות אחראי לרוע, ובהינתן שלא ייתכן שהכול תוצאה פשוטה של הבחירה שלך, המחברים האלה מתחילים לחפש הסברים חלופיים למקור הרוע, מסביר רוזן צבי. ניתן לחלק את ההסברים לשני סוגים, כמובן עם הרבה תתי הסברים ושילובים שונים.

 

הכיוון הראשון אותו מזכיר רוזן צבי מוכר לנו היטב מספרות הפנטזיה. "מתחילות להתפתח תפיסות דמונולוגיות אפלות, שמסבירות את החטא בכוחות ושדים למיניהם שהשתלטו על האדם ודחפו אותו בעל כורחו לעבר המעשה הרע. יש להם כל מיני שמות בספרויות אלה: בליעל, משטמה, מלאך החושך, וכמובן השטן החביב, שבספר איוב הוא אמנם שליח האל אך בתקופה שאחרי המקרא הופך לכוח עצמאי משחית".

 

ואיך זה פותר את הבעיה? הרי אפשר לשאול איך האל מאפשר לכוחות האלה לפעול?

"באמת צריך להניח שהאל לא שולט עליהם, ולפחות שחררנו אותו מאחריות ישירה. בכל מקרה, אנחנו פותרים כאן את הבעיה הפסיכולוגית, כי אם מישהו השתלט לך על הנפש אז אתה כבר לא אשם. אך הכותבים העתיקים נתנו דעתם גם על השאלה התיאולוגית של אחריות האל על הכוחות הדמוניים. תשובתם היתה שגם העולם השמיימי פחות פשוט מן הנראה לעין, גם בו יש כוחות שונים. אמנם האל היחיד נמצא בראשו, אבל מתחתיו כוחות מגוונים ודמויות שונות, כמו נניח בחצר של מלך או קיסר. צריך לזכור שבעולם המקראי אין מחיצת ברזל בין העולם האנושי והאלוהי, יש מעבר ביניהם, אפשר לעלות ואפשר לרדת. כמו בסולם יעקב אם תרצה.

 

ברמה הסיפורית, זהו ההסבר שהם מציעים: כוחות האופל הגיעו למעשה מתוך הארמון האלוהי, מבפנים ממש. מלאכים טובים שבמקור היו חלק מהארמון האלוהי אך בגדו, ירדו מהשמיים לארץ, החלו להתעסק עם בנות האדם ולהחטיא את בני האדם. הסיפור כולו מבוסס על פסוק חידתי אחד בספר בראשית ("ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", בראשית ו') שסביבו נרקמו עוד ועוד מיתוסים.

 

המיתוס הכי מפותח בהקשר הזה מופיע בספר חנוך, ששורשיו כבר במאה השלישית לפני הספירה ואולי עוד קודם לכן. כך מסופר שם על המלאכים המורדים: "ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן... ויחלו לבוא אליהן וילמדון קסמים וכשפים... ועזזאל לימד את בני האדם לעשות חרבות ומגינים... וצמידים ועדיים... ותהי רשעה רבה ויעשהו זימה״ (חנוך א'. עזזאל הוא מנהיג המלכים שנפלו. מ"ג).

 

מעבר למקור בבראשית יש לסיפור של חנוך מקור מקראי חשוב עוד יותר, בספר ישעיהו (י"ד), על המלאך הנופל המפורסם מכולם: "איך נפלת משמים הילל בן שחר, נגדעת לארץ חולש על גויים". הפסוק עצמו אינו אלא משל לנבוכדנצר מלך בבל, אך הוא משתמש במיתוס המלאכים שנפלו, ומכאן ניתן לראות שכבר בתקופה קדומה היה המיתוס ידוע, אולי ממקור עממי, והסופרים המאוחרים הלכו ופיתחו סביבו עוד ועוד סיפורים. ״הילל בן שחר״ הפך ב'וולגטה', תרגום המקרא ללטינית, ל'לוציפר' - כלומר נושא האור, והשאר היסטוריה.  

 

 

איור של לוציפר איור של לוציפר ציור: Thalbachin

 

 

הגישה השניה מייחסת את הרוע והחטא לגופניות האנושית. כלומר הבעיה אינה עם כוחות שמיימיים, אלא דווקא עם כוחות ארציים מאוד, שנמצאים בגופי ובתשוקות שבאות עמו. כך אומר כבר פאולוס באותה אגרת אל הרומים: אנו יודעים שהתורה היא רוחנית, אך אני הנני בשר ודם ומכור לחטא... שהרי אני יודע כי בי, כלומר בבשרי, לא שוכן הטוב״. החטא נמצא בבשר ובתאוותיו, זוהי תפיסה שמתפתחת בנצרות ובייחוד במנזרים, אבל מקורה גם הוא יהודי. למשל במגילת ההודיות, שנמצאה בין מגילות ים המלח בקומראן, אנחנו מוצאים יחס מבזה ומשפיל כלפי הגופניות האנושית, שנתפסת כמקור כל הרע.

 

אפשר לראות איך מדבר על עצמו המשורר שם: ״ואני יצֵר החומר ומיגבל המים, סוד הערוה ומקור הנדה, כור העוון ומבנה החטאה...״ כמה קללות בפסוק אחד, וזה רק חלק מהקטע. אני יצור שנוצר מחומר מעורבב עם מים, מקורי בערוה, בנידה, בעוון. אין כאן רק אפסות, אלא כזו שמזוהה ספציפית עם הגופניות. הגוף מבוזה ונתפס כמקור שיפלות האדם. אני שפל ולכן אני חוטא.

 

אלה שתי האפשרויות להרחיק את הרוע מבחירתי - ליחסו לדמונים מחד, או לטבע האנושי הגופני מאידך. וכמובן נוצרו ביניהם כל מיני שילובים שונים ומשונים".

 

בשורה התחתונה, הם מחסלים את הרצון החופשי.

"זהו, שלא בדיוק. יש בעניין זה גישות שונות. בצד האחד יש את התפיסה הדמונולוגית הדואליסטית של מגילת בני האור ובני החושך בקומראן. שם נמצאת הפרדה טוטאלית בין הנבחרים והאחרים, שראשיתה עוד לפני הולדת האדם. לפי זה אכן אין בחירה חופשית, מי שנולד בממלכת החושך יהיה חוטא. גם אצל פאולוס אין בחירה חופשית, המעשים לא יגאלו אותך, ללא החסד האלוהי שהוענק לאנושות דרך ישו. זו תפיסה שהנצרות הקתולית נטשה אחר כך לטובת עולם של מעשים, אך היא חזרה להופיע אצל לותר במהפכה הפרוטסטנטית. יש גישות אחרות בדמונולוגיה שמעניקות יותר מקום למאבק מול הכוחות האלה. אבל כאן אנחנו כבר מתקרבים לגישה שהתפתחה אצל חז"ל". 

 

 

מגילות קומראן מגילות קומראן צילום: מוזיאון ישראל

 

 

ליהנות מכל העולמות

 

חכמי המשנה והתלמוד, על פי ההסבר של רוזן צבי, עמדו בפני סוג של פרדוקס (משנה סביב מאות 2-1 לספירה, תלמוד סביב מאות 6-3 לספירה. מ"ג). מצד אחר הם רצו, כמו קודמיהם, לומר שיש מקור לרוע, שיש גורם שאפשר להצביע עליו ושהוא לא אלוהים עצמו וגם לא מעשי האדם. מצד שני, הם לא רצו לוותר על הבחירה החופשית, שהיתה עבורם קריטית.

 

"בפרדוקס הזה שבין העמדה שבספר דברים לבין ההסבר הדמונולוגי צריך לוותר על משהו, ומה שחז"ל עשו זה לנסות לאחוז את החבל בשני קצותיו. הפיתרון שלהם היה פיתוח הרעיון של יצר הרע. היצר מופיע לפני ספרות חז״ל ומקורותיו כבר מקראיים אבל שם הוא שולי. רק החכמים הפכו אותו למוקד תמונת האדם שלהם ונתנו לו מעמד עצמאי. מה שחכמים עשו למעשה, זה לקחת את המודל החיצוני של השדים, להכניס אותו לתוך הגוף, אבל להשאירו כישות נפרדת - יצר הרע. מבחינת חכמים, השדים המקיפים אותנו נותרו הסבר טוב לאירועים קשים בסביבתנו, למחלות ולמוות אפילו, אבל הם בשום פנים לא תשובה לשאלה למה אני חוטא. היצר הרע שבתוכי הוא התשובה לכך".

 

המהלך הזה של הכנסת השדים לתוך הגוף, מאפשר לאדם להילחם בהם, ובכך נפתרת בעיית הרצון החופשי. "זוהי פשרה בין התפיסה הדמונולוגית לבין הפתרון הפשוט של ספר דברים. לחטא יש מקור אמיתי, מנותק מהאל, אך זהו מקור פנימי המצוי בתוך הגוף, ושניתן להילחם בו. לאדם ניתנת כאן אפשרות להתמודד מול כוח שבתוכו".

 

עם זאת, מדגיש רוזן צבי, הרעיון של החסד האלוהי, שהיה הכרחי לגאולה בספרות קומראן ואצל פאולוס, זוכה למשקל גם בספרות החכמים. אתה אמנם יכול להילחם ביצר הרע אבל לא יזיק לך לפנות לסיוע של האל במלחמה הבלתי פוסקת הזו. כך למשל בתפילה המופיעה בתלמוד ככזו שיש לומר בכל יום ויום (ברכות, פרק ד'): "יהי רצון מלפניך אלהי ואלהי אבותי שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו שכך בראתנו לעשות רצונך ואנו חייבים לעשות רצונך... ומי מעכב? שאור שבעיסה. גלוי וידוע שאין בנו כח לעמוד בו אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשביתהו מעלינו ותכניעהו ונעשה רצונך כרצונינו בלבב שלם".

 

משתחררים מהדת, השאלה נשארת

 

רוזן צבי נפרד מדילמת הרוע והחטא במונותיאיזם של העולם הדתי וקופץ לדילמה רעיונית שמתפתחת בעולם המודרני ובחילוניות. על אף מאות השנים המפרידות, כך עולה מדבריו, ניתן להצביע על קווים מקבילים בין שני הדיונים, על דמיון בנקודות המבט.

 

הסיפור שמספרת הנאורות הוא נקודת ההתחלה החדשה. "יש סיפור מקובל על המודרניות, שמסופר על ידי הוגי הנאורות, ולפיו זהו תהליך של שחרור מעריצות הכוחות ההטרונומיים (הכוחות שלאדם אין שליטה עליהם. מ"ג). המודרניות לפי סיפור זה אינה שלילת האלים כשלעצמם, אבל היא כן שוללת את כוחם הביאורי. הם כבר לא הסבר להכרעותיו של האדם כשם שהם לא ההסבר לתופעות הטבע.

 

במאמרו 'מהי נאורות?' מציע קאנט תשובה פשוטה ואלגנטית: "יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה״. קאנט מבקש לחלץ את האדם מהשלב הילדותי שבמסורת ואומר שעליו להכיר בכך שהדברים תלויים בו באופן בלעדי. האדם של קאנט ושל ממשיכיו אמור להיות אדון לגורלו, וככזה הוא ורק הוא שיבחר בין עשיית הטוב לעשיית הרע. לא הכנסייה או המלך או הנסיך או המדינה יגרמו לך לעשות טוב או רע, הבחירה הזו תלויה לגמרי בכוונה שלך. אם אתה נותן צדקה כי זוהי הוראה של המלך, המעשה חסר מעמד מוסרי. רק כוונתך קובעת.  

 

 

עמנואל קאנט עמנואל קאנט צילום: jrbenjamin

 

 

אז חוזרים לרצון חופשי, הפעם בלי אלוהים.

"בדיוק. הנאורות, על פי הפרשנות הזו, הפכה את האדם לשליט יחיד. העניין הוא שזוהי לא הדרך היחידה לתאר את המודרנה והחילון. יש גם סיפור אחר, שהופך את האדם לא לאומניפוטנט, למעין אלוהים של עצמו, אלא להפך, לאימפוטנט מוחלט בפני כוחות חזקים ממנו. את הסיפור החלופי הזה מציעים לנו מדעי החברה, תחום ידע שמתפתח במאה התשע עשרה. הם באים ואומרים לאדם - אתה לכל היותר בורג במכונה חברתית אחת גדולה. אתה רק חושב שאתה אינדיבידואל אבל בעצם אתה תוצר של מה שההורים אמרו לך, בית הספר לימד אותך, וכל התרבות שמסביב שיקפה לך.

 

אמיל דורקהיים, מאבות הדיסציפלינה של הסוציולוגיה, אומר לנו שכל הדתות האלה שבנאורות נתפסו ככוח ששולט באדם ושיש להתגבר עליו, הם בסך הכול ייצוג של משהו ארצי הרבה יותר, של החברה. החברה היא הכוח האמיתי ששולט באדם, והדתות הן רק הייצוגים שלה. האדם הנוצרי טרום הנאורות היה שבוי של הדת הקתולית, והאדם החילוני שבוי של כוח חברתי אחר, אבל במהות, דבר לא השתנה.

 

אם נתקדם עם התפיסה הזו כמה עשרות שנים נגיע, וסליחה על התיאור המאוד חלקי וקריקטורי, למישל פוקו. פוקו אומר לנו שהאינדיבידואל הוא בסך הכול תוצר של שיח מסוים שמייצר העולם המודרני, בדיוק כמו שהשיח הדתי מייצר את קהילת המאמינים או את הרעיון של עם סגולה. לטענתו ניתן לחשוף איך הדבר הזה קורה, במפעלים, בבתי החולים, בבתי הכלא, בבתי הספר, ובעוד ועוד מוסדות מודרניים. הם שמייצרים את הסובייקט המודרני, את האינדיבידואל. כשם שהמנזר ותא הוידוי יוצרים את הסובייקט הנוצרי שמחפש לטהר עצמו מן החטא, כך הקניון - אם לתת דוגמה שפוקו עוד לא ממש זכה להכיר - מייצר את הסובייקט הקפיטליסטי שיכול לבחור, אבל הבחירה שלו מוגבלת לשאלה מה לצרוך, מה לקנות".

 

ולפי זה כולנו עבדים, אבל אף אחד לא אשם.

"בתפיסה ההסברית הזו הסטרוקטורה היא חזות הכול. כל היצורים הדמונים שהכרנו בעבר הומרו במודרניות לסטרוקטורות, למבנים ותנאים חברתיים. קח את קרל מרקס. בואו נעזוב לרגע את האידיאולוגיה שלו ונתמקד בניתוח שלו את דרך הפעולה של הקפיטליזם. מרקס אומר במפורש, 'אותי לא מעניין הקפיטליסט, אותי מעניין הקפיטל, ההון עצמו. כי להון יש הגיון שאינו תלוי בכוונות של השחקנים'. הוא לא מתעניין במה שרוצה בעל המפעל, הוא רוצה להבין את המערכת. בעל המפעל הוא קורבן של הסיסטמה לא פחות מן הפועל, על אף שהאחד שבע והשני רעב. שניהם תוצרים של מערכת גדולה הרבה יותר, שאותה מרקס מנסה לתאר. ובסיסטמה הזו, להון יש היגיון משלו, של שאיפה מתמדת לגדול".

 

לכן בעולם הקפיטליסטי אין חיה כזו תאגיד ששואף לעמידה במקום, או בעל מפעל שאומר הרווחנו מספיק, עכשיו נשמור על מה שיש, אומר רוזן צבי. "לא משנה כמה התאגיד מרוויח, הוא ישאף להרוויח יותר, ואם התאגיד יוותר על צמיחה, הערך שלו בשוק ייפגע. יש לזה הסברים שונים שאפשר ללמוד בחוגים לכלכלה, אבל מבחינת מרקס ההסבר פשוט - במערכת הקפיטליסטית זהו ההון שפשוט חייב לגדול, לכן חייבים להפריד את הערך הנצבר בעבודה מן העובד, כדי שיוכל להפוך להון שנצבר. לא משנה אם מנכ"ל חברה בעולם קפיטליסטי יהיה גדול הסוציאליסטים, הוא לא יכול לפעול נגד הטבע של ההון.   

 

 

קרל מארקס קרל מארקס צילום: ויקימדיה

 

אם המשבר לא היה קורה ב-2008, זה היה קורה מאוחר יותר

 

בואו נתקדם עם העמדה הזו, למשבר הפיננסי האחרון. אם תשאל מרקסיסט הוא יגיד לך שלא תאוות הבצע של פלוני או אלמוני, או של בנק פלוני או אלמוני גרמו למשבר ב-2008, אלא זהו תוצר הכרחי של טבע הקפיטליזם, שבו ההון חייב לגדול וחייב למצוא דרכים חדשים לגדול, ולשם כך צריך לייצר כל הזמן מכשירים פיננסיים מפותלים יותר ויותר. אם זה לא היה קורה ב-2008 זה היה קורה חמש או עשר שנים מאוחר יותר. מה שחשוב הוא שההסבר נמצא במבנה.

 

לפי ההיגיון הזה, תהיה זו טעות לחפש את התשובות לאירועים הפיננסים בפסיכולוגיה. האם אני בן אדם טוב או בן אדם רע, לא זה הסיפור. תבין את הסטרוקטורה, את המערכת. את הרע אל תחפש באנשים רעים. זה לא שאין אנשים רעים ואנשים טובים, אבל את הדבר הזה צריך להבין במונחים של חינוך וסוציאליזציה, וקשרים בין עוני לפשע ומבנים חברתיים. זו לא ההתחלה של הסיפור, זה סופו".

 

רוזן צבי מדגיש כי לעמדה הזו יש גם השלכות על התפיסה של החינוך. "ההנחה של הנאורות שבחינוך טמונה ההבטחה הגדולה של האדם בנויה על מיתוס אינדיבידואליסטי. המיתוס אומר שתלמד, תשקיע בלימודים, ואז השמיים הם הגבול. האדם בונה את עצמו בעשר אצבעותיו. בפועל, אנחנו יכולים סטטיסטית לנבא לאן תגיע בחיים לפי השאלה איפה נולדת ולאיזה עשירון שייכים הוריך. מערכת החינוך בעולם המודרני היא דה פקטו מערכת של שימור המעמדות החברתיים הרבה יותר מאשר של מוביליזציה ביניהם".

 

בחשיבה הזו, אין הבדל בין "קומוניסטים רעים" ל"קפיטליסטים רעים".

"ברור שיש הבדל, השאלה היא מה הכוח ההסברי של הבדל כזה. היסטוריונים סטרוקטורליים יאמרו שהקומוניזם נפל לא בגלל הסטאלינים והחרושצ'ובים או הברנזייב'ים למיניהם, אלא בגלל שמשהו במערכת של הקומוניזם מחייב בהכרח הידרדרות עד כדי קריסה מבנית כוללת. קומוניזם מדינתי, בלי דמוקרטיה, חייב להפוך למשטר של דיכוי שילך ויכלה את עצמו, פוליטית וכלכלית. באותו אופן, כלכלנים ביקורתיים (וצריך להודות שאין הרבה כאלה) יאמרו שמשברים פיננסיים לא באים לעולם בשל חמדנות יתר או נשיאים גרועים, אלא בגלל שמבנית, האופן שבו מתנהל הקפיטליזם מחייב קריסות חוזרות. לכאורה, ניתוח נפילת הקומוניזם והקפיטליזם נובע משתי גישות שונות לחלוטין, אבל שתיהן מבוססות על אותה הנחת יסוד שהסטרוקטורה היא המפתח". 

 

 

ניקיטה חרושצ'וב ניקיטה חרושצ'וב צילום: Getty

 

 

אז יש לנו שני סיפורים על מודרניות, שאי אפשר לגשר עליהם.

"נכון. יש לנו מצד אחד סיפור על רצון חופשי. סיפור חיובי בבסיסו, כי הוא אומר שהכול תלוי בנו. הוא גם מקל עלינו לסמן את הגיבורים הגדולים ואת הנבלים הגדולים. במשברים כלכליים, יהיה לנו תמיד איש רע. או כמה מהם.

 

לסאבפריים אין פנים, אבל לריצארד פולד יש. אנחנו רוצים נבלים שאפשר לקלל. לצעוק נגד הקפיטליזם לא מוכר עיתונים. האינדיבידואליזם נותן לנו מענה על הצורך שלנו ברוע עם שם ועם כתובת.

 

 

ריצ'ארד פולד. מנכ"ל ליהמן ברדרס, הבנק שקרס ב-2008 ריצ'ארד פולד. מנכ"ל ליהמן ברדרס, הבנק שקרס ב-2008 צילום: בלומברג

 

 

מצד שני יש לנו סיפור הרבה פחות אופטימי שמוחק את הרצון החופשי, וזה קשה לנו אולי יותר מכפי שזה היה קשה לחז"ל, כי הפעם אנחנו מדברים על עולם חילוני, שבו אין אלוהים משגיח להיתלות בו, רק חברה וכוחות עיוורים. הסיפור שמוחק את הרצון החופשי מוחק את הנבלים מהכוונת. אין יותר פולדים וקיינים. לא הם הסיפור. ואת זה קשה לנו לבלוע (בהערת אגב מוסיף רוזן צבי, ״אולי לכן, יש כל כך מעט אתאיסטים בעולם הכביכול חילוני שלנו").

  

הפיתרון שחלק בוחרים בו דומה לפיתרון של חז"ל. לאחוז את החבל משני קצותיו. הגישה הזו תסכים עם טיעון הכוחות החברתיים, אבל תדחה את המסקנה הדטרמיניסטית. היא שוללת את ההנחה שמדובר בסוג משחק שבו תמיד מה שנכנס לקופסה מכתיב את מה שיוצא ממנה. יש מערכות רבות, מורכבות ומתנגשות. התוצאה בלתי צפויה ולכן תמיד יש מקום לבחירה ולשינוי.

 

"אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא לא הפיתרון", מסכם רוזן צבי, "לא של החוקרים בני זמנינו ולא של ההוגים העתיקים, אלא עצם המתח שקיים בין עמדת הרצון החופשי והדטרמיניזם הסטרוקטורלי לגבי הרוע. המתח שבין שתי השיטות מלווה אותנו בצורות שונות מאז ועד היום".

 

 

פרופ' רוזן צבי פרסם בין היתר את הספרים הבאים: 'מקדש ומגדר במסכת סוטה' בהוצאת מאגנס; 'Demonic Desires: YETZER HARA and the Problem of Evil in Late Antiquity' בהוצאת אונ' פנסילבניה; כמו כן, בקרוב צפוי לצאת בהוצאת אוקספורד ספרם המשותף של פרופ' רוזן צבי ופרופ' עדי אופיר: 'Goy: Israel’s Multiple Others and the Birth of the Gentile'.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x