• תפריט
מוסף כלכליסט 6.5.10

בנק לאומי זה הכי אחי

מוסף "כלכליסט" יצא בעקבות 20 המועמדים מטעם עצמם לתפקיד דירקטור בבנק הגדול במדינה, בניסיון לפענח את חלום הקריירה המעודכן, וחזר עם מסקנה ברורה: לא משנה מי ייבחר, אכן מדובר בגאווה ישראלית

עמיר קורץ 10:0706.05.10

במשרדי בנק לאומי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב יופיעו ב־2 ביוני זה לצד זה פנסיונר חביב, צעיר חרדי וחברת כנסת לשעבר במה שאולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל יהיה למעשה סיומו של תהליך ארוך לבחירת חברים חדשים לדירקטוריון הבנק הגדול במדינה, שמנהל נכסים בהיקף 780 מיליארד שקל.

 

את החודשים האחרונים השקיעו השלושה, לצד עוד 17 מועמדים מטעם עצמם, במילוי טפסים, בפגישות, בשליחת אימיילים ומכתבים ובהפעלת לובי בקרב בעלי מניות הבנק בניסיון להשיג את תמיכתם. זה לא עלה להם כסף, זה בעיקר גזל הרבה אנרגיה וזמן. אם תשאלו אותם, יש לכל אחד מהם הסבר טוב מאוד למה הוא מתאים לתפקיד חבר בדירקטוריון הבנק - ולמה בכלל הוא רוצה את התפקיד הזה.

 

ההתמודדות הזו היא תופעה חסרת תקדים בנוף המקומי, שנוצרה בעקבות המהומה סביב התמודדותה של גליה מאור על תפקיד יו"ר בנק לאומי  במסגרת פרשת מאור שמע הציבור לראשונה על סעיף 87 לתקנון בנק לאומי - זה שמאפשר לכל בעל מניה של הבנק, אפילו אחת, להציע את עצמו כמועמד לדירקטוריון - ולא מעט אנשים החליטו לנצל אותו כדי להתמודד על אחד מחמשת המקומות שמתפנים בדירקטוריון בחודש הבא.

 

כך יצא שלצד המועמדים הרשמיים של ועדת המניות מטעם המדינה, הגישו את מועמדותם ב"מסלול הפרטי" לא פחות מ־20 איש נוספים. העובדה שלא נדרשים תנאי סף להגשת המועמדות רק העצימה את התופעה. גם העובדה שכל דירקטור עתיד לקבל עבור חברותו בדירקטוריון והשתתפותו בישיבותיה כ־35 אלף שקל בחודש בממוצע לא הזיקה.

 

יוסף מוזסון. חסיד גור בן 26 מבני ברק. צעיר המתמודדים יוסף מוזסון. חסיד גור בן 26 מבני ברק. צעיר המתמודדים צילום: עמית שעל

 

קחו לדוגמה את יוסף מוזסון, חסיד גור בן 26 מבני ברק, צעיר המתמודדים, שלומד בישיבה ומתפרנס מעולם האינטרנט. רק לאחרונה מכר את אתר החדשות החרדי נייעס־נט לבחור דתי "כי האדמו"ר הורה לסגור את האתרים החרדיים", ועכשיו הוא מתכוון להתמקד באתרי אינטרנט לכלל הציבור. יום אחד, לפני כמה חודשים, קרא בעיתון שגליה מאור הגישה במסלול הפרטי מועמדות לדירקטוריון לאומי, ואז צץ הרעיון בראשו. "אם היא יכולה, גם אני יכול", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "החלטתי לנסות, ואף אחד לא יודע מה יהיו התוצאות. ברור שיש אנשים יותר טובים ומוכשרים ממני, אבל אף אחד שבא להציע את עצמו למשרה לא מוותר כי הוא חושב שיש אחרים טובים ממנו".

 

הוא יודע שהוא עוף מוזר בנוף הזה של דירקטוריון בנק. גם חרדי, גם צעיר, גם בלי השכלה פורמלית. "תעודת בגרות? לא, אין לי בגרות", הוא צוחק. "אבל אני בטוח שאתה יכול למצוא עוד דירקטורים בלי בגרות. אף שאין לי תואר, יש לי ידע פיננסי, ואני מכיר את שוק ההון כי אני סוחר בבורסה. אני מאמין שאפשר להתמקצע בעתיד בדברים האלה, ואני מאמין שיש מקום לכישורים גם בתחומים אחרים.

 

"אני לא קשור לכל האינטרסים של אלה שקרובים לצלחת, ויכול להיות שלגיל הצעיר יש דווקא מעלה, כי יש לי יותר אפשרות לחשוב מחוץ לקופסה. אנשים מפחדים לעשות משהו שהוא לא מקובל או חורג מהנורמה, אבל לי אין בעיה ללכת קצת נגד הזרם. נכון שיש אנשים שצוחקים ואומרים: 'אין לך סיכוי, מה ייצא לך, זה שיגעון', אבל אני לא מפחד מהתגובות, אני אומר שצריך לנסות".

 

יש בהתמודדות שלך גם איזו אמירה חברתית?

"לא התכוונתי שתהיה אמירה, אבל יכול להיות שבעצם הריצה הזו יש אמירה שהחרדים מתחילים להשתלב יותר במשק, שיש להם רצון להשתלב. אם לא ידפקו אותנו, בהדרגה יהיו עוד ועוד אנשים מהציבור החרדי גם בתפקידים כאלה".

 

איך אתה פועל לקדם את המועמדות שלך?

"אני מתכוון לעבוד קשה מאוד בשבועות האלה, לשלוח מכתבים ולהתקשר לאנשים. כבר דיברתי עם גורמים מוסדיים ואני מנסה להגיע לבעלי המניות בבנק גם דרך קשרים. קח בחשבון שיש אנשים חרדים ושומרי מצוות במוסדיים ובקרב בעלי המניות הפרטיים, שיכול להיות שיראו יתרון בבחירה בי. אני מאמין שיש לי סיכוי, תמיד קורים דברים לא צפויים".

 

בוא נלך על תסריט אופטימי: אתה מצליח להיבחר. מה אז?

"ברור שאם אני נבחר, זה יכול לקדם אותי הלאה. השאיפות שלי הן כלכליות בסופו של דבר, אין לי איזה חזון לסייע לאנושות אז לא אדבר איתך על אידאלים. אני חושב שזה יכול להיות מקום טוב ליצור קשרים, להכיר אנשים, זה פותח דלתות. ברור שאני מעוניין בסופו של דבר לעשות לביתי".

 

ד"ר אשר הלפרין. ותיק המועמדים. "הסיכוי שלי הוא אחד לאלף" ד"ר אשר הלפרין. ותיק המועמדים. "הסיכוי שלי הוא אחד לאלף" צילום: יובל חן

 

אין לי מה להפסיד

 

הכנות של מוזסון אינה דבר של מה בכך. רוב המועמדים האחרים לא יודו שהם מבקשים לעצמם בסך הכל קצת כבוד, עמדת כוח וקרש קפיצה לעתיד. רובם מעדיפים לעטוף את מועמדותם בדיבורים על אפשרות לתרום לבנק ובעניין הרב שהתפקיד מעורר בהם. אבל לא מעט מהם מוכנים גם להודות שאף שהם משקיעים אנרגיות בניסיונות להשפיע על המצביעים, הם לא היו מציגים את מועמדותם אילו לא דרשה מהם כל כך מעט - או, במילים אחרות, אילו עלתה כסף.

 

"זה משהו שאי אפשר להפסיד בו, היות שאין דמי כניסה גבוהים", מודה אברהם כהן (58) מקדומים, שעוסק בניהול השקעות. "נכון שהסיכוי קטן, אבל הוא קיים. מי יודע, אולי בעלי המניות הגדולים - שלמה אליהו, תשובה, עזריאלי או מישהו אחר - יחליטו מסיבותיהם שלהם שמתאים להם שאברהם כהן יישב בדירקטוריון, ואז יהיה מצב שסוס שאף אחד לא מהמר עליו יזכה בסוף במירוץ".

 

ההתמודדות שלך היא מעין אמירה שגם האזרח הפשוט יכול?

"אני לא מגדיר את עצמי אזרח פשוט. אני חושב שאני מתאים לנושא מבחינת הבנה עסקית וכלכלית. אמנם לא ישבתי אף פעם בדירקטוריון, אבל אני חושב שאני מתאים לכל דירקטוריון שקיים. יש מחקר שנעשה בארצות הברית שמצא קשר בין חברות שנכשלו לבין העובדה שישבו בהן דירקטורים שבמקביל כיהנו ביותר מארבע חברות אחרות. מן הראוי שמי שמשמש בתפקיד כזה יקדיש לו חלק ניכר מזמנו. אני יכול להקדיש את זמני ללאומי. מרגע שראיתי שגליה מאור הגישה ככה מועמדות אז אמרתי שמה שגליה יכולה גם אני יכול, וזה נכון לא רק בנושא של הדירקטוריון".

 

אז בכל זאת יש פה אמירה של "גם אני יכול'?

"כן, אני בהחלט מאמין בזה. אני גם חושב שבדירקטוריון של בנק לא צריכים לשבת רק בנקאים. הבנק חייב לגוון את צוות הפיקוח שלו".

 

העולם שייך לפנסיונרים

 

הרזומה שמציג ד"ר אשר הלפרין (85) יכול כנראה להתחרות בזה של כל המועמדים האחרים גם יחד. הוא ותיק המועמדים, ואף שהוא ממהר להצהיר ש"הסיכוי שלי הוא אחד לאלף", התלהבותו ניכרת כשהוא מפרט את נקודות הציון הרלבנטיות לדעתו בקריירה שלו - מהלימודים בבית הספר למסחר ברחוב גאולה בתל אביב ("שמעון פרס היה שנתיים מעליי ואריק שרון שנתיים מתחתיי"), דרך הדוקטורט בפרינסטון ("נדמה לי שאני הישראלי הראשון בהיסטוריה שעשה את זה"), דרך היותו מנכ"ל משותף בבנק הפועלים בסוף שנות השישים, מנכ"ל בנק לאומי לתעשייה ומנכ"ל איגוד הבנקים, ועד לקורס שהוא מלמד כיום במכללה למינהל בראשון לציון ("אני המרצה הכי מבוגר במכללה, אבל הסטודנטים אומרים לי שאני יותר צעיר מרוב המרצים שלהם").

 

למה החלטת להגיש מועמדות?

"כשראיתי את כל המועמדים האחרים הבנתי שאני לא נופל מהם, אין להם רקורד כמו שלי, וחשבתי שאני מסוגל לתרום יותר. גם חשבתי שרצוי שיהיה בדירקטוריון מבוגר אחראי אחד, אדם עם ניסיון, עם שיקול דעת מסוג אחר, עם השקפת עולם שונה משל הצעירים".

 

זו בעצם אמירה שהעולם לא שייך רק לצעירים?

"כן. מגיע גם לדור שלי. ברור שאם בדירקטוריון יישבו רק אנשים בגילי זה יהיה אסון, אבל אם יהיה אחד בתוך כל הצעירים - אני לא חושב שזו תהיה קטסטרופה. זה יכול להיות דווקא לטובת הבנק. אני גם יכול להקדיש לדירקטוריון את כל הזמן הדרוש, אני חי ובועט, וחשוב לי שכל ידידיי יזכרו שאני בתמונה".

 

אתי לבני.  הקלף הנשי אתי לבני. הקלף הנשי

 

אתה עושה קמפיין כמו שאר המתמודדים?

"לא, לא ידעתי שיש אפשרות כזו, אבל עכשיו אשקול לשלוח מכתבים. אני רק לא יודע למי ואין לי מזכירה".

גם לעו"ד טובה כגן (73) יש עכשיו הרבה יותר זמן להתמסר לעבודת הדירקטוריון. בשנים האחרונות היא ממעטת להופיע בבתי משפט, מה שהפך אותה לדבריה ל"פחות רגזנית, יותר רגועה והגיונית". זו הסיבה שהיא מאמינה שהפעם, בניגוד לניסיון קודם שלה לפני 20 שנה - זה יקרה, והיא תסגור מעגל. "הגשתי אז מועמדות לדירקטוריון בנק לאומי וכתבו לי 'טרם נמצאת ראויה', ומאוד נעלבתי", היא מספרת. "עכשיו אני מחכה בשקט, לא פונה לאנשים, לא רצה לשום מקום, ירצו - יבחרו בי, לא ירצו - לא יבחרו. אני אשאר בחיים גם בלי זה. יש בהתמודדות שלי גם הצהרה. אחרי כל השחיתויות שאנו רואים בדירקטוריונים של הבנקים, צריך שיהיה שם מישהו הוגן שלא תלוי בבנק ובבעל השליטה. מישהו שמבין עניין ואי אפשר לסבן אותו".

 

מניע דומה אפשר למצוא גם אצל עמיעד ניב (70), יו"ר המכון הישראלי לחקר מדיניות קרקעית של הקרן הקיימת לישראל, שמציג עצמו כ"אדם שיש לו רקע כלכלי ציבורי גדול, וקצת מתרעם על הדרך של מינויים בכירים במשק הישראלי, של יד רוחצת יד ומשפחות ששומרות אחת על האינטרס של השנייה. לכן החלטתי לנסות לפרוץ את המחסום, אף שאני יודע שלא בהכרח אצליח".

 

בצד הצעיר של הסקאלה אפשר למצוא שני מועמדים בני 32, ערן קמחי וקרן אור־און. שניהם תל־אביבים, בוגרי תואר שני במינהל עסקים, שבעבורם ישיבה בדירקטוריון הבנק היא הזדמנות שיכולה להזניק את הקריירות שלהם קדימה. אפילו עצם הניסיון להתמודד הוא משהו שבו יוכלו להתהדר בהמשך.

 

אור־און היא עובדת בקסלמן וקסלמן, שמתמחה בניהול סיכונים במגזר הבנקאי. קמחי עוסק בשבע השנים האחרונות בניהול השקעות. "נכון, אני בחור צעיר," הוא אומר, "אבל יש מקום למישהו כמוני - ואין דבר כזה אין סיכוי". לפחות בעניין דעתו על מבנה הדירקטוריונים הנוכחיים והשינוי שהוא יכול לחולל בהם, דבריו נשמעים דומים להפליא לאלה של הפנסיונרים המתמודדים מולו: "יושבים שם כל מיני דירקטורים מכיוונו של בעל הון זה או אחר, וטוב שיהיה שם מישהו אחר בלתי תלוי ולא מונע מאינטרסים, שייצג את המשקיעים הקטנים", הוא אומר.

 

קצת פרסום אף פעם לא מזיק

 

לצד הרצון בקידום מקצועי אישי, כמה מהמועמדים מבקשים לקדם אג'נדה של קבוצת אינטרסים שעמה הם נמנים. אחד זועק 'תנו גם לזקנים', אחר 'תנו דווקא לצעירים', שלישי רוצה שתראו שגם החרדים יכולים, ורביעי רוצה להצליח בשביל ציבור הנכים. אפשר ללגלג על זה, אבל אפשר גם לראות בזה משהו יפה, דמוקרטי, זכותו של כל אדם להתמודד, להציג, להיות חלק ממשהו.

 

עמוס ספיר. מקדם במרץ את מועמדותו עמוס ספיר. מקדם במרץ את מועמדותו

 

דוגמה קלאסית לתופעה הזו מייצג רו"ח תמיר מילקובסקי (48), שמספק הסבר מפתיע להחלטתו להתמודד. "בשלוש השנים האחרונות אני נכה 90%, בעקבות מחלה, ובדירקטוריון אוכל לקדם את האוכלוסיות שהבנק צריך לעזור להם דרך תרומות לגופים ולעמותות שקשורות לנכים", הוא מכריז. "כל מוסד ציבורי הרי תורם לכל מיני מוסדות, ובמקום לתרום את הכסף לעמותות לא טובות אוכל לדאוג שהתרומות יגיעו למוסדות שעוזרים לנכים". אלא שגם לו יש מניע אישי עוד יותר. "חלק מהשיקום שלי הוא הריצה הזאת", הוא מודה. "זה נותן לי הרגשה ש'הנה, אני יכול'. אף אחד לא מאמין שיש לי סיכוי, אבל מה יש לי להפסיד? במקום לשבת בסלון ולקטר כל היום, אמרתי: 'יאללה, אני צריך לנסות'".

 

זו גם דרך לקדם קצת פרסום של משרד רואי החשבון שלך, לא?

"הפרסום של המשרד זה לא המוטיב החזק, אבל יש בזה משהו".

 

מי שמודה בפה מלא שהצגת מועמדותו היא בין היתר כלי לפרסום עצמי הוא נתן מאיר (66), מנהל לשכת הפרסום הממשלתית, שיודע דבר או שניים על פרסום ושיווק, גם של עצמו. בסוף השנה הנוכחית עתיד מאיר לפרוש, לאחר 14 שנה בתפקיד ו־40 שנה בשירות הציבורי, ועכשיו הוא מחפש את הדבר הבא.

 

עם יד על הלב, יש לך סיכוי?

"לא. לא סיכוי חזק, אף שקיבלתי מאחד הגורמים החשובים אינדיקציה חיובית. אבל זה גם מבחן כוח בשבילי, אני מודה, זה קצת משחק. חוץ מזה, ככה אני מעלה את השם שלי, זוכה קצת לפרסום, וזה יעזור לי בעתיד, אולי בתפקיד אחר. הנה, כבר דיברו עליי".

 

חברת הכנסת לשעבר אתי לבני (62) תנסה לשחק על הקלף הנשי. ב־2003 הגיעה למקום ה־12 בפריימריז של מפלגת שינוי, מה שהספיק לה כדי להיכנס לקדנציה אחת לבית המחוקקים, ועכשיו היא מנסה ליישם את כל מה שלמדה במישור הארצי במירוץ בבנק. "אני חושבת שהייצוג הנשי הוא משהו שצריך להביא בחשבון. חשוב שנשים טובות וראויות תהיינה בדירקטוריונים. לא יכול להיות שזה יהיה על טהרת הגבריות", היא אומרת בפתח חודש של קמפיין אינטנסיבי שהיא מתכננת. בשנים האחרונות, מאז שמפלגתה התנפצה ונעלמה, התמחתה לבני בעבודת הדירקטוריונים, כולל לימוד בקורסים וישיבה מעשית בלא מעט דירקטוריונים במשק. אבל בנק לאומי הוא מבחינתה גולת הכותרת, והחודש תיפגש עם גורמים מוסדיים ובעלי מניות כדי לשכנע אותם שחשוב לבחור גם נשים לדירקטוריון הבנק. אם לא תצליח הפעם, היא מצהירה, תשוב ותנסה להיבחר בפעם הבאה.

 

נשארים בבנק

 

באופן טבעי, בין המועמדים העצמאיים הרבים יש גם כאלה שמגיעים מתחום הבנקאות, לפעמים מתוככי בנק לאומי עצמו. זאב לבנברג (46), למשל, עבד בבנק לאומי במשך עשר שנים עד שעזב בשנת 2000. מאז הוא יושב בכמה דירקטוריונים ומרצה למימון ומינהל עסקים, ועכשיו הוא רוצה לחזור לבנק כדירקטור. "זה תפקיד מעניין ומושך שיהיה מעין סגירת מעגל בשבילי", הוא אומר. "אני לא עושה את זה בשביל לקפוץ הלאה, זו לא תחנת מעבר עבורי". לבנברג יודע שהוא "בין המועמדים האנונימיים והאזוטריים, לא בגלריה הראשונה של השמות המוכרים", אבל מאמין שזה לא ממש חשוב. "זו לא עבודה זוהרת כמו שנדמה לחלק מהאנשים שהרגע באו ממקומות אחרים. העבודה כדירקטור לא מצריכה שהציבור יידע את השם שלי, ואני לא צריך להופיע בטורי הרכילויות. לפני 20 שנה הדירקטוריון היה מועדון נחמד וחביב לחברים שישבו על בורקס וקפה ואישרו את הצעות ההנהלה. היום זו עבודה רצינית ואחראית של תכנון ואסטרטגיה והגשת הצעות".

 

אברהם כהן. "נכון שהסיכוי קטן, אבל הוא קיים" אברהם כהן. "נכון שהסיכוי קטן, אבל הוא קיים"

 

שמואל מסנברג (61) עבד במשך 34 שנה בבנק מזרחי טפחות, שם טיפס אט אט בסולם הדרגות עד לתפקיד מנהל החטיבה העסקית. לפני ארבע שנים עזב את הבנק, וכיום הוא דירקטור בבנק מרכנתיל הקטן. אבל הישיבה שם פתחה לו את התיאבון לאתגרים גדולים יותר.

 

"עם כל הכבוד לבנק מרכנתיל", הוא אומר, "בבנק לאומי האתגרים, העניין והחשיבות גדולים יותר. צריך שם אנשים עם ידע ולא כאלה שהחליטו סתם כך בערוב ימיהם ללכת על זה. לכן זה מתאים למישהו כמוני שבא מהתחום".

למסנברג אין אשליות. "אין לי לא גדודים ולא לגיונות, לא הלכתי לוועדת המניות ואין לי כוונה לעשות לעצמי רוד שואו מול המשקיעים המוסדיים. אבל אם המצביעים יבחנו את הרקע המקצועי של המועמדים, אז אני חושב שאני בין המועמדים הראויים". כך מאמין גם רוברט צנטלר (66), שמציג רזומה עשיר בתחום הבנקאות, ושימש בשנות השמונים סגן המפקח על הבנקים. "מי שרוצה לחפש דירקטור מקצועי ובעל ניסיון וכישורים - אז אני מתאים. אני מקווה לפגוש חלק מהאנשים הרלבנטיים כדי לדבר איתם, וחלק גם מכירים אותי מכל התפקידים הקודמים שלי, אז אני מקווה שהם בעצמם יגיעו למסקנות המתבקשות".

 

מי הכניס את האספסוף?

לא רק מועמדים אלמונים ממלאים את שורות המסלול הפרטי, מסתבר, ואפשר למצוא בו גם כמה אישים מוכרים, בעלי ייחוס משפחתי או רקורד עסקי מפואר, שלא זכו להיכלל בהמלצות המדינה והחליטו לפנות ישירות למקבלי ההחלטות של הבנק. עם אלה נמנים עו"ד יהושע נאמן (66), אחיו הצעיר של שר המשפטים יעקב נאמן, שהגיע למסלול הפרטי לאחר שניסה להציג את מועמדותו דרך המדינה אבל נענה בשלילה, בין היתר בגלל כהונת אחיו. "אני לא חושב שזה שאחי הוא שר המשפטים צריך למנוע ממני את התפקיד", הוא אומר. "יש לי הכישורים, הניסיון והמיומנות המתאימים ואני לא נופל מאף אחד שנמצא ברשימת המועמדים. לדעתי אני מתאים לדירקטוריון לאומי כמו כפפה ליד".

 

ייחוס משפחתי מביא איתו גם עמוס ספיר (72), בנו של שר האוצר לשעבר פנחס ספיר, שכיהן עד אוקטובר האחרון כיו"ר חברת הדירוג מעלות ובעבר היה משנה למנכ"ל קונצרן כלל. לפני כמה חודשים היה ספיר מועמד כדירקטור חיצוני לבנק אחר, אבל המינוי לא צלח, ועכשיו הוא מקדם במרץ את מועמדותו הנוכחית. עוד בין המועמדים המוכרים: ד"ר שלמה נס (50), רואה חשבון ועורך דין שעומד בראש אחד המשרדים המובילים בארץ שמתמחה בכינוס נכסים, ומשמש דירקטור בחברות שונות; ואיזי תפוחי (64), לשעבר יו"ר בזק ואפריקה ישראל, ומי שנחשב אחד המועמדים בעלי הסיכויים הטובים ביותר במירוץ.

 

לא כל המועמדים הללו אוהבים את העובדה שמצאו עצמם לפתע, באופן לא צפוי, במקצה העממי של המירוץ, מסתופפים לצד עמך ישראל. "התופעה הזו מוזרה בעיניי", אומר ספיר. "למה לאדם שאין לו סיכוי להיכנס לזה? אולי הם רוצים שיהיה להם ברקורד 'הייתי מועמד לבנק לאומי', אבל תהרוג אותי, אני לא מצליח להבין למה אדם מתאמץ בלי סיכוי. אני לא משמיץ אף אחד ומכבד את כולם, אבל מה, מישהו ממלא טפסים ומחכה לנס משמים? בעלי המניות הם אנשים רציניים מאוד, הם יישבו מסביב לשולחן ויבחנו את המועמדים, אז למה יש למישהו אזוטרי לקוות?".

 

גם תפוחי אמנם טוען שהוא נהנה לראות "חגיגה של דמוקרטיה עסקית", אבל חושב שהגבול נחצה. "העיקרון שכל אחד יכול להציע מישהו שיתמודד באסיפה הכללית הוא נכון, זה ככה בכל העולם הנאור ואני חושב שהגיע הזמן שזה יגיע גם לישראל, אבל הדמוקרטיה בביזנס צריכה להיות במסגרת סבירה. צריך לשנות את תקנון הבנק כך שתידרש איזו מומחיות בסיסית. החגיגה הדמוקרטית הזו צריכה להתקיים בין אנשים שהם בעלי יכולת וניסיון, שעברו תנאי סף מסוימים, כמו בכל תפקיד. אחרת זה לעשות צחוק מכל העניין".

 

נס סלחן קצת יותר. "אני חושב שמה שקורה פה זה דבר יפה, שקורה בארץ לראשונה בחברה מסדר גודל כזה", הוא אומר. "אני רואה בחיוב את עצם העובדה שאנשים מגישים מועמדות והשוק יצטרך לבוא ולבחור. זו תופעה יפה, דמוקרטית".

 

אבל מה לגבי המועמדים שניגשו בלי שיש להם סיכוי ממשי?

"יכול להיות שחלק רצו שיפרסמו את השם שלהם בעיתון, אני לא יודע, אבל כבר היו מקרים בעולם של אנשים שאף אחד לא הכיר ובסוף הגיעו לכל מיני מקומות ואפילו נהפכו למנהיגי מדינות. אסור לזלזל באף אחד".

 

לא רוצים ללכת הביתה

 

מי שיכולים אולי לתת עצות מועילות למתמודדים הטריים הם שלושה דירקטורים שמסיימים עתה כהונה בת שש־שבע שנים בדירקטוריון לאומי ומעמידים עצמם לבחירה חוזרת במסלול הפרטי. שלושתם מודים שהתאכזבו כאשר לא הומלצו על ידי המדינה וכעת עליהם להיאבק מאפס כדי לחזור ולהיבחר, אבל שלושתם גם מאוד רוצים שזה יקרה.

 

"זה תפקיד לא קל, שמחייב השקעת זמן רבה יחסית כדי למלא אותו כהלכה", מזהירה נורית סגל (67), חברת דירקטוריון הבנק מאז 2003, את המתמודדים הטריים, "אבל הוא תפקיד שאני מוצאת בו עניין רב, ולכן אשמח להמשיך בו". חברה לדירקטוריון משה וידמן (66) מבין ללבם של המתמודדים החדשים ואומר שישיבה בדירקטוריון של בנק אכן מסייעת "ללמוד להכיר את המשק. זה מוסיף לא מעט, ויש אנשים שזה יכול לפתוח עבורם דלתות בעתיד, אבל לא לכולם", הוא מתריע. "כל אחד לפי היכולות שלו".

 

רו"ח יעקב גולדמן (55), חבר הדירקטוריון השלישי שמנסה את מזלו במסלול הפרטי, טוען שהקדיש בממוצע כ־15 שעות שבועיות לפעילות בבנק, ומגלה שחברי דירקטוריון מקבלים כ־5,000 שקל עבור כל ישיבה. "אפשר להתפרנס מזה לא רע", הוא אומר, "אבל אני לא נכנסתי לזה כפרנסה, וגם צריך לזכור שהאחריות המוטלת על דירקטורים היא גדולה, ויש גם סיכון לתביעות, כמו במקרים של ליהמן ברדרס וגולדמן זאקס בחו"ל. זה עסק רציני, לא משהו שעושים רק כדי שהשם שלך יתנוסס שם".

 

מה אתה חושב על ריבוי המתמודדים?

"אני חושב שהמהלך עכשיו יצא קצת מפרופורציה. זה נעשה בלי סינון מוקדם, ונדמה לי שהרבה אנשים מסתכלים רק על ההטבות בתפקיד וקצת מקלים ראש בעניין. זה לא תפקיד כל כך קל. אם הייתי יכול, הייתי משנה את תקנון הבנק כך שלא כל מועמד יוכל להציג את עצמו בזכות מניה יחידה שברשותו, אלא שיהיה תהליך שיבדוק את הניסיון והכישורים של המועמדים. היום זה נראה יותר כמו גמר 'כוכב נולד' - רק בלי אודישנים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x