$
דעות

פרשנות: שקיעתה של השקעה

הבעלים של הפועל ת"א היו יכולים להשקיע בעסקים אחרים אבל הם לא עשו זאת. הכספים הופנו לבניית קבוצה בוגרת תחרותית, וההפסד כולו שלהם

אוריאל דסקל 07:0025.01.12

בתחילת שנות ה־2000, חגגו בעלי הפועל תל אביב על המשטחים הקפואים של צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה ופארמה בגביע אירופה. המסע ההוא הפך את הפועל כתר תל אביב לשם דבר באירופה, והעלה את קרנם של סמי סגול, מושיק תאומים, מוטי אורנשטיין ורפי עגיב, שתוארו כ"מנהלי כדורגל מוכשרים". אבל האמת

היא שהם היו רחוקים מכך.

 

מנהלי כדורגל מוכשרים היו מתחילים בבניית מערכת שמתבססת על אקדמיית נוער, רשת סקאוטים ענפה, מתקנים שמתקיימים מכספים שהם מייצרים בעצמם ויצירת שיתופי פעולה מהותיים עם האוהדים, הנכס הכי יציב של קבוצת כדורגל.

 

אנשי העסקים שניהלו את הפועל יכולים להגיד שהם עשו את כל זה, אבל הם לא באמת עשו את כל זה. במקום זאת, הושקעו בה יותר מ־100 מיליון שקל, שרובם ככולם נכנסו לכיס של כדורגלנים בוגרים. וכדורגלנים בדרך כלל לא מחזירים את ההשקעה. במיוחד ישראלים.

 

קל לצקצק בלשון על השקעות של אנשים פרטיים בכדורגל הישראלי, שלא העניקו להם דבר מלבד כאב ראש, אבל חשוב יותר לנתח מדוע ה"השקעות" האלה לא עבדו.

 

באותה תקופה שבה הפועל חגגה, בליון בנו. הנשיא מישל אולאס השקיע באקדמיית כדורגל שמוצריה, כדורגלנים מוכשרים וצעירים, נמכרו במאות מיליוני יורו. לצדה פעלה מחלקת סקאוטינג שתפקידה היה למצוא שחקנים מוכשרים וזולים בברזיל, באפריקה ובצרפת. כספים הושקעו בהקמת מכוני כושר ובתי קפה. בעקבות ההשקעות הפכה ליון מקבוצה מנומנמת בליגה השנייה לאחת הקבוצות הגדולות והעשירות באירופה. וזו רק דוגמה אחת.

 

הבעלים של הפועל היו יכולים להשקיע בהקמת חדרי כושר ובתי קפה, באקדמיית נוער, בסקאוטינג ובמערך שיווק שכולל יותר מאיש וחצי. אבל הם לא עשו זאת. הכספים הופנו לבניית קבוצה בוגרת תחרותית, וההפסד כולו שלהם. ושל הפועל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x