שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 13.09.2012

אם לא ניאבק עכשיו, פשוט לא נשרוד

ההיסטוריון המוערך פרופ' אייל נווה מסתכל על ישראל ערב ראש השנה, ורואה ציבור שהורדם בלחם ושעשועים, קשרי הון-שלטון-ביטחון שפוגעים בדמוקרטיה, והזדמנות אולי אחרונה לשנות את המצב

שי אספריל 09:2413.09.12

פרופ' אייל נווה, אחד ההיסטוריונים השקולים והמוערכים בישראל, מסתכל אחורה על השנה החולפת וחושב שהגיע הזמן לחשבון נפש. "הסולידריות בישראל התפרקה, וזה משרת מישהו", אומר נווה בראיון מיוחד ל"מוסף כלכליסט" ערב ראש השנה. "המישהו הזה הוא בעלי ההון והאנשים שמכירים היטב את מנגנוני הכוח ומרדימים את הציבור על ידי לחם ושעשועים, דוגמת 'הישרדות' ו'כוכב נולד'. ככה אתה מונע אופוזיציה. כך לציבור המורדם אין מאגר שממנו יוכל לשלוף את ההתנגדות שלו. הציבור הישראלי חש בבטן את ההתנגדות, אבל קשה לו לתרגם אותה לפעילות פוליטית נגד מבנה הכוח הנוכחי של מדינת ישראל, שהוא מבנה כוח מאוד לא דמוקרטי, שנשלט על ידי הון ושלטון ותקשורת, בעוד שאר הציבור רואה 'הישרדות'. אז גם כשיש כעס וכאב בבטן, הציבור לא מצליח לתרגם אותו. אין לו כלים".

 

 

זה מה שקרה לפני שנה, כשהמחאה לא היתרגמה לשינוי?

"אני חושב שכן. היה כעס שלא תורגם למעשים. ומהר מאוד האליטות עשו מניפולציות של הכעס הזה ותיעלו אותו למקומות לא מאיימים, הם הצטרפו למחאה או לא התנגדו לה וניסו לשדר כאילו הם תומכים בה. אני לא תומך באלימות, אבל אני רוצה מאבק. מאבק עם כלים כמו יכולת ארגון, הצבת מטרות, רטוריקה מגייסת, ואת כל הכלים האלה אין לנו כי אנחנו עסוקים בסדרות זבל. אני מניח שהשינוי יקרה, משום שעד כמה חברה יכולה להמשיך לשתוק על השקרים שמטיחים בה?".

 

על אילו שקרים אתה מדבר? הלעטת הציבור באיום האיראני?

"ודאי שאיראן זה סיכון, אבל מה שעושים עם איראן זו שערורייה. משתמשים במכשיר הזה כמניפולציה בלתי פוסקת, ובינתיים אתה לא יכול לנסוע כי תשתית התחבורה היא עולם שלישי, יש אלימות בכל מקום, אתה פוחד לשלוח את הילד לגן של 35 ילדים עם סייעת אחת כי אין כסף לעוד סייעת, הדור הצעיר פה נאבק, וכל הזמן אומרים לנו 'איראן איראן'. הדור שלי עוד איכשהו הצליח, כי המדינה תמכה בנו והיתה זהות קולקטיבית, אבל היום אני מסתכל על הדור הצעיר, ואני ממש לא מקנא בו. מצד אחד הוא חי במשק מופרט, ומצד אחר ממשיכים להלעיט אותו ברטוריקה של שנות השבעים - הציונות והעם היהודי והאנטישמיות, שממש לא מדברת אליו".

 

כהיסטוריון, שבין השאר עוסק גם בהיסטוריה של החינוך, חלק מהבעיות שעליהן הוא מצביע נעוצות לדעתו באופן שבו מלמדים היסטוריה בבית הספר. "כולם שונאים ללמוד היסטוריה. זו דיסציפלינה יבשה, כי משרד החינוך פוחד שנפתח חשיבה ביקורתית. הוא רוצה שלימודי ההיסטוריה יהיו זיכרון והנחלת מורשת, אבל זה משעמם. למה שמישהו יאהב לשנן חומרים? ואחר כך אנשים מתפלאים שאין להם את היכולות האינטלקטואליות להבין שעושים עליהם מניפולציות.

 

"אז הציבור הצעיר הזה חש את הכעס מכל הכיוונים ולא יודע מה לעשות איתו, וזו אחת הסיבות שרואים אנשים שנוסעים למקומות אחרים, מבינים שקנדה או אוסטרליה יכולים להיות מקומות טובים יותר לחיות בהם. אפילו באמריקה, עם כל הבעיות שלה. אם אתה חרוץ ובריא, אין ספק שהיכולת שלך לחיות חיי רווחה בארצות הברית גבוהה מבישראל".

 

מה שעובד באמריקה לא יעבוד פה

 

ההתבטאויות האלה מפתיעות בחריפותן. נווה (60), ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומומחה בולט לתרבות ולהיסטוריה האמריקאית, הוא איש צנוע, מעט ביישן, מסתובב במסדרונות האוניברסיטה בהליכה שחוחה עם זוג סנדלים נצחי. הוא לא אוהב פרובוקציות, לא נוטה להתלהם, ומאופיין לרוב בדברים מסויגים וזהירים יותר. האופי והטון האלה הפכו אותו למרצה נערץ באוניברסיטה, אבל כעת הוא חש צורך לחרוג ממנהגו ולומר את דעתו באופן ברור ומפורש.

 

הפגנת הרבע מיליון בקריה, באוגוסט שעבר. "הכעס לא תורגם למעשים, והאליטות עשו לו מניפולציות" הפגנת הרבע מיליון בקריה, באוגוסט שעבר. "הכעס לא תורגם למעשים, והאליטות עשו לו מניפולציות" צילום: עמית שעל

 

בקול שקט הוא מבכה את המהפך שעבר על החברה הישראלית, שהצליחה לדבריו לקחת את הרעות החולות של ארצות הברית ולא השכילה ללמוד ממנה את הדברים הטובים. הוא מספר שכמי שמלמד גם מורים בסמינר הקיבוצים הוא רואה מקרוב את התפוררות האינטלקט, הידרדרות השיח ואובדן הערכים, בתהליך דומה לזה שעובר על החברה האמריקאית. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אמריקה בגלל ההבדלים בין שתי החברות: באמריקה יש 300 מיליון בני אדם ומתוכם 10% ממשיכים להניע את הכלכלה. תראה את מערכת החינוך האוניברסיטאית שלהם, תראה את בתי החולים שלהם, תראה את האיכות של האליטה המקצועית שלהם. אמריקה לא תיפול; רוב האוכלוסייה שם בורה, אבל יש מסה של אנשים שמחזיקים אותה בחיים ויש מסה של אליטה שמהגרת אליה. אבל בעוד האליטה בארצות הברית יכולה להניע את אמריקה קדימה, האליטה של ישראל יכולה לדאוג רק לעצמה, ולכן מי שצריך לפעול פה הוא הציבור".

 

מתי התחלנו ללכת בעקבות אמריקה?

"זה תהליך שהתחיל בשנות השמונים ונמשך עד היום. זה התחיל ברגע שהתנתקנו מהזהות של האבות המייסדים, כשנמאס לנו ממילים גדולות כמו ציונות ומשימתיות, ורצינו לחיות. וכשאתה רוצה לחיות המודל שלך הוא של הצלחה חומרית, של גדול, של חוסר מחויבות בין־דורית או מחויבות לאידאולוגיה. בחלום האמריקאי יש חוסר מחויבות, 'אל תטריד אותי ואני לא אטריד אותך'. בישראל אהבו את זה מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל - זה קסם לחלק גדול מהציבור, בייחוד לאליטה העירונית. נמאס לה מהגשמות, היא רצתה מימוש. במקביל, החלו ההפרטות ונתנו רוח גבית לתהליך הזה. מערכת הערכים שלנו השתנתה. כסף נהפך להיות חשוב משום שכל הדברים האחרים נראים לא חשובים".

 

מה צריך כדי שיתחולל שינוי?

"ברגע שהאליטה תשדר שיש דברים יותר חשובים מכסף, אולי יהיה שינוי. להערכתי זה לא יקרה בקרוב, כי עוד לא מספיק רע לציבור כדי שיהיה שינוי. ברגע שיביאו מורים ורופאים מתאילנד, יהיה שינוי".

 

ועד אז?

"אפשר לראות איים של שינוי, איים של התארגנויות והבנה שצריך לדאוג לעתיד. האיים מתבטאים למשל בקבוצה של טייסים ועורכי דין שאתה מוצא בסמינר הקיבוצים, שהחליטו ללמוד בתוכניות להכשרת מורים. ההתארגנויות האלה קורות כיוון שאנשים מבינים שהעתיד שלנו חשוב ושאנחנו אלה שצריכים לדאוג לו. נכון, חלק מהמורים האלה, שלומדים בתוכניות המצוינים, ילמדו במערכת החינוך, יישחקו ויעזבו אותה אחרי שלוש שנים, אבל גם זה בסדר כי בדרך הם יתרמו למערכת, ויותר מזה - הם ייפגשו, ידברו, זה יתרום לשינוי השיח. זה מה שקרה בארצות הברית".

 

"כשאתה לא נאבק בדברים הלא טובים, אתה פחות בן אדם. חומר הוא אמצעי להשגת איכות חיים, שלך ושל הילדים שלך. זו לא אידאולוגיה גדולה, אבל אנחנו מאבדים את התשוקה להיאבק למענה" "כשאתה לא נאבק בדברים הלא טובים, אתה פחות בן אדם. חומר הוא אמצעי להשגת איכות חיים, שלך ושל הילדים שלך. זו לא אידאולוגיה גדולה, אבל אנחנו מאבדים את התשוקה להיאבק למענה" צילום: עמית שעל

 

ההון האנושי בישראל, הוא טוען, אינו הבעיה. הבעיה היא הרוח הכללית. "יש פה אנשים טובים: תראה את הרופאים, אנשי המדע שלנו. פעם אמר לי קונסול אמריקאי, 'אצלנו 90% מטומטמים ו־10% חכמים, אצלכם 90% חכמים ו־10% מטומטמים. המשותף הוא שאצל שנינו המיעוט שולט'. זו כמובן הגזמה, אבל תחשוב על זה".

 

לערער על מה שהפך למובן מאליו

 

נווה, אם כן, מאמין ששינוי עוד אפשרי. דווקא כאן הוא כן מסתמך על התהליכים בארצות הברית. בתחילת המאה ה־20 צמחה באמריקה תנועה פרוגרסיבית שפעלה לשיפור איכות החיים של האזרחים. היא קידמה תיקוני חקיקה שאפשרו לנשים להצביע, וכן הגבירו את הפיקוח על קרטלים ואת הרגולציה בתחומי הסביבה. התנועה הזאת גם הצמיחה פוליטיקאים בולטים, ובראשם הנשיאים וודרו ווילסון ותיאודור רוזוולט, והחלה תהליכים שהשפעתם ניכרת בארצות הברית עד ימינו, כגון מיסוי פרוגרסיבי ומרכזיותו של הבנק הפדרלי.

 

עכשיו, אומר נווה, "אני מחכה לתנועה הפרוגרסיבית הישראלית. תנועת תיקון גדולה של אי־נחת ואמונה שאפשר לשנות. זו תהיה תנועה חברתית שתחזיר את היוקרה למקצועות שבאים לשפר את חיינו, כגון רפואה, הוראה ועבודה סוציאלית. תנועה שתתנגד לרטוריקה המשטיחה. לקשר הון־שלטון־ביטחון. שתזהה את האליטה האמיתית, זו שיש לה מחויבות אמיתית ונקייה לחברה שלה. זה לא יקרה מהר, אבל זה יקרה ויחלחל אל הפוליטיקה. גם בתנועה הפרוגרסיבית זה התחיל בקרב עובדים סוציאליים ומורים, שהתחילו להיפגש ולדבר. ההתארגנויות האזרחיות האלה הובילו לכך שנציגי התנועה כבשו את המפלגות וקידמו מהלכים חשובים לטובת הציבור שמשפיעים עד היום. בארץ הרבה אנשים פוחדים מפוליטיקה. הצעירים ממש נרתעים מהמילה הזאת, ובצדק, אבל כשהאנשים האלה יכבשו את המפלגות הישראליות, כפי שקרה בארצות הברית, הפוליטיקה תהיה אחרת".

 

נווה מודע לכך שאנחנו רחוקים עדיין מצמיחת תנועה כזאת. אפילו באוניברסיטה שבה הוא עובד - שמעצם היותה מוסד אקדמי בולט היתה אמורה לקדם קול ביקורתי על ההון והשלטון - הפנימו היטב את השיטה, מקימים תוכניות לימוד פרטיות ויקרות למנהלים ומכווצים את החוגים למדעי הרוח. "הם זיהו איפה הכסף, כולם משחקים את המשחק", אומר נווה. "אי אפשר להתחיל מהלך של שינוי בלי שאני מכיר בכך שכולם משחקים את המשחק. ועכשיו צריך להתחיל לערער על המובן מאליו. אנחנו מקבלים את המצב הקיים ומשלימים איתו, הוא חדר לדנ"א שלנו. אבל לדעתי אדם צריך יותר מלשרוד, צריך שתהיה לו משמעות לחיים, ומאבק במצב קיים נותן משמעות לחיים. תיקון עולם זה רעיון יפה מאוד, שקיים ביהדות ובציונות, ואנחנו ויתרנו עליו.

 

"אני לא מדבר על מהפכות גדולות. אני מדבר על להסתכל במראה ולשאול את עצמי: 'האם אני באמת רוצה לשרת את הטייקונים? ללכת לאולפן טלוויזיה ולהגן על עמדות שאני לא באמת מאמין בהן?'. לדעתי, כשאתה לא מחויב למאבק בדברים הלא טובים של הקיום, אתה פחות בן אדם. בן אדם, עם כל הציניות, כן שואף לטוב. טוב זה גם כיף כמו שכולנו רוצים, אבל טוב זה גם טוב מוסרי. ואם עם ישראל פוחד מהמילה מוסרי, תשתמש במילה איכות חיים. חומר הוא אמצעי להשגת איכות חיים, שלך ושל הילדים שלך. זו לא אידאולוגיה גדולה, אבל אנחנו מאבדים את התשוקה להיאבק למענה. אם אנחנו לא ניאבק למען איכות חיים - שכוללת יחסים בין מדינות, בין אדם לחברו, בין אדם לשפה ובין אדם לסביבה - אנחנו פשוט לא נשרוד".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x