$
בארץ

לא רק חברות פרטיות: כך פועלת מדינת ההפרטה מתחת לפני השטח

העברת הנמלים, בתי הזיקוק וצים לידיים פרטיות היא רק הסיפור המפורסם של ההפרטה בארץ. בפועל, הרחק מאור הזרקורים, כבר נפרדה המדינה משורה ארוכה של שירותים - מהמוקד של ביטוח לאומי ועד לייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה. "כלכליסט" חושף את היקף ההפרטה, ומראה כיצד המדינה הפריטה אפילו את הפיקוח, ולמעשה אפילו את ההפרטה עצמה כתבה ראשונה בסדרה

שאול אמסטרדמסקי 06:5627.09.12

הנה שאלה למחשבה: למה בעצם צריך בכלל משרדי ממשלה? אם התשובה הראשונה שקופצת היא "כדי להעניק שירותים לציבור", אז אולי כדאי לדייק יותר בשאלה ולתהות בקול מה זה משנה מי נותן את השירות לציבור - גוף פרטי או משרד ממשלתי - כל עוד השירות ממומן מכספי הציבור. במילים אחרות, מדוע בעצם לא להפריט הכל - אולי חוץ מפעולות הליבה של מערכת הביטחון - ולהשאיר על כנו רק את משרד האוצר, שיגבש תקציב מדי שנה ויעביר את הכסף לשוק הפרטי שיבצע את החלטות הממשלה?

 

אם הרעיון הזה נשמע קיצוני למישהו, זה הזמן להכיר במציאות. בשני העשורים האחרונים משרדי הממשלה עוברים תהליכים מואצים של הפרטה. אירועים קולניים כמו הפרטות נמל אילת ובזן הם למעשה השוליים של מפעל ההפרטה. לב לבו של המפעל הזה מצוי בכלל בשירותים הציבוריים, אלה שרחוקים מעין הציבור. כמעט הכל עובר הפרטה: השירות, הפיקוח, קביעת מדיניות הממשלה. למרבה האבסורד, אפילו תהליך ההפרטה עצמו עובר הפרטה.

 

כך מפריטה המדינה מדינה אפילו את עצמה

1. ההחלטה להפריט

2. כתיבת המכרז

3. ההתדיינות המשפטית

4. הפרטת השירותים

5. פיקוח על היישום

6. ארכיון ההפרטה

 

הכוח עובר לשוק הפרטי

 

מכונת ההפרטה המופרטת הזו עובדת בערך כך: הממשלה מחליטה, למשל, להקים פרויקט תשתית גדול. מי שכותב את המכרזים המתאימים הם עורכי דין פרטיים, ובהמשך לא תמיד פקידי הממשלה הם אלה שבודקים את ההצעות שהוגשו למכרז והדבר נעשה על ידי חברות פרטיות או עורכי דין פרטיים. אחר כך, אם ישנן מחלוקות משפטיות - נאמר כשהזכיין לא עומד בהתחייבויותיו - מי שמייצג את המדינה בבית המשפט הם אותם עורכי דין פרטיים שכבר מכירים את הנושא מקרוב ולא אנשי פרקליטות המדינה. ואם זה לא מספיק, בקרוב גם מערכת המשפט עשויה לעבור הפרטה ואפילו ארכיון המדינה, שיאכסן את החומרים שמתעדים את הליך ההפרטה.

 

  איור: ערן מנדל

 

למרות ממדי ההפרטה מתברר כי לאף גורם במדינה אין נתון רשמי על מספר עובדי הקבלן שמועסקים במגזר הציבורי בעקבות ההפרטות. איש אינו יודע אם מספרם הנדרש לביצוע השירותים שהופרטו גדול או קטן ממספר העובדים שסיפקו את השירותים בעבר. איש לא יודע כמה זה עולה לנו ואם זה משתלם.

 

לא בטוח שהפרטה היא דבר רע כשלעצמו, זו השיטה שהופכת אותה לבעייתית. לרוב ההפרטה היא תולדה של ייבוש תקציביי ארוך שנים ומאי־יכולת לגייס עובדים נוספים. מלבד זאת, להפרטה יש נקודות כשל פוטנציאליות שעלולות לפגוע באינטרס הציבורי. ראשית, חברה למטרת רווח תשאף תמיד להגדיל את רווחיה, ולכן יש לה את מלוא התמריץ לעגל פינות - גם על חשבון פגיעה בשירות. אם הפרטה לא מלווה ברגולציה ובפיקוח מתאימים, היא עלולה להיכשל.

 

שנית, מסירת האחריות לביצוע השירות לגוף פרטי פוגעת לא אחת בעובדים, כפי שהדבר משתקף בשורה לא קצרה של פסקי דין שחלקם יפורט בהמשך.

 

שלישית, ככל שהממשלה משילה מעל עצמה פעולות שהיא אמורה לעשות, היא מגדילה את התלות שלה בחברות פרטיות, בעיקר בענפים שבהם התחרות מצומצמת. זה מעמיד בספק את יעילותה של ההפרטה. בסופו של תהליך, הידע וההתמקצעות, ולכן גם הכוח, עוברים לצד הפרטי, והממשלה מוצאת את עצמה פעם אחר פעם תלויה בו בשביל לקדם מדיניות או כדי לבצע שירות.

 

טרכטנברג כבר העיר

 

עד לא מזמן הגוף היחיד שסימן גבולות להפרטה היה בית המשפט. זה נעשה, למשל, בהחלטה לבטל את מכרז הקמת בית הסוהר הפרטי. גם ועדת טרכטנברג הצביעה על העובדה שהממשלה ממהרת להפריט אך מעולם לא גיבשה מדיניות כוללת בתחום.

 

באחרונה, לראשונה בתולדות המדינה, הוקם צוות במשרד ראש הממשלה כדי לבחון את הנושא. עד שהוא יפעל ויפרסם ממצאים, "כלכליסט" חושף טפח ממכונת ההפרטה בעיקר במקומות הסמויים מהעין, ואת הכשלים האפשריים בהפרטות אלו. חלק מהנתונים שהולידו את הרשימה - החלקית ביותר - נאספו בעזרת ד"ר אמיר פז־פוקס וד"ר רונן מנדלקרן ממרכז חזן להפרטה במכון ון־ליר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x