התסכול עלול להביא לשובו של הפאשיזם

סיפור של פרופ' סטיב קין אינו סיפור על עוד כלכלן שהצליח לחזות את המשבר הכלכלי. זה לא שהוא לא חזה אותו - למעשה הוא חזה לא רק אותו, אלא גם את התפוצצות בועת ההייטק בתחילת שנות ה־2000 ואת משבר החובות הנוכחי באירופה. גם לא מדובר בעוד כלכלן שיש לו ביקורת קשה על הממסד הכלכלי והאקדמי הקיים. זה לא שאין לו ביקורת - יש לו, ובשפע, והוא לא מפחד לנקוב בשמות. אלא שההגדרות האלה לא באמת מצליחות לכלול את מה שיש לקין, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת מערב סידני, להגיד, ובוודאי לא להסביר מדוע הוא אחד השמות החמים בזירה הכלכלית כיום.

רמז לכך הוא מספק בהשוואה שהוא עושה בין החשיבה הכלכלית של הזרם המרכזי כיום לבין החשיבה שלו. לפי הגדרתו, הראשונה משולה לאסטרונומיה שלפני קופרניקוס, שלפיה הכוכבים מסתובבים סביב כדור הארץ. נדמה שלפני המשבר של 2008, כאשר עמיתיו צחקו עליו, קין היה יוצא מאולם ההרצאות ומסנן לעצמו "ואף על פי כן, נוע תנוע". קין למעשה - הוא לא היה הראשון אבל הוא בהחלט מהדוברים המובילים של ההשקפה הזאת - טוען שהצורה שבה חושבים הכלכלנים על הכלכלה העולמית מוטעה. השמש של קין, זו שהכלכלה נעה סביבה, היא החוב, ובהתאם לכך הפתרון שהוא מציע למשבר הוא אפילו לא רדיקלי, אלא למעשה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

סטיב קין." יש נזק שייקח הרבה זמן לתקן אותו"

לאחרונה הוציא קין את המהדורה השנייה של ספרו מ־2001, "לחשוף את שקרי הכלכלה: הקיסר העירום מודח מכיסאו". מעט מאוד תיאוריות כלכליות שרדו את המשבר של 2008, ומעט מאוד ספרים עם תחזיות שניתנו ב־2001 עדיין רלבנטיים ב־2011 - אבל הספר של קין נראה נבואי כמעט. "האופן שבו אירופה כבלה את עצמה בהסדרים (כמו הסכם מאסטריכט) גורם לכך שלממשלות אירופה אין למעשה מדיניות מאקרו־כלכלית", הוא חזה במהדורה הראשונה של הספר. "לכן כאשר יגיע בסופו של דבר המשבר, לא תהיה לממשלות אירופה ברירה אלא לכפות צעדי מנע אף על פי שהכלכלה תהיה נואשת דווקא לתמריצים". הדייקנות כמעט מפחידה.

הספר של קין עמוס במשוואות, גרפים וז'רגון כלכלי מקצועי. "לא הבנתי את כל הניסוחים המתמטיים שלו", הודה ג'ורג' מניבוט, בעל טור ב"גרדיאן" הבריטי ואחד שכבר כתב כמה ספרים כלכליים בעצמו, "אבל הנקודות שכן קלטתי היו ברורות מספיק: אנחנו תקועים, תקועים ברמה שכמעט אף אחד עדיין לא מבין".

"כלכלה היא לא מדע אלא מלחמה בין דתות"

קין, כאמור, רחוק מאוד מהזרם המרכזי של הכלכלה כיום, זו שנהוג לכנותה ניאו־קלאסית. בתוך השיטה הזאת יש יריבות קשה בין אסכולות שונות, אבל הבסיס המשותף רחב יחסית: יש היצע וביקוש שחותרים לשיווי משקל, התמקדות במחירים ובמוצרים והצגת מראית עין מדעית ככל האפשר. לדעתו של קין, כלכלה היא ממש לא מדע אלא לכל היותר מאבק בין דתות. הדת שלו נקראת פוסט־קיינסיאנית, אבל ספק אם הוא עצמו היה חותם על השתייכותו אליה. לכל היותר הוא מסכים לומר כי הוא מושפע ומתבסס עליה.

"אם אתה מסתכל על מה שקורה בכלכלה, אתה רואה כי למעשה אין את מה שמקובל לחשוב עליו כעל מדע", אומר קין. "אין לך פרדיגמה אחת שלטת שנוצרה כתוצאה משנים רבות של ליטוש בין תיאוריה למבחנים אמפיריים. בכלכלה מעולם לא היתה פרדיגמה שלטת או עיקרית, אלא תמיד זרם אחד דומיננטי מול זרמי מחשבה אחרים, שלא נעלמו. בימינו הכלכלה הניאו־קלאסית שולטת, אבל יש אנשים שקוראים לעצמם כלכלנים פוסט־קיינסיאנים, כלכלנים אבולוציוניים או כלכלנים מרקסיסטיים ויש את הזרם שמכונה כלכלה אוסטרית. כולם קיימים וכולם מבקרים את הזרם המרכזי, ולכן זה דומה יותר למאבק בין דתות, על מיהו האל הנכון".

למה השווית את התיאוריה הניאו־קלאסית לאסטרונומיה שלפני קופרניקוס?

"האסטרונומיה הגיאוצנטרית (זה שתפסה את כדור הארץ במרכז מערכת השמש – מ"פ) החזיקה מעמד כמעט 1,500 שנה, הצליחה להתמודד עם שאלות רבות ולענות עליהן ואפילו סיפקה לוחות שאפשרו לנווט לפי מיקום הכוכבים. אבל, עם הזמן, היא התפוררה לאט לאט מפני שלא היתה נכונה והוכרה כטעות עם הגילויים של קופרניקוס. מבחינת יכולות החיזוי, האסטרונומיה הגיאוצנטרית היתה טובה יותר מהכלכלה הניאו־קלאסית. אם להשוות ביניהן, אז הכלכלה הניאו־קלאסית מנסה ליצור מודל של מערכת השמש מבלי להתחשב בקיומה של השמש, עם מודלים שמתעלמים מאיך באמת עובדים כסף ובנקים, אף על פי שסביב אלה סובבת כל המערכת הכלכלית.

"הכלכלנים הניאו־קלאסיים חיים באשליה אחת גדולה. הכלכלה הניאו־קלאסית שולטת מאז שנות השבעים אבל בזמן הזה הכוח הזה, השמש הזאת, הלכה וגדלה עד שגרמה למשבר. ועדיין, הם חוזרים אל הכלכלה הניאו־קלאסית, כי הצד הדתי שלה אומר שכלכלת השוק החופשי היא למעשה אלוהים על פני האדמה. בגלל הגישה הכל כך שגויה הזאת מה שאנחנו רואים כיום זה סדרה של משברים. אני לא רוצה שנחזור על הטעות הטיפשית הזאת שוב ושוב, עד 2070 או משהו כזה, ואז נתעורר ונבין שאנחנו צריכים ראייה ריאליסטית של איך הכלכלה פועלת, ולא ראייה דתית".

ארה"ב. קדחת קניות בבלק פריידיי צילום: אי פי אי

אתה לא רואה הבדל בין כלכלנים ימניים, כמו הנגיד האמריקאי בן ברננקי ומילטון פרידמן, לבין כלכלנים שמבקרים אותם, כמו ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן?

"יש הבדל, אבל הוא טריוויאלי. תסתכל על הוויכוח בין ברננקי והכלכלנים שאמונים על דרכו של פרידמן לבין כלכלנים שרואים בעצמם מושפעים מג'ון מיינרד קיינס ורוצים התערבות גדולה יותר של הממשלה בפתרון המשבר. הראשונים רואים את הכלכלה כנמצאת בשיווי משקל מושלם ובתחרות משוכללת, האחרונים חושבים שהתחרות לא משוכללת. ממש הבדל גדול. הם עדיין שרים מאותו שירון. זה כמו בסרט 'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייתון עם היריבות בין 'חזית העם של יהודה' ל'חזית העממית ליהודה'. יש להם אותה פילוסופיה ואותה מתודולוגיה, השאלה היא רק עד כמה הם קיצוניים בהן. כולם באותו מחנה".

מדוע הכלכלה סובבת סביב החוב

אז למה כמעט אף כלכלן לא זיהה את מה שקין חזה לפני שנים רבות? התשובה, לפי קין, טמונה בשאלה - הם כלכלנים. קין טוען כי בשביל להבין כלכלה לא צריך להיות כלכלן, ולמעשה עדיף שלא תהיה אחד. הכלכלנים המקצועיים, הוא טוען, התחנכו בצורה כזו שהם מתעלמים משלושה גורמים בסיסיים: חוב, אי־שיווי משקל וזמן. "לכל מי שלא קיבל חינוך של כלכלן ברור שכל מערכת כלכלית מתחילה באי־שיווי משקל ונשארת באי־שיווי משקל. כמו כן, אחד הדברים העיקריים שמניעים אותה הוא השינוי ברמת החוב על פני זמן", הוא מסביר.

בחוב מתכוון קין לאשראי, אותו מינוף שלוקחים אנשי עסקים וחברות כדי להשקיע את הכסף במיזמים חדשים, ממשלות כדי לממן את הוצאותיהן ומשקי בית בשביל לצרוך - כך שהוא אינו בהכרח דבר שלילי. הרעיון המרכזי שלו, אותו שאב מהכלכלן האמריקאי היימן מינסקי, הוא שהשינוי ברמת החוב צריך להיות מחושב כחלק מהצריכה הכללית במשק. כך, כאשר החוב גדל בשיעור גבוה יותר מזה של התוצר - יש יותר צריכה ולכן גם יותר צמיחה. עם זאת, צמיחה שכזו עשויה להיות מזויפת אם החוב נועד לממן ספקולציות פיננסיות, שיוצרות "הונאת פונזי אחת גדולה", כדברי קין. כאשר העלייה בחוב קטנה מהעלייה בתוצר או שווה לו, מגיעה האטה בצריכה, ולכן בצמיחה, ולאחר מכן מגיעה הנפילה הגדולה. זה למעשה מה שקרה למדינות המפותחות ב־40 השנה האחרונות, טוען קין, וזה מה שאף אחד לא ראה ולא רואה גם עכשיו.

קחו לדוגמה את ארצות הברית. בשנות הצמיחה הגדולה, לאחר מלחמת העולם השנייה, עמד החוב הכולל שלה - זה של המגזר הציבורי, הפרטי ומשקי הבית - על כ־90% מהתוצר הגולמי השנתי, לעומת כ־170% בתקופת השפל הגדול. במהלך השנים החוב הלך ותפח, עד שהגיע ל־300% מהתוצר ערב התפוצצות בועת הסאב־פריים ב־2007. מאז החוב ירד, אבל לכ־270% בלבד, כך שחובה של ארצות הברית כיום כמעט שווה לשלוש שנות תוצר שלה.

"הדבר המסוכן ביותר למערכת קפיטליסטית הוא שילוב של חוב גבוה מדי וצניחת מחירים, כלומר שילוב של חוב ודיפלציה", מסביר קין. "מה שקורה הוא שחברות עמוסות בחובות מורידות את מחירי המוצרים כדי להכניס כסף ולשרת את החוב שלהן. משם נוצרת תגובת שרשרת, שבה חברות ומשקי בית למעשה משרתים את החוב של החברות האלה, ולא מפקידים כסף בחיסכון בבנק. זה מוביל לכך שאין אשראי חדש, שיוכל בתורו להפוך להשקעות ולצריכה. הביקוש המצרפי יורד, ומצבירת חובות שממריצה את הכלכלה באופן משמעותי עוברים למצב ההפוך. אנשים רוצים להוריד את רמת החוב, אבל הפעולות שלהן גורמות להורדה בביקוש המצרפי ולצניחה מתמשכת, שבה אנחנו נמצאים עכשיו".

קין הבין שמשהו לא בסדר כבר בשנת התשעים, אז פרסם מאמרים ומחקרים שקבעו כי רמת החוב בארצות הברית כבר אינה בת קיימא, ולמעשה מתקיימת רק בגלל הזרמות ענקיות של כסף ממשלתי מצד הנגיד דאז, אלן גרינספאן. לטענת קין, גרינספאן הורה על הזרמת כספים מאסיבית כל אימת שהיתה סכנה למיתון: "הוא הציל את המגזר הפיננסי פעם אחר פעם והצליח לדחות משבר שהיה אמור להגיע ב־1987 ל־2007".

אלן גרינספאן הנגיד לשעבר של ארה"ב. "הוא הציל את המגזר הפיננסי" צילום: בלומברג

ההכרה כי אנחנו מתקרבים לסוף העידן שבו כסף ממשלתי יכול לתת שקט תעשייתי לכלכלת העולם צצה אצל קין באחד הלילות בדצמבר 2005, אז התיישב בחדרו לכתוב חוות דעת שהזמין ממנו בית משפט מקומי בעניין סכסוך נדל"ני. "בשביל לכתוב את חוות הדעת הסתכלתי על יחס החוב הלאומי הכולל מול התוצר באוסטרליה מאז תחילת העשור", סיפר קין. "כשראיתי את המספרים חשבתי לעצמי 'אלוהים אדירים, החוב פשוט גדל בקצב מעריכי, זה רק עניין של זמן עד שיגיע השבר הגדול. מיד אחרי שראיתי את הנתונים לגבי אוסטרליה, חיפשתי את הנתונים על ארצות הברית". בשלוש לפנות בוקר, לאחר שמצא את הנתונים הדרושים וסידר אותם בגרף, "ניצבה מולי על מסך המחשב עקומה עולה באופן מעריכי כמעט מושלם. הסתכלתי על הנתונים נדהם, והבנתי שאנחנו לקראת משבר עולמי".

הבעיה היתה שאף אחד לא רצה להקשיב לקין.

למה לעבודה שלך לא היתה השפעה?

"זה נורא לקבל עונג מכאב של אחרים, אבל כבר ב־1996 הזהרתי מפני משבר הסאב־פריים בנייר עמדה שכתבתי לאיזו ועדה ממשלתית באוסטרליה. אני מוכרח להודות שכאשר המשבר פרץ היתה לי קצת הרגשה של 'אמרתי לכם'. הבעיה עם כלכלנים היא שהם עיוורים בכל הקשור לחשיבות החוב בשינוי הצריכה והתעסוקה. אני אומר שצריך להיות לנו ניתוח של הקפיטליזם ששם דגש על החלק של האשראי, בעיקר היחס בין השינוי בגודל החוב לשינוי בגודל התוצר לאורך השנים. הם טוענים שזה לא משנה, אז למעשה זה כמעט כמו לדבר אל קיר. דווקא על פוליטיקאים יש לי קצת השפעה, ובאופן קצת מוזר בארצות הברית מצאתי אוזן קשבת אצל קבוצה של רפובליקאים פרוגרסיביים. זה אפשרי ליצור מודעות, אבל זה לוקח זמן כי צורת המחשבה הניאו־קלאסית מוטמעת מאוד".

העיוורון לחוב הוא שמונע מברננקי להציל את הכלכלה האמריקאית?

"הבעיה היא שהוא משתמש במודל לא נכון של יצירת כסף. לכלכלנים יש מודלים פשוטים מאוד של יצירת כסף, והם די ביזארים: הפקדות בבנק יוצרות אצלו רזרבות שבתורן יוצרות הלוואות, כלומר אשראי. לפי התיאוריה הזאת, אם רוצים להגדיל את הפעילות הכלכלית צריך להגדיל את האשראי שניתן ליזמים ולמשקיעים בחברות, ולכן צריך קודם כל להגדיל את ההפקדות בבנקים.

"הבעיה היא ששורה של מחקרים הוכיחו את ההפך. היום אנחנו כבר יודעים שככה לא נוצר כסף, והפקדות לא יוצרות הלוואות חדשות אלא להפך. מפני שברננקי לא מבין את זה, אנחנו רואים עכשיו שלמרות ההזרמות הגדולות של הבנק הפדרלי בארצות הברית לבנקים, האחרונים בכלל לא רוצים להלוות למשקיעים או למשקי בית.

"יש לנו דוגמה מהמציאות: בנאום שאובמה נתן כדי להצדיק את מתן הכסף לבנקים ולא לציבור הוא אמר כי דולר בבנק יכול ליצור 8 או 10 דולר לאורך זמן בגלל השפעת המכפיל בכלכלה. בזמן שהוא אמר את זה החוב הכולל של ארצות הברית היה 43 טריליון דולר. אם ההרחבה של ברננקי, שהיתה בגובה של טריליון דולר, באמת היתה יוצרת 10 טריליון דולר כתוצאה משרשור האשראי, אז החוב האמריקאי היה גדל ל־53 טריליון דולר. בסופו של דבר, היה הרבה יותר אפקטיבי לתת את הכסף לבעלי החוב, כלומר ישירות לציבור, ולומר להם 'בזבזו אותו'. במקרה כזה התועלת היתה גדולה פי שלושה מלשים את הכסף בבנק".

ברק אובמה, נשיא ארה"ב צילום: בלומברג

"למחוק חובות, להלאים את הבנקים"

הפתרון של קין למצב הנוכחי אולי רדיקלי, אבל לדבריו הוא היחיד שיכול למנוע את ברירת המחדל הקיימת, שהיא גידול מתמיד באבטלה, "שיהפוך את פרק הזמן הממוצע של חמישה־שישה חודשי אבטלה לחמש־שש שנות אבטלה", הוא אומר. "לאחר מכן, הצטברות תחושת התסכול מהמערכת הקיימת אצל הציבור עלולה להצמיח מחדש את הפאשיזם ושנאת הזרים. זו לא תחזית, זו המציאות, ואנחנו כבר רואים ניצנים לכך באירופה".

אז איך מונעים עכשיו את המשך ההידרדרות?

"בכל מקרה, המצב עכשיו לא יהיה יותר טוב", הוא מזהיר. "יש נזק שנעשה ב־20 או 30 השנה האחרונות, וייקח הרבה זמן לתקן אותו. מה שבטוח הוא שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא להוריד את חובות המגזר הפרטי, יותר מדי כסף הולווה בצורה לא אחראית על ידי הבנקים. אנחנו צריכים לבטל את החוב הלא מוסרי שנוצר ובכך להוריד מהכלכלה העולמית עול גדול. מובן שזה יגרום למהומה גדולה במגזר הפיננסי, כך שלא מדובר על שינוי נטול כאב. לאחר שנעשה זאת, מדינה כמו ארצות הברית, ששחקה את התעשייה שלה ב־30 השנה האחרונות, תצטרך לבנות מחדש את היכולת התעשייתית שלה".

אתה לא מוטרד מאפקט דומינו כתוצאה מפשיטת רגל של בנקים המוגדרים כ"גדולים מכדי ליפול"?

"אני חושב שההיפותזה הזאת צריכה להיות מנוסחת, כפי שעשו כמה מהמוחים במחאת וול סטריט, כ'גדולים מכדי להתקיים'. הבנקים הללו הורשו להפוך לגדולים מדי ומימנו הונאות פונזי במקום לספק שירותי אשראי לתעשייה, כפי שאמור להיות בחברה תעשייתית קפיטליסטית. חלקם גם ככה חדלי פירעון למעשה, ורק הנשמת המזומנים של הממשל משאירה אותם בחיים".

יש איזה תקדים היסטורי שאתה יכול להישען עליו?

"בשנות התשעים היתה יפן במשבר קשה וברננקי ייעץ לממשלת יפן לסגור בנקים, לא משנה כמה המהלך הזה יכאב. הם לא פעלו לפי עצתו ונשארו במשבר. אמריקה נמצאת כיום באותו המשבר, וגם היא לא עושה את מה שברננקי ייעץ. הם פשוט חייבים לבלוע את הגלולה המרה, להודות שהבנקים חדלי פירעון ולבנות אותם מחדש. זה לא יהיה קל, אבל אם לא נעשה את זה ההשפעה של המשבר תימשך עוד הרבה מאוד זמן. יפן נמצאת כבר יותר מ־20 שנה במיתון, אנחנו לא רוצים לראות את הכלכלה העולמית באותו המצב. כרגע אנחנו ניצבים בפני שני עשורים של כאב".

הפגנה של ניאו נאצים בלוס אנג'לס צילום: MCT

אתה חושב שזה ישים, שאפשר פשוט למחוק חוב בכזו קלות?

"זה אפשרי, כי החובות כבר נמצאים ברמה אבסורדית. כחלק מתוכנית החילוץ האירופית מחקו 50% מחובה של יוון, אז אין סיבה לא לעשות את אותו הדבר לחוב של משקי הבית, בייחוד בארצות הברית, שם ההשפעה תהיה דרמטית. יש משפט שאני אוהב של הכלכלן מרק הדסון: 'חוב שאי אפשר להחזיר אותו - לא צריך להחזיר אותו'. צריך פשוט לקבל את זה ולומר איך אנחנו רוצים שהחוב לא יוחזר - האם בתהליך אטי שבו אנשים יפשטו את הרגל ויפסיקו לעמוד במשכנתאות שלהם וכדומה, ואז תהיה תגובת שרשרת קיצונית של הכלכלה, או בצורה קלה יותר יחסית, כלומר באופן חד ומהיר, תוך ארגון מחדש של הבנקים כדי שימשיכו להלוות לעסקים עד כמה שאפשר".

מה שמונע מהפוליטיקאים לעשות זאת זו האחיזה של טייקוני הפיננסים?

"בדיוק. זה עשוי לקרות בגלל תנועה כמו 'לכבוש את וול סטריט', כי זו הקריאה האמיתית הראשונה מהציבור להפוך את השיטה. זה לא אומר שהם בהכרח ינצחו, אבל הם בוודאי סוף כל סוף עושים רעש בכיוון הנכון".

ואם לא נעשה את מה שאתה מציע?

"אם לא נעשה את זה נראה תהליך מתמשך שבו החברות מנסות להוריד את רמת החוב שלהן על ידי מכירת נכסים, כולל הורדת מחירים. זה יגרום למגזר הפרטי להוציא פחות על צריכה והשקעה, וכתוצאה מכך הביקוש המצרפי של כלל המשק יהיה נמוך יותר מאשר ההיצע המצרפי. בגלל זה, גם אם נראה נתונים שהכלכלה לכאורה גדלה, הקצב יהיה אטי מאוד. מה שכלכלנים ניאו־קלאסים לא מבינים הוא שבמקרה כזה האבטלה תגדל, כי הצריכה קטנה יחסית לשנה הקודמת. ניפול שוב למיתון, יחד עם תהפוכות פוליטיות שילוו את המצב הכלכלי הגרוע".

זה קצת אפוקליפטי. אין תקווה באופק?

"שינוי לטובה במקרה כזה ייקח לפחות דור, כי החוב בארצות הברית עומד כיום על 270% מהתוצר, שזה שיפור אבל עדיין 100% יותר מאשר בתחילת השפל הגדול. יש להם עוד דרך ארוכה לעבור עד שיהיו איתנים כלכלית, כלומר עד שישלמו חוב של בערך 150% מהתוצר. את זה אפשר לעשות רק באופן הדרגתי, ובזמן הזה האבטלה תגדל. זה העתיד שצפוי לנו אם לא נשים לב לרמת החוב".