15.12.11

הנזק המוחי שמוחק את העתיד

נוירולוגים עדיין אומרים שהקורטקס הקדם־מצחי זה החלק הטוב ביותר והגרוע ביותר להיפגע בו

אורן הוברמן 11:1715.12.11

יובל חגג לא מזמן יום הולדת 28. הוא גר בבית הוריו, ומבלה את רוב היום מול הטלוויזיה בחדרו, שמחוברת למחשב, וצופה בסרטים. לרוב הוא רואה את אותם סרטים שוב ושוב. אחרי סדרות טלוויזיה הוא מתקשה לעקוב. אמו מספרת שהיה ילד מוכשר באופן בלתי רגיל. הוא סיים 5 יחידות במתמטיקה, כימיה

וביולוגיה, ניגן בגיטרה ותופים ואפילו הלחין קצת.

 

במהלך שירותו הצבאי יובל נפגע משלושה רסיסים זעירים. שניים פגעו במצחו ואחד שפשף את הצוואר. המומחים בבית החולים אמרו שייתכן שיובל יישאר צמח. "היינו המומים מכך שהחלים אחרי שלושה חודשים", מספרת אמו, "זה נראה כמו נס". כבר אז הרופאים הזהירו שיש סיכוי טוב שהוא רק נראה בריא.

 

יובל נפגע בקורטקס הקדם־מצחי. נוירולוגים עדיין אומרים שזה החלק הטוב ביותר והגרוע ביותר להיפגע בו. "מצד אחד, לכאורה יצאת בזול. אתה יכול לראות, לרוץ, לשחק, לדבר ולפתור משוואות שנה ד' בטכניון, כלומר, אם יכולת לעשות את זה קודם לכן", אומר הנוירולוג פרופ' זאב גרוסוסר, שניהל עד לאחרונה את המחלקה לשיקום חבלות מוחיות בבית החולים לוינשטיין, "מצד שני - זה כבר לא אתה בראש שלך, זה מישהו אחר".

 

במבדקים שערך לפני כמה שנים התברר שהאינטליגנציה של יובל לא נפגעה כלל. גם לא הזיכרון. ואכן, השיחה איתו זורמת - עד שהעתיד נכנס לתמונה. יובל לא יכול לדמיין מה יאכל בערב, מה יעשה מחר בבוקר ובמה יעבוד יום אחד. הוא אינו מסוגל לראות את עצמו במערכת יחסים כלשהי. הוא יכול לנגן, אך איבד את היכולת להלחין. בהמלצת גרוסוסר, אני שואל אותו עד כמה הוא מאושר, מאחד עד עשר. "10", הוא עונה.

 

"אני מרגישה שהוא פשוט נתקע בזמן", אומרת אמו יעל. "שום דבר לא מעניין אותו לטווח של יותר מכמה דקות, הוא לא יוזם דבר. אבל נראה שהוא בסדר עם זה. הוא רגוע רוב הזמן ונראה שטוב לו. מבחינתי זה מספיק".

 

למחרת אני פוגש את יונתן (21), שעדיין מאושפז בבית לוינשטיין. הוא נפגע בראשו לפני כחודשיים בתאונת דרכים, וחלק ניכר מקליפת המוח הקדם־מצחית שלו ניזוק באופן בלתי הפיך. מלבד צלקת גדולה וצליעה קלה הוא נראה בריא לגמרי. אני מבקש ממנו לדמיין מה יעשה ביום שייצא מבית החולים. מה המקום הראשון שילך אליו, את מי יפגוש. הוא נראה אבוד מול השאלות. כשאני שואל אם הוא חושב שבגיל 40 עדיין יהיה מאושפז כאן הוא אומר שהוא לא יודע, ואז מתקן - "נראה לי שכן". רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מבקש גם ממנו לדרג את האושר שלו מ־1 עד 10. "יש 16?", הוא שואל. דוברת בית לוינשטיין איתי בחדר, נבוכה. "מה 16?", היא שואלת. "אני מאושר 16", הוא עונה.

 

האושר הזה הוא תופעה מוכרת בקרב פגועי האונות הקדמיות. הקורטקס הקדם־מצחי הוא מה שהופך אותנו לאנושיים, אבל בדרך גם להרבה פחות מאושרים. "כשאתה לא יכול לראות את העתיד, אתה מפסיק להיות מודאג ממנו", אומר דניאל גילברט. "בהווה אין מוות, אין סיכון ואין פחד. במובן הזה, אין מקום מאושר יותר. אבל האמן לי, אתה לא רוצה את האושר הזה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x