חקר ביצועים: השבוע של חריגות השכר, מחאת הפעוטונים והבחירות ביוון

חריגות השכר - מערב פרוע

שלוש נקודות מדאיגות בלטו בדו"ח על חריגות השכר במגזר הציבורי, שפורסם השבוע. ראשית, מתברר ש־38% מהחריגות בשכר גבוה בארגון נמצאו בתעשייה האווירית, ומיוחסות לשעות נוספות בלתי מוסברות. זה נתון קיצוני, שמדגים עד כמה הארגון הזה נהפך למדינה בתוך מדינה ומדוע שיעור הרווחיות שלו דומה לרשת קמעונאית מקרטעת ולא לתעשייה ביטחונית. שנית, 29% מהחריגות בקרב בעלי תפקידים בכירים נמצאו ברשות שדות התעופה, עוד גוף בעייתי שיש לטפל בו. אבל שתי הנקודות האלה כבר די ידועות; הנקודה השלישית מטרידה במיוחד: כחצי מהחקירות שנפתחות על חריגות שכר נסגרות. באגף הממונה על השכר באוצר, בראשות קובי בר נתן (בתמונה), מתגאים בנתון המשלים — חצי מהחקירות מגיעות להרשעה — אבל זה שיעור נמוך שמעיד על התנהלות בעייתית ומראה שוב שהטיפול של המדינה במערב הפרוע בחלק מהגופים הממשלתיים כושל למדי.

גולן פרידנפלד

קובי בר נתן צילום: דוברות משרד האוצר

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

רפורמת שטרום - לא למדו

לכל רפורמה, טובה ככל שתהיה, יש תופעות לוואי. זו שהוביל יוסי בכר, למשל, הפכה את הניהול של חסכונות הציבור לתחום תחרותי, אבל ייקרה את השירות ויצרה מפלצות חדשות בדמות חברות הביטוח. היה אפשר לקוות שהמחוקק ילמד ויבין איך לצמצם את תופעות הלוואי לקראת הרפורמה הבאה, אבל אז באה זו של דרור שטרום, להפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים, והוכיחה שלא באמת היתה הפקת לקחים. שוב המטרה — הגברת התחרות באמצעות הוצאת עוד פעילות רווחית מידי הבנקים — מובילה להתייקרות, כפי שהכריזה השבוע ישראכרט. יש לה סיבה טובה: ישראכרט הונפקה וצריכה לעמוד בציפיות המשקיעים; לאומי קארד, שנמכרה לקרן השקעות, תתחיל גם היא בקרוב להרגיש את לחץ הציפיות. כך שההיגיון העסקי ברור, אבל הצרכן שוב נותר חשוף לעליות מחירים, בחסות המחוקקים שלא לומדים.

סופי שולמן

משק הגז - הכל חוץ מתחרות

חוזה הגז האחרון של חברת החשמל המחיש שוב עד כמה מבנה משק האנרגיה פה עקום: החברה נאלצה לבקש תמחור רק משני ספקים, מאגר תמר ומאגר לווייתן, שלשניהם כמובן אותם בעלים מרכזיים, דלק ונובל אנרג'י. שני הספקים הציעו, כמה מפתיע, את התמחור המקסימלי שקבעה הממשלה. אז מה הפלא שמהפכת הגז מובילה בסופו של דבר להוזלה מזערית בלבד בתעריף החשמל (2%-3% בלבד)? אם הממשלה לא יכולה להביא מתחרים חדשים היא צריכה לוותר על תקרת המחיר, כדי להגדיל את הסיכוי לתחרות בין השחקנים הקיימים. אחרת משק הגז יתנהל כמו משק הדלק — אלף תחנות, וב־99% מהן המחיר זהה.

ליאור גוטמן

יצחק תשובה צילום: אלבטרוס, משה בנימין

סערת הפעוטונים - ועוד במדינת הרגולציה

ישראל היא מדינת הרגולציה: דו"ח של ה־OECD מ־2018 הראה שיש כאן כ־200 גופים שעוסקים ברגולציה, והזהיר שמדובר בהרבה יותר מדי (באוסטרליה, לשם השוואה, יש 80. בהולנד 12). לצד גופי הפיקוח הגדולים והמוכרים יש גם אינספור אחרים, מפקחים על הסמכת מעבדות, פינוי מוקשים, צלילה ספורטיבית ועוד ועוד. במקרים רבים, בעיקר אלה הכלכליים, ישנם רגולטורים מצטלבים עם סמכויות חופפות. אבל דווקא בכל הנוגע לפעוטונים, השוק חופשי; כל אחד יכול לפתוח פעוטון לתינוקות בני פחות מ־3. החיים שלהם מעניינים את המדינה פחות משוק ניירות הערך, למשל, מעניינים בערך כמו אלה של פועלי הבניין שנופלים למותם בהיעדר פיקוח. בממשלה מרבים לדבר על עודף רגולציה; אבל הבעיה היא לא רק הכמות, אלא גם האיכות — על מה ואיך הם מפקחים.

משה גורלי

תשלומי הורים - לא הדיון הנכון

לרגע אחד השבוע האופוזיציה הצליחה לסכל את האישור של רוב תשלומי ההורים במוסדות החינוך. על פניו, הישג, אבל כבר כשנרשם היה ברור שאי אפשר למנוע מבתי הספר טיולים ופעולות תרבות, ובסופו של דבר סביר שהתשלומים יאושרו. וכרגיל, הדיון החשוב התפספס, וכפליים. ראשית, כי הדרישה שהמדינה תממן את הפעולות האלה מעוררת את השאלה אם סביר שהיא תשקיע בהן 1.5 מיליארד שקל. אין מטרות חיוניות יותר לכסף הזה, אפילו בתחום החינוך? שנית, הוויכוח מתמקד תמיד בסכומים הקטנים יחסית של תשלומי הטיולים והתרבות, כשהבעיה האמיתית היא תשלומי התל"ן (תוכנית לימודים נוספת), שיוצרים פערים קשים, מערכות חינוך נפרדות לאמידים ולעניים. אם אי אפשר לבטל את התל"ן, צריך לפחות לקבוע לו גבולות ברורים.

שחר אילן

אילוסטרציה צילום: אורן אגמון

דויטשה בנק - לפחות ניסו

תוכנית הקיצוצים המסיבית בדויטשה בנק שפורסמה השבוע היא אולי הניסיון האחרון להציל את המוסד שעדיין לא התאושש ממשבר 2008. ארבעה מנכ"לים כבר התחלפו שם מאז, וחיזקו את התחושה של אובדן הדרך. אבל התחלופה הזו גם מעידה על כוונה אמיתית של דויטשה בנק לחולל שינוי, בשעה שמנכ"לים בבנקים אחרים לא עשו זאת, ונשארו עם המנהלים של ימי המשבר. מנכ"ל גולדמן זאקס לויד בלנקפיין, למשל, פרש רק לפני כשנתיים; מנכ"ל ג'יי.פי מורגן ג'יימי דיימון עדיין מכהן; ובכירים שכן עזבו בעקבות המשבר פשוט מצאו את עצמם מנהלים דברים אחרים בוול סטריט. חלופה מהירה של מנכ"לים לא טובה לאף מוסד, אבל גם סטגנציה לא.

רן אברמסון

יוון - החצי־דמוקרטיה הראשונה

מפלגת הימין־מרכז היוונית "דמוקרטיה חדשה" היתה בשלטון כשהחל המשבר הכלכלי, ואיבדה אותו לטובת סיריזה השמאלנית. אבל גם סיריזה לא הצליחה לשקם את יוון. כך, בין השאר, בעשור האחרון עזבו את המדינה כחצי מיליון אזרחים, ובהם כ־350 אלף אקדמאים צעירים שהיגרו בעיקר לגרמניה, בריטניה וארצות הברית. אלה עדיין לא חוזרים הביתה, אבל מתברר שהם חוזרים ל"דמוקרטיה חדשה". בחודש שעבר הגולים תמכו בה בבחירות לפרלמנט האירופי, והשבוע הנותרים ביוון תמכו בה בבחירות לפרלמנט היווני, שם היא קיבלה את חלק הארי של הקולות אחרי שהבטיחה להוריד מסים ולייצר משרות. תנועת המטוטלת הפוליטית הזאת היא צעד של ייאוש, אבל את עומק הייאוש הזה אפשר לראות בעיקר בשיעור ההצבעה הנמוך זה עשרות שנים, 57% בלבד. כאילו העם שהמציא את הדמוקרטיה כבר מתחיל לוותר על האמונה שהקול שלו יכול להשפיע על מציאות חייו.

תמר טוניק

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

זמן מסך - שינוי עמוק יותר

החשש מהתמכרות למסכים ורשתות חברתיות נהפך מזמן למגיפה בעצמו. השבוע חשפה כתבה ב"הניו יורק טיימס" שבארצות הברית יש כבר קואוצ'רים בתשלום שמדריכים הורים איך להפעיל את הילד במקום שיבלה שעות מול מסך, בשעה שחוקרים מודים שבפועל אין להם מספיק מידע על הנזק האפשרי. במקביל דווח השבוע על הצלחתו של מיזם אמריקאי שרותם את המחשב והרשת לצמצום פערים וקידום ילדים שהוריהם לא יכולים לשלוח אותם למסגרות מקדמות כבר בגיל הגן. כביכול אלה גישות סותרות — המסך כשטן, המסך כבשורה — אבל שתיהן מתחברות לאותו שורש, זה שנוגע לפערים, גבולות, חינוך במובנו העמוק וכישורים הוריים. ואת השינוי האדיר שהתחולל בכל אלה לא קואוצ'רים ולא יוזמות אחרות יכולים לתקן.

ליאור באקאלו