• תפריט
השראה

יוצר "אבודים": הכל הוא חידה

ג'יי ג'יי אברהמס הוא לא רק יוצר "אבודים", "קלוברפילד" ו"פליסיטי", הוא גם מכתיב דרך חדשה לגמרי לתפוס את החיים

אסף אביר 12:1923.04.09

אחרי חמש עונות על האי המסתורי ואינספור רמזים שונים, משונים וסותרים, ולג'יי.ג'יי אברהמס אין מושג איך "אבודים" תיגמר. כן, היוצר, התסריטאי המוביל והמפיק של הסדרה שנהפכה לתופעה לא טרח לחשוב על הסוף. "בסדרות כאלה הרבה מהעבודה היא עניין של אמונה עיוורת", הוא מסביר בראיון בלעדי ל"כלכליסט". "אתה לא יודע אם הסדרה תשרוד, אז אתה זורק לתסריט דברים גדולים ומקווה שיהיה בסדר".

 

כלומר, מהפרק הראשון הצופים מנסים לפענח רמזים, אבל אתם בכלל לא המצאתם להם פתרון.

"עד היום לא יודעים מה היה במזוודה הזוהרת מ'ספרות זולה', או מה המידע במיקרופילם ב'מזימות בינלאומיות' של היצ'קוק. תשובה רק היתה הופכת את זה לפחות מגניב. בסיפורים טובים לא הידע מעניין אלא המסתורין".

 

אז אין סוף? הוא פשוט לא חשוב?

"אנחנו מגבשים סוף, ודואגים שהוא יעמוד בציפיות. הסוף כן חשוב. אתה יודע, יכולה להיות לך תעלומה עם פתרון מבריק, אבל אם הדרך לא מעניינת - אז גם התעלומה לא תעניין. ואם יש לך דרך מעניינת אבל סוף שלא עומד בציפיות, אנשים ירגישו שמכרת להם בולשיט. מה שאני אומר זה שהסוף עדיין יכול להשתנות".

 

לא סרט, פאזל

 

אולי זה סוד הכוח של אברהמס: העובדה שהכל ­- לא רק הסוף, גם ההתחלה ומה שבאמצע - יכול להשתנות. בשנים האחרונות נהפך שמו למילה נרדפת לאופנה קולנועית חדשה: שילוב של דרמה גדושה ביחסים סבוכים בתוך קבוצת אנשים, עם אקשן בלתי פוסק ותעלומות על־טבעיות, שהמסתורין בהן רק מתעצם והולך ככל שהעלילה מתקדמת. מה שיפה בסדרות ובסרטים שלו הוא שהם אמיתיים מאוד; גם כשמדובר בלהיטי מדע בדיוני, אקשן או מתח, הם נאמנים למציאות יותר מרוב הדרמות והקומדיות הריאליסטיות. כי מהם החיים אם לא עלילה סבוכה של יחסים בין־אישיים, מסתורין והפתעות, שאף אחד לא יודע את סופה?

 

ג'יי ג'יי אברהמס ג'יי ג'יי אברהמס צילום: MCT

קחו לדוגמה את "קלוברפילד", להיט האימה שהפיק אברהמס בשנה שעברה. הסרט נראה כמסמך שצולם במצלמת וידיאו ביתית, בלילה שבו מפלצת ענקית עלתה מהים והחריבה את מנהטן. אלא שהסרט לא מגלה מהי המפלצת, מדוע הופיעה, מה עלה בגורלה ובגורל העולם, אפילו לא איך היא נראית. לכל אורכו, במשך 85 דקות, המפלצת מקבלת רק כמה שברירי שניות מסך, וכל השאלות על האסון הנורא ועל הסיפור שסביבו נותרות פתוחות. שנה אחרי יציאת הסרט, חיפוש בגוגל של המילים "תיאוריות קלוברפילד" מניב כ־90 אלף תוצאות, ובהן אנציקלופדיה המוקדשת לסרט ועשרות בלוגים שמנתחים רמזים. באתרים שונים מסתובבות גם פיסות פאזל קטנות שנשתלו על ידי חברת ההפקה של אברהמס, ובהן ידיעות מאתרי חדשות מפוברקים ועמודי מייספייס שהוקמו עבור דמויות הסרט.

 

כל האתרים והרמזים באינטרנט היו גימיק, או שזו דרך חדשה לספר סיפור ולהרחיב את גבולות המדיום?

"רובם נולדו כניסוי. נראה לנו מעניין ליצור פאזל שהסרט הוא רק חתיכה ממנו, שאפשר ליהנות ממנה גם בלי כל השאר. אנחנו מתנסים בליצור סיפורים שמתגנבים אל אנשים".

 

אתה חושב שנראה בעתיד עוד סיפורים כאלה?

"כן. אנשים אוהבים להשתתף ולפתור חידות. השאלה היא איזה מסר אתה רוצה להעביר כדי להרחיב את גבולות העולם שאתה יוצר".

 

בכלל לא אוהב לכתוב

 

אברהמס (42) - מפיק, במאי, תסריטאי, מלחין, אפילו שחקן אורח - הוא אחד היוצרים הפורים בהוליווד. האיש שמעיד על עצמו שהסיוט הכי גדול שלו הוא להיות על מטוס שמתרסק יסיים בשנה הבאה את "אבודים", שגרפה עד כה שמונה פרסי אמי וגלובוס הזהב אחד. במקביל יעלו העונה השנייה של "פרינג'", סדרת המתח של אברהמס, והעונה הראשונה של הדרמה הרפואית החדשה בבימויו, "אנטומיה של תקווה". לפני כשבועיים עלתה על מסכי הקולנוע ברחבי העולם התרומה שלו לסאגת "מסע בין כוכבים". במקביל עובד אברהמס על סאגה קולנועית חדשה שמבוססת על "המגדל האפל", סדרת הספרים של סטיבן קינג, ועל סרט המשך ל"קלוברפילד".

 

העומס הזה מאפיין גם את האיש וגם את המשרד שלו. אברהמס הוא סופר־גיק: חייכן, ממושקף, מדבר מהר, מתבדח הרבה. חלל העבודה שלו בשדרות מלרוז בהוליווד נראה, לפי עיתונאי שביקר במקום, כחדר משחקים ענקי - מלא צעצועים, מסיכות של מפלצות, רובוטים, עפרונות צבעוניים, כלי נגינה ודגם של ראש אנושי פתוח. כך נראה גם יום עבודה של אברהמס, בוגר קולג' לאמנויות: הוא מצייר ויוצר אנימציה ממוחשבת, מפסל במכשיר לייזר לחיתוך, בונה תפאורה ואביזרים, עושה קסמים עם מטבעות וקלפים, ועובד תמיד על כמה פרויקטים במקביל. מדי פעם הוא נכנס לאולפן ההקלטות שצמוד למשרד ומנגן; הוא ביצע בעצמו את נעימות הפתיחה של שתיים מהסדרות שיצר, "פליסיטי" ו"זהות בדויה", וגם שני קטעים מוזיקליים ל"משימה בלתי אפשרית 3" שביים. "רק לכתוב אני לא אוהב", הוא נוהג לומר. "את זה אני עושה רק כשיש דדליין".

 

תעשיית הטלוויזיה האמריקאית, סדנת היזע המושלמת, מכה בו עם עוד ועוד דדליינים שמכריחים אותו לכתוב. קצב העבודה בענף מסחרר: צוות תסריטאים של סדרת טלוויזיה נדרש לכתוב כ־170 עמודי תסריט מדי שבוע - כעמוד מוגמר לשעת עבודה של כותב. הלחץ הזה לא מותיר זמן לעסוק בתכנונים לעתיד, ולכן רוב ההתפתחויות העלילתיות ופתרונות התעלומות נקבעים מפרק לפרק — גם בסדרות מורכבות כמו "24" ו"אבודים". "ניו יורק טיימס" הכתיר את התופעה בכותרת "מתים לדעת מה קורה בסוף? גם התסריטאים", וניסה להבין איך זה עובד באמת.

 

שותפו של אברהמס ליצירת "אבודים", דיימון לינדלוף, היה אחד המרואיינים בכתבה ב"ניו יורק טיימס". בין השאר הוא סיפר שאת דב הקוטב, את המפלצת של האי ואת הקבוצה המסתורית של "האחרים" הם המציאו תוך כדי עבודה, בלי לחשוב בכלל על המשמעות שלהם. רוברט קוקרן, מיוצרי סדרת המתח "24", סיפר שם: "בעונה הראשונה עוד היינו אובססיביים לגבי סיפור המסגרת. אמרנו, 'אוי אלוהים, בוא נתכנן כמה שיותר פרקים קדימה'. אבל זה רק סיבך אותנו".

 

לא ידענו הרבה, התעניינו בדמויות

 

במקרה של "אבודים", לוח הזמנים אפילו לא אִפשר ליוצרים להסתבך כך. "לויד בראון, אז רשת ABC, נתן לנו ארבעה ימים לכתוב שלד לסדרה עלילתית בהשראת 'הישרדות'", מספר אברהמס. "חשבתי שזה טירוף. עבדנו מסביב לשעון. ביום שישי הגשנו לו תקציר של 20 עמודים, ולמחרת הודיעו לנו שקיבלנו אור ירוק ושיש לנו 12 שבועות להפיק פרק פיילוט. לא נשאר לנו זמן לתכנונים. התסריט לפרק הראשון הורכב מהסצנות שכתבנו לאודישנים".

 

ובשבוע הראשון הזה, כמה מהסוד של האי כבר היה מוחלט?

"דיברנו על זה שיהיה פיר באדמה, ידענו שאנחנו רוצים שלאי יהיה רקע שקשור לניסויים מדעיים, ודיברנו על כמה מהלכים עלילתיים שהיו חשובים לנו. לא הרבה מעבר לכך".

 

במה כן התעסקתם?

"רוב הזמן התעסקנו בדמויות, הן מה שעניין אותנו. קפצנו בינן לבין המהלכים העלילתיים, החלטנו מי יהיה ובמי נתמקד. החלטנו שאנחנו רוצים מישהו שיפתח קשר מיסטי אל האי, מישהו עם עבר אפל, סוייר כזה, זוג שלא מדבר אנגלית ושיש לו בעיות ביחסים, רצינו דמות של רופא".

 

אברהמס ולינדולף שכרו כמה משרדי ליהוק ברחבי העולם, וכמעט מדי יום ערכו ביניהם סבב טלפונים והודיעו שצצה דמות חדשה ושצריך לגייס שחקן חדש.

 

"אבל בסופו של דבר, הדמויות נתפרו על השחקנים שנבחרו. יונג'ין קים הגיעה אלינו להיבחן לתפקיד של קייט, אבל ברגע שראינו אותה החלטנו שהזוג שלא מדבר אנגלית יהיה קוריאני, והדמות של סאן נולדה. ידענו שאנחנו רוצים דמות קומית, סטלן כזה, אבל רק כשחורחה גרסייה נכנס לאודישן, הארלי נולד. כך השתנו הדמויות, וכמה פעמים שינינו לגמרי את כיוון העלילה כדי להתאים אותה לשחקנים".

 

מה זאת אומרת?

"למשל מייקל אמרסון, שמגלם את בן. כשהתחלנו הוא בכלל לא היה ברדאר שלנו, אבל בסוף העונה השנייה, כשראינו שהוא כזה שחקן בלתי רגיל, החלטנו להפוך את הדמות שלו לאחת המרכזיות בסדרה. אתה רואה, יש יתרונות לזה שלא מחליטים על הכל מראש".

 

 

צוות אבודים. התעניינו בדמויות צוות אבודים. התעניינו בדמויות

 

סיפור טוב הוא תיבה סגורה

 

את הסרט הראשון שלו יצר ג'פרי ג'ייקוב אברהמס, בנו של מפיק סרטי הטלוויזיה ג'ראלד אברהמס, בגיל תשע. בעזרת מצלמה שקיבל מסבו הוא צילם ילד שעומד ורוחץ את פניו, כשלפתע יד אוחזת סכין מופיעה מאחוריו ודוקרת אותו בגבו. את הילד שיחק חברו של ג'יי.ג'יי מילדות, גרג גרונברג - שכעבור שנים הופיע בסדרה "זהות בדויה" כשותפו השמנמנן של סוכן הסי.אי.איי מייקל וון, וגם מופיע בפרק הראשון של "אבודים" כטייס המטוס שנהרג זמן קצר לאחר ההתרסקות. את הדוקר המסתורי שיחק ג'יי.ג'יי עצמו, שהחזיק את המצלמה ביד שמאל ואת הסכין ביד ימין. לא הרבה השתנה מאז.

 

"תמיד אהבתי הפתעות ומסתורין", אומר אברהמס. "מגיל צעיר אני אוהב קסמים. אני אוהב את הרגע שבו הקוסם מסיח את תשומת לבך וגורם לך לחשוב שמשהו אחד קורה, ואז שולף את המטבע ממקום לא צפוי ומראה לך שהמציאות אחרת לגמרי. עד היום אני אוהב את ההפתעות האלה, ואני מנסה לשלב אותן גם כשאני משחק בז'אנרים שונים. אבל כולן משמשות תמיד רק רקע לדמויות ולדרמה, שהן הסיפור האמיתי".

 

הקריירה ההוליוודית הרשמית של אברהמס החלה כעבור 15 שנה; בשנתו האחרונה בקולג' הוא סייע לידידתו ג'יל מזורסקי לכתוב את התסריט לקומדיה "יומן עסקים", שבה כיכב ג'ים בלושי. ב־1991 אברהמס כתב את הדרמה "בנוגע להנרי", עם הריסון פורד; ב־1992 את "צעיר לנצח", עם מל גיבסון; וב־1998, אחרי חמש שנות עבודה על פרויקט שלא יצא לפועל, היה בין תסריטאי שובר הקופות "ארמגדון".

 

באותה שנה עבר לטלוויזיה ויצר את הסדרה הראשונה שלו, דרמת הקולג' "פליסיטי". בארבע העונות של הסדר יצר אברהמס שרשראות אינסופיות של תהפוכות עלילתיות, וגיבש את אחד המאפיינים העיקריים של עבודתו - תיעוד חד של יחסים סבוכים בקבוצת הדמויות המובילות. התהפוכות והיחסים הסבוכים אפיינו גם את הסדרה הבאה שהפיק, "זהות בדויה", רק שהפעם נוסף ממד המתח והאקשן שאופייני לו. במרכז הסדרה עומדת סוכנת סי.אי.איי שמושתלת בתוך ארגון פשע בינלאומי, ובמקביל למשימותיה ברחבי העולם מנסה לסיים תואר בספרות. "זה התחיל בתור בדיחה כשעבדנו על 'פליסיטי'", מספר אברהמס באחד מקטעי הבונוס בדי.וי.די של הסדרה. "לא נשאר לנו מה לעשות אתה, אז חשבנו בצחוק להפוך אותה למרגלת, כך שהיא תצטרך לאזן את הלימודים עם יחסי האהבה והמשימות החשאיות. בסוף זה נהפך לסדרה נפרדת". הצלחתה היחסית של "זהות בדויה", ששודרה ב־2001–2005, היא שזיכתה את אברהמס בג'וב הבא שלו, "אבודים".

 

"אבודים" היא, במידה רבה, סדרה על מה שאין בה, על הנעלמים הגדולים. וזאת אמנם ההשראה הגדולה של אברהמס: הנעלם הגדול. הוא מסתתר בתיבת עץ קטנה על מדף במשרדו; גודלה כ־40 ס"מ, ועל אחת מדפנותיה מצויר סימן שאלה גדול. "זאת קופסה עם אביזרי קסמים, מהסוג שמוכרים במבצע של 'שלמו 15 דולר וקבלו קסמים בשווי 20 דולר'", סיפר אברהמס כשהציג את התיבה בהרצאה שנתן לפני שנתיים בקליפורניה. "קניתי אותה מזמן בחנות הקסמים ניו טננטס בניו יורק, ואף פעם לא פתחתי אותה. למה לא פתחתי אותה? כי היא מייצגת עבורי משהו חשוב - את הפוטנציאל. את הבלתי אפשרי. מהם סיפורים טובים אם לא תיבות מסתורין סגורות? ב'מלחמת הכוכבים' אתה מרותק כשאתה רואה לראשונה את ההולוגרמה של הנסיכה ליה, כי אתה לא יודע מי זו. ב'מלתעות' אתה מפחד יותר, כי אתה לא רואה את הכריש. ב'הנוסע השמיני' אתה לא רואה את המפלצת. אבל גם ב'הבוגר', כשבן ואיליין מתחילים לשוחח במכונית וסוגרים את הגג הנפתח, אתה מרגיש שזה הדייט הכי רומנטי בעולם דווקא משום שאתה לא שומע על מה הם מדברים. כל עוד לא אפתח את התיבה הזאת, כל דבר יוכל להיות בה. לכן אני הולך להשאיר אותה סגורה".

 

עשה לך דילר

 

אני עדיין לא מבין עד הסוף את סוד הקסם של היצירות של אברהמס. בניסיון אחרון לפצח את החידה הזאת, אני מציע לו תרגיל קטן: אני אזרוק שם של קלאסיקה קולנועית, והוא יסביר לי איך היה עושה את הסרט הזה בצורה "ג'יי.ג'יית". אני מתחיל מ"בלייד ראנר".

 

"יהיה לי קשה לעשות את זה. גם משום שזה סרט כמעט מושלם, וגם משום שכבר עכשיו מסתובבות איזה 12 גרסאות במאי שונות שלו". אברהמס חושב לרגע ונוקש בלשונו. "אבל אני אתן לך תשובה שיכולה להתאים לכל סרט: אני חושב שהמפתח הוא להציג את הסיפור מעיניה של דמות שגורמת לך להרגיש משהו. קח אנדרדוג, או מהפכן, או מישהו חולה, או מאוהב או מבולבל או מעונה או נמלט - לא משנה מה. הפוך את המישהו הזה ל'דילר' של הסיפור. נסה למצוא דרך שבה תוכל להזדהות איתו, שתבין בדיוק מה עובר עליו, איך הוא תופס העולם, מה המאבק הפנימי שלו ואיך הוא יתמודד עם כל מבחן שייקרה בדרכו. האמינות שלו היא המרכיב הקריטי.

 

"ב'בלייד ראנר', למשל, הסיפור הוא על שוטר שהולך למצוא רובוטים ואז עושה להם מבחן שמוודא שהם רובוטים. מה מעניין בזה? זה מעניין כי אתה פשוט אוהב את דקר. אתה מזדהה איתו לגמרי. אתה מרגיש שאתה זה שמחפש את הרובוטים, או שאתה זה שצריך לצוד את הכריש של 'מלתעות', או להתחתן עם גבר עשיר אל מול עיני בעלך לשעבר, כמו ב'סיפור פילדלפיה' שאני מאוד אוהב. לא הכריש והחתונה והרובוטים מעניינים את הקהל, אלא החיבור לדמות. תתחיל עם הדמות מקרוב, בהיכרות אינטימית - ואז תעבור למדהים, לענקי. וכל עוד הדמות אמינה, הקהל שלך יילך אתך.

 

ב'פרינג'' (הסדרה החדשה שלו) לא שמעתי מילה רעה על זה שהגיבורה פוגשת את החבר שלה במימד אחר, כששניהם חצי שקופים וזו הדרך היחידה שלהם לתקשר אחרי שהוא נכנס לתרדמת. אבל אני מקבל בלי סוף תלונות בסגנון 'אין בהרווארד מעבדות כמו זאת שאתה מראה בסדרה, ואם היו אז לא היו משאילים אותן

לאף.בי.איי'. רקע ופרטים מדעיים וחידות לא משכנעים לבדם. אבל דמות אמינה תאפשר לך לעשות הכל". C

בטל שלח
    לכל התגובות
    x