פרשנותההחלטה על משפט חוזר לזדורוב: השופט מלצר צמצם עצמו לראיות הפורנזיות
פרשנות
ההחלטה על משפט חוזר לזדורוב: השופט מלצר צמצם עצמו לראיות הפורנזיות
זדורוב זכה למשפט חוזר אחרי 12 שנות מאסר בעיקר בגלל טביעת העקב שנמצאה על מכסה האסלה בזירת הרצח: השופט חנן מלצר שלל את טענת המדינה בעניין, לפיה היא הוטבעה על ידי "מחלץ אלמוני", והניח בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת תשתית שמותירה ספק רציני - שצפוי להספיק לזיכוי. וגם: מילה על שופטים עם ניסיון ותודעה סניגוריאלית
1
זדורוב זכה למשפט חוזר אחרי 12 שנות מאסר, בגלל טביעת העקב שנמצאה על מכסה האסלה בזירת הרצח. אין מחלוקת שהיא לא הייתה שייכת לזדורוב. המדינה טענה שהיא הוטבעה על ידי "מחלץ אלמוני", שהגיע לזירה לאחר גילוי הגופה - כחמש שעות לאחר הרצח. אלא שכאן נכנס המדע לפעולה, ובאמצעותו שולל המשנה לנשיאת העליון, חנן מלצר, את טענת המדינה.
על טביעת העקב נמצא דם, והשאלה היא כמה זמן יכול דם לנזול מגופה לאחר המוות. התשובה היא דקות ספורות (כי לאדם מת אין לחץ דם). לכן, טביעת העקב אינה שייכת ל"מחלץ האלמוני" שהגיע אחרי כחמש שעות; רוב הסיכויים שהיא של הרוצח - ובכל מקרה היא אינה של זדורוב. הראיה הפורנזית במקרה זה לא מגלה את הרוצח, אבל שוללת את זדורוב כרוצח. מלצר כמובן לא טוען זאת חד משמעית, אבל התשתית שהוא מניח בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, מותירה ספק רציני שצפוי להספיק לזיכוי.
2
מלצר מוסיף לראיה זו טעות באחת מחוות הדעת שנתן המכון הלאומי לרפואה משפטית במהלך המשפט. טעות שנוגעת להימצאו של כתם דם של המנוחה בתא השירותים השלישי, אליו וממנו נמלט הרוצח לאחר שנלכד בתא השני, בו בוצע הרצח. מסלול זה מנוגד למסלול שזדורוב הדגים בשחזור.
בדרגת חשיבות ועוצמה פחותות נמצא סיפורם של א"ח וא"ק, והשערה שנמצאה בזירת הרצח - שיכולה להתאים בהסתברות כלשהי לא"ח. כראיה יחידה זה לא היה מספיק למשפט חוזר, אבל כסיוע מסוים - יש לכך משקל.
3
פרשת זדורוב חרגה מזמן מעיסוק בראיות פורנזיות בלבד. הדיון בחפותו של זדורוב מתקיים בסדרות תיעודיות, ברשתות חברתיות ובציבור - במה שמזכיר את הלהט סביב פרשת עמוס ברנס. אם תרצו, ברנס על 'טורבו' של הרשתות החברתיות והתיעוד הדוקומנטרי של המאה ה-21.
באירועים כאלה, הציבור נחלק לשתי כתות של מאמינים, לכנסיות של בעד ונגד. טוב עשה מלצר שצמצם עצמו לראיות הפורנזיות ולא נתן לספק הציבורי לחלחל לספק המשפטי. זאת, כדי להרחיק את המשפט ככל האפשר מזירת השיח הציבורי והתקשורתי. ולמרות זאת, ספק רב אם ההחלטה על המשפט החוזר לא הושפעה מההתגייסות הרחבה לטובת זדורוב. וגם מעמדתה הנחרצת של המשפחה ששללה את זדורוב כרוצח. בית המשפט לא נוהג לשקלל את חוכמת ההמונים או את תחושות המשפחה, אבל כל אלה הצטברו ונערמו למנופי לחץ. ייתכן שההחלטה הושפעה גם מדעת המיעוט של השופט יורם דנציגר, שישב בהרכב העליון שדחה את ערעורו של זדורוב.
4
לחוסר האמון הציבורי בהרשעה תרמה גם פרשת ד"ר מאיה פורמן רזניק, והטיפול הדורסני של הפרקליטות בחוות דעתה של הרופאה המשפטית שלא הלמה ולא תאמה את הקו של הרשעת זדורוב. האירוע לא הפך לגיים צ'יינג'ר בהחלטה על משפט חוזר, אבל הוא הסגיר את הלהט של הפרקליטות לכתוש כל עמדה וכל פקפוק בדרך אל היעד.
וזה מתקשר, בקומה גבוהה יותר של המערכת המשפטית כולה, לקמצנות הגדולה בהיענות למשפטים חוזרים. יש לכך סיבות טובות: סופיות הדיון, שתי ערכאת ולפעמים שלוש שבוחנות את ההרשעה, וכמובן ניקיון כפיה ודעתה של הפרקליטות שלא תיתן לראיה מזכה להכשיל את ההרשעה. אבל, גם אחרי כל אלה, עדיין יש מקרים, כמו זה, בהם מצליחים לגייס את דעת הקהל, חוות דעת משפטיות, ותחקירים תקשורתיים שמצביעים על כשל אפשרי שנפל בתהליך המשפטי. מעניין ומרגש לציין שההתגייסות הזו היא לטובת החלשים והמוחלשים בחברה. עמוס ברנס, הבדואי סולימן אל-עביד והרוסי רומן זדורוב; אנשים שלא שולטים בשפה, שקל לתעתע בהם בשחזורים ובחילוץ הודאות ממדובבים מפוקפקים.
5
והערה על השופטים. השופט יורם דנציגר, שזיכה את זדורוב בדעת מיעוט, והשופט חנן מלצר, שקיבל היום את בקשתו למשפט חוזר, הם שני השופטים היחידים שמונו בעשרות השנים האחרונות מהשוק הפרטי; ובבית המשפט העליון חסרים עכשיו שופטים כאלה. בסבב המינויים הקרוב, כשעל הפרק יהיו ארבעה כאלו, ידברו כולם על מזרחי, דתי, ערבי, אישה. סיפור זדורוב מספק תמיכה חזקה במינוי שופט מהשוק הפרטי, רצוי אחד עם ניסיון ותודעה סניגוריאלית. הדבר מתבקש הן לנוכח עוצמתה של הפרקליטות בחיינו, והן לנוכח העובדה שכרגע אין בעליון אף שופט שהגיע מהסניגוריה. בהזדמנות זו ראוי לשקול מועמד כד"ר יואב ספיר, שפורש מתפקיד הסניגור הציבורי הארצי ויכול למלא את החלל שנוצר עם פרישתם של דנציגר ומלצר.
