שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף שבועות 2013

גרגורי ווטסון: האקטיביסט שהוכיח שאפשר לנצח בכל מאבק פוליטי

ווטסון, פקיד טקסני ממושקף, שגילה עוולה שלטונית היסטורית ויצא, לגמרי לבדו, למלחמה שנמשכה עשור, רק כדי לחסל את העוולה הזאת, וגם ניצח

תומר אביטל 09:3213.05.13

גרגורי ווטסון הוא אקטיביסט. הוא לא נועל סנדלים ואין לו קול משולהב: הוא פקיד טקסני ממושקף, ולמען האמת עושה רושם כמעט אדיש. מי שיתפתה לרושם הזה יטעה טעות גסה, כי גרגורי ווטסון הוא האיש שגילה עוולה שלטונית היסטורית ויצא, לגמרי לבדו, למלחמה שנמשכה עשור שלם, רק כדי לחסל את העוולה הזאת. וגם ניצח במלחמה הזאת.

 

נחשפתי למהלך יוצא הדופן של ווטסון ממש במקרה. שיטוט בוויקיפדיה הוביל אותי לתיקוני החוקה האמריקאית, מסמך מאלף. מה שסקרן אותי במיוחד היה התיקון האחרון, ה־27, שקובע שכל שינוי בשכר נבחרי הציבור יחול רק לאחר הבחירות, כדי שהמחוקקים לא יוכלו להעניק לעצמם טפיחה כספית על השכם; במילים אחרות, להפריד בין החתול והשמנת. זה תיקון חשוב שהמחוקקים הישראלים יכולים ללמוד ממנו שיעור בהלכות הגינות, אבל היתה עוד סיבה לכך שהוא צד את עיני: הוא הוגש ב־1789, אבל אושר רק ב־1992 - אחרי 203 שנה.

 

העותק המקורי של החוקה האמריקאית. "פוליטיקאים, בכל מדינה, מתקשים להיות הוגנים" העותק המקורי של החוקה האמריקאית. "פוליטיקאים, בכל מדינה, מתקשים להיות הוגנים" צילום: שאטרסטוק

 

למה זה קרה? בעיקר בגלל ההליך הסבוך של הוספת תיקון לחוקה: תיקון מוצע צריך לא רק לקבל אור ירוק מהקונגרס, אלא גם אישור ברוב גדול בפרלמנטים של 75% מ־50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית. כשהתיקון ה־27 הוצע ארצות הברית מנתה רק עשר מדינות, ושבע מהן אשררו אותו. מאוחר יותר הצטרפו אליהן עוד שתי מדינות, אבל עד אז ארצות הברית כבר מנתה הרבה יותר מדינות, והרוב הנדרש היה גדול בהרבה. ברוב המדינות המצטרפות הללו הפרלמנטים שכחו לדון בתיקון, או העדיפו "לשכוח" אותו. איפשהו במאה ה־19 הוא נזנח ונקבר כה עמוק שברוב המדינות איש כבר לא זכר את קיומו.

 

גרגורי ווטסון. "בהתחלה היה קשה לשכנע, ומפרך להקליד, לבייל ולשלוח שוב ושוב. זה גם היה יקר. אחרי כמה מדינות זה נהיה קל יותר" גרגורי ווטסון. "בהתחלה היה קשה לשכנע, ומפרך להקליד, לבייל ולשלוח שוב ושוב. זה גם היה יקר. אחרי כמה מדינות זה נהיה קל יותר"
אבל ב־1982 ווטסון, אז סטודנט לתואר ראשון בטקסס, חיפש נושא מעניין לעבודה שהיה עליו להגיש, ואיתר את התיקון. אגב, חבר טוב שלי הגה אחרי הצבא את מה שהוא מכנה 'אסכולת חמשת האחוזים', תאורייה נוספת ששינתה את חיי. היא מעודדת עשיית כל פעולה שיש לה לפחות 5% הצלחה. מאז שהפנמתי אותה ביצעתי עשרות מהלכים חסרי סיכוי, ואכן אחת לכמה פעמים, בהצלחה. כך היה עם הניסיון להשיג את ווטסון.

"הייתי צריך לכתוב עבודה על הליך ממשלתי", הוא מספר לי. "התחלתי לכתוב על חילוקי דעות סביב התיקון לזכויות שוות לנשים (שלא התקבל), אבל כשישבתי בספרייה וחקרתי את הנושא צד את עיני התיקון מ־1789. החלפתי את נושא העבודה, כתבתי על התיקון ה־27, וקראתי לאשרור שלו. המרצה אמרה שזה רעיון לא מציאותי, ונתנה לי 70".

 

זו הנקודה שבה רוב הסטודנטים מקללים וממשיכים הלאה. אתה התעקשת. למה?

"גם התעצבנתי על הציון הנמוך, וגם הסתקרנתי מהרעיון ליישם תיקון שהיה קפוא במשך 193 שנה. התיקון המוצע היה הגיוני לחלוטין לדעתי. באותן שנים היו מקרים רבים שחברי הקונגרס הגניבו לעצמם העלאות שכר".

 

את הקמפיין שבו ווטסון פתח אפשר לכנות רק במילה אחת: אובססיה. "שיגרתי בדואר מכתבים למחוקקים בכל המדינות שבהן המתין התיקון לאישור. בהתחלה זה היה קשה לשכנע אותם. חלקם אפילו לא ידעו שהם משחקים תפקיד באשרור תיקונים לחוקה. אחרי כמה מדינות זה נהיה קל יותר. מה שהיה מפרך במיוחד היה להכין את המכתבים הנלווים, להקליד, לבייל ולשלוח. זה גם היה יקר. היום הייתי מנסה את זה באימייל".

 

במפתיע, המלחמה הפסיכית הזאת נשאה פרי ראשון מהר למדי: באפריל 1983 נענו המחוקקים במדינת מיין לקריאתו של ווטסון, ואישרו את התיקון ה־27. כעבור עוד שנה, באפריל 1984, הצטרפה גם קולורדו. בשנים הבאות הצטרפו לקריאה עוד ועוד בתי מחוקקים - וב־1992, עשר שנים אחרי שווטסון התקומם על הציון הנמוך שלו, הצטרפה המדינה ה־38, מישיגן, והתיקון החליק בבטחה לחוקה.

 

היית מופתע כשהתיקון התקבל לבסוף?

"לא. תמיד היתה לי תחושה חזקה שמשום שלא היה דדליין והזמן שיחק לטובתי, אז הקומבינטורים בקונגרס, שהעלו לעצמם בתחבולות את השכר ללא הרף (באחת ההזדמנויות המחוקקים ניצלו תיקון לחוק שעסק בשכר הנשיא, ושרבבו לעצמם תוספת שכר בת 50% - ת"א), יאמצו בסוף את התיקון. צדקתי לחלוטין. בשנים שלאחר אישורו היו פחות ופחות העלאות".

 

המאבק של ווטסון מספק, כמובן, אלמנט קולנועי, הו־כה־אמריקאי, של ניצחונו של האדם הקטן על המנגנון הגדול. זה מובן מאליו ואפילו נדוש. מה שחשוב הרבה יותר, בעיניי, הוא שווטסון הוכיח שהמאבק לצדק פרלמנטרי מודרני זהה מסביב לעולם, וחידד את היכולת לתעל את הזעם למהלכים יצרניים.

 

כשאני מספר לווטסון שההצלחה שלו עודדה אותי להקדיש חלק ניכר מהעשייה העיתונאית שלי למאבק לטובת שקיפות, צדק פרלמנטרי וחשיפת אינטרסנטים, הוא נשמע מרוצה מאוד. הרושם הזה מתחזק כשאני מספר לו על הקשרים שלי עם עמותות שעוסקות בנושאי שקיפות, גם מחוץ למישור המקצועי, ולמסקנה שיש דרכים נוספות לפעולה מעבר ליציאה לרחוב. "מה שעשיתי גרם לי להבין שאם האזרח הממוצע יהיה מעורב יותר בסוגיות פוליטיות, הוא או היא יכולים להוביל להשלכות עצומות על ההליך החקיקתי", הוא אומר.

 

ככתב פרלמנטרי, הסוגיה של שכר נבחרי הציבור בישראל מעסיקה אותי לא מעט, ואני יכול לספר לך שהמצב כאן חמור. רק בקדנציה האחרונה, למשל, חברי הכנסת הקפיצו את שכרם באלפי שקלים. חלקם מקוששים בקביעות תוספות, פועלים בניגוד עניינים, וגונזים מידע שאמור להיות שקוף לגבי שימושם בכספי הציבור.

 

"לא מפתיע בכלל. פוליטיקאים, לא משנה באיזו מדינה, מתקשים להיות הוגנים בנוגע לחוקים ולזכויות הקשורים אליהם".

 

איזו עצה יש לך לאזרחים הישראלים?

"אין לי יומרה לתת עצה כזו. מדינות אחרות שונות מאוד מארצות הברית".

 

בעשרות השנים האחרונות, אני מגלה, ווטסון עובד כבר בפרלמנט הטקסני. "אני מנתח מדיניות עבור וויליאם קאלֵגארי, חבר בית הנבחרים של טקסס".

 

נראה שהעבודה ההיא התוותה את המסלול המקצועי שלך.

"אני הכי טוב בעבודה חקיקתית".

 

הכותב הוא כתב "כלכליסט" בכנסת

בטל שלח
    לכל התגובות
    x