מענקים לעניים? סוכריות לקבלנים

שוב מדברים על החזרת המענקים לרוכשי דירות, ושוב קל להתאהב בפתרון החברתי המושלם לכאורה הזה. שרי הממשלה לדורותיהם מחבבים אותו במיוחד כי הוא מאפשר להם להצהיר שבמקום לתת לקבלנים עשירים, המדינה מסייעת למחוסרי הדירות ועל הדרך מפתחת את הפריפריה.

רחוב בירוחם צילום: חיים הורנשטיין

אך מה שנשמע טוב במסיבות עיתונאים לא בהכרח מוכיח את עצמו במבחן המציאות. מחירי שוק נקבעים במפגש בין ביקוש והיצע. אם המפגש נעשה במחיר של מיליון שקל לדירה בפריפריה, קופון של רבע מיליון לא יביא לירידת המחיר. יותר סביר שהוא יגרום לקבלן לעדכן את המחירון כלפי מעלה. ולא פחות חשוב, מענקים לפריפריה בעיקר מנציחים הסללה ונחשלות. לדחוף את מי שאין לו די הון עצמי לקנות דירה ב"סוף העולם" לא יעשה טוב - לא לקונים ולא לערים המרוחקות מהמרכז. חינוך טוב, תחבורה מהירה, קהילה מפותחת ושירותי בריאות נורמליים דווקא כן.

מידת האפקטיביות של המענקים היא כבר לא ויכוח תיאורטי. ב־2003 בדקו כלכלני בנק ישראל את יעילות תוכנית שרנסקי, שהעניקה 50 אלף שקל לרוכשי דירה בפריפריה. מסקנת החוקרים היתה כי התוכנית הביאה לזינוק במספר העסקאות, אך, "גרמה לעלייה ניכרת במחירי הדירות". וכן — הפריפריה נשארה פריפריה. בשנת 2015, כשירושלים עלתה על ראש שמחתנו, הוחלט לתת מענקים לסטודנטים ששכרו דירות בעיר. גם במקרה זה בנק ישראל בדק ומצא כי חלק משמעותי מהסיוע התגלגל לבעלי הדירות ושכר הדירה במרכז העיר טיפס ב־4%־7%. האם זה ישנה משהו לפוליטיקאים? לא בטוח. עובדה שאחרי שהביקורת על תוכנית שרנסקי פורסמה הגיעו מענקי איתם, הרצוג ואטיאס כשרי שיכון. בפרפרזה לבן גוריון - לא משנה מה העם צריך, אלא מה העם רוצה. והעם בהחלט שמח לעוד ועוד מענקים. אז מה אם הוא משלם עליהם. אז מה אם זה מסייע בעיקר לקבלנים. אז מה אם כבר יש בור ענק בקופה הציבורית.