שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
27.04.19
מוסף כלכליסט
ז'וזה מוריניו צועק על אנדר הררה, צילום: אי.אף.פי
די לצעוק כבר
העונה של מנצ'סטר יונייטד מספקת שיעור בניהול לכל מי שעובד עם דור ה־Z: צרחות, עונשים והשפלות לא עובדים יותר, הצעירים צריכים שידברו איתם, יבינו, יעצימו. מחקרים של פסיכולוגים ונוירולוגים מחזקים את הגישה הזאת, והספורט כולו עובר מ"אהבה קשוחה" לאמפתיה והכלה
אוריאל דסקל 18:0027.04.19
ר

ונדו הוא משחק כדורגל קליל: מעגל של שחקנים מתמסרים ביניהם, ושחקן או שניים באמצע מנסים להגיע אל הכדור. כשאחד השחקנים בחוץ מאבד את הכדור או הולך על מסירה לא מוצלחת, הוא מחליף את השחקן שבתוך המעגל. כמעט בכל הקבוצות משחקים רונדו כדי להתחמם לפני משחקים או אימונים, אבל במנצ'סטר יונייטד של אלכס פרגוסון הרונדו היה גם ההיררכיה של הקבוצה. לפי הביוגרפיה של כריסטיאנו רונלדו, שכתב גילאם באלגה, היו מעגלים של שחקנים צעירים או מחליפים ומעגלים של שחקנים בכירים, וכל שחקן חדש היה נתון לבחינה בלתי פוסקת ברונדו, ולביקורת נוקבת. "אם אתה מפספס מסירה או לא שולט כמו שצריך בכדור מישהו יכריז 'כמה עלית? שילמנו עליך יותר מדי! החתמנו את השחקן הלא נכון!'", סיפר ראיין גיגס, שהיה כוכב הקבוצה. לקטילות האלה היתה מטרה: להרגיל את השחקנים להתמודד עם לחץ וביקורת תמידית.

 

הגישה הזאת היתה חלק מהתפיסה הכוללת של אלכס פרגוסון, מאמן נרגן, קשוח ועצבני, אבל גם מי שהעניק לשחקנים הרבה מאוד אחריות ואפשר להם לעצב בעצמם את תרבות הדיון בחדר ההלבשה. רונלדו הגיע למנצ'סטר יונייטד ב־2003, בגיל 18, ובמהרה טיפס בהיררכיית המעגלים בזכות יכולותיו הטכניות. כבר אז היה ברור שמדובר בשחקן מצוין. ורונלדו השתמש ברונדו לא רק כדי לשכלל את המסירות שלו, אלא גם כדי לחשל את היכולת שלו להטעות ולעבור שחקנים. ולפעמים הוא עשה את זה כמו שוויצר, וחטף מחבריו לקבוצה, על מהלכים ברונדו או במשחקים. השחקנים במנצ'סטר היו תמיד חלק מהמערך החינוכי. אבל מי שהוביל אותו היה פרגוסון. ובאחד המשחקים הראשונים שלו במדי יונייטד, כשרונלדו הקריב את היעילות על מזבח השוויץ, פרגוסון צרח עליו בחדר ההלבשה, לפני כל שאר השחקנים. "מי אתה חושב שאתה?", הטיח מאמן־העל במי שצמח להיות אחד הכדורגלנים הטובים בעולם, "אתה מנסה לשחק בעצמך? אתה אף פעם לא תהיה שחקן אם אתה עושה את זה".

 

פרגוסון צועק במנצ'סטר יונייטד (מימין) ובוב נייט צועק בטקסס טק. מאמנים מבוגרים מתקשים לעבוד עם הדור הצעיר פרגוסון צועק במנצ'סטר יונייטד (מימין) ובוב נייט צועק בטקסס טק. מאמנים מבוגרים מתקשים לעבוד עם הדור הצעיר צילום: גטי

 

פרגוסון עשה את זה לא רק כדי ללמד את רונלדו, אלא בעיקר כדי לראות אם הילד הפורטוגלי יכול להתמודד עם הלחץ שיופעל עליו כשחקן ברמה הגבוהה ביותר. הוא חשב ששחקנים צריכים לעבור "מיני־טראומה" וקשיים רבים כצעירים כדי להצליח כבוגרים. הוא עשה את זה כל הזמן, לשחקנים במחלקת הנוער ולצעירים בקרב הבוגרים. "סר אלכס היה נכנס לחדר הלבשה במחצית של משחק מילואים (כלומר של ההרכב הרזרבי של הקבוצה), מצביע על שחקן אחד ואומר לו: 'אם אתה לא משתפר במחצית השנייה, אתה בחיים לא תשחק עבור המועדון הזה'. זו היתה הדרך שלו למדוד את המנטליות שלהם — לראות איך הם מגיבים במחצית השנייה", סיפר בעבר פול מקגינס, שניהל את מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד.

 

ובחדר ההלבשה, כשפרגוסון צעק על רונלדו, הכוכב הפורטוגלי הצעיר הגיב בבכי. הוא פשוט בכה. אבל אחר כך הוא היה הראשון להגיע לאימונים כדי לנסות להשתפר, והפעם פרגוסון היה רך, הדריך ותמך. "מדי פעם הוא היה שואל את רונלדו מול כל הקבוצה: 'למה כדררת ולא הרמת את הכדור?', אבל כשהוא היה מסיים להביע את הכעס שלו כך הוא היה יושב עם רונלדו ומסביר לו למה הוא דיבר אליו ככה", הסביר מנהל חדר ההלבשה אלק וויילי לביוגרף של השחקן. "אף פעם לא ראיתי את פרגוסון מתנהל עם שחקן בכל כך הרבה כבוד ואהבה כפי שנהג עם רונלדו. הקבוצה היתה צוחקת על הקשר ביניהם במיקס של הומור וקנאה, היו אומרים לו: 'הוא אבא שלך!'".

 

ההסתכלות על יחסים בין מאמן לשחקן כיחסים בין הורה לילד היא מפתח להבנת השינוי שחל במאמנים — בכל ענפי הספורט — בעשורים האחרונים. כפי שבעבר החברה עודדה הורים לחנך בקשיחות את ילדיהם, עם מגבלות רבות, צעקות ולעתים אף מכות, גם מאמנים דגלו במשך שנים בקשיחות, במשמעת ברזל. אלא שכפי שההורות השתנתה, גם האימון נדרש להשתנות. צעקות כבר לא עובדות על בני הדורות האחרונים. מאוריסיו פוצ'טינו מטוטנהאם, מאמן שידוע ביכולת שלו לקדם שחקני נוער לקבוצה הבוגרת ולפתח אותם להיות כדורגלני־על, למשל, אף פעם לא צועק על שחקנים. "אתה צריך להרגיש דברים כמו שהשחקנים הצעירים מרגישים, ולגלות אמפתיה כלפיהם", הסביר בעבר. "כיום המנהיג האנושי הוא מי שמצליח. 'אגרוף הברזל' זה משהו מפעם". יש מאמנים שלמדו את זה בכוחות עצמם, אחרים בעזרת קולגות או שחקנים, ויש כבר שפע של מחקרים שמסבירים איך צריך לעודד, לפתח, להצמיח כישרונות צעירים. סצנות חדר הלבשה כמו זו של פרגוסון ורונלדו כבר נמצאות מחוץ לתפריט המומלץ והיעיל. עידן האהבה הקשוחה נגמר, ודווקא העונה הנוכחית של מנצ'סטר יונייטד, כבר בלי פרגוסון ורונלדו, מוכיחה את זה סופית.

 

פרופ' בלייקמור. ביקורת חריפה פוגעת במוחם של צעירים פרופ' בלייקמור. ביקורת חריפה פוגעת במוחם של צעירים צילום: James Duncan Davidson

 

"לא צורחים על הילד כשהוא לומד לקרוא, אז בכדורגל?"

 

גרג פופוביץ' למד את זה בזכות מאנו ג'ינובלי. אחרי שנים שבהן מאמן ה־NBA נתפס כזקן נרגן, בתחילת העשור הקודם הוא קיבל לידיו, בקבוצת סן אנטוניו ספרס, את ג'ינובלי, הארגנטינאי הצעיר, וצעק עליו בלי הפסקה. "חצי מהמסירות שלו היו מדהימות, חצי היו ליציע — וזה שיגע את פופ", סיפר הכדורסלן הכוכב טוני פארקר בטקס הפרישה של מאנו, אחרי קריירה מדהימה וחמש אליפויות. אבל לאחר התחלה צעקנית, פופוביץ' למד איך להתאים את עצמו לשחקן הצעיר ולאפשר לו לטעות בעצמו, להשתפר בעצמו ולקדם את כל הקבוצה יחד איתו. "נהפכתי למאמן טוב יותר כי למדתי לשתוק מדי פעם", אמר פופוביץ' באותו טקס. "ראיתי אותו עושה דברים שאני לא רוצה שיעשה, אבל אז הוא השיג חטיפה שניצחה משחק, או זרק את הזריקה הכי גרועה בעולם וקלע, כי הוא ווינר. הייתי צריך ללמוד להפסיק להגיד: 'מאנו, למה אתה עושה את זה?!', ולקבל את התשובה: 'אני מאנו, זה מה שאני עושה'".

 

מי שפחות הבין את העניין הוא ג'ים בוילן, שהיה העוזר של פופוביץ' בסן אנטוניו וכיום מאמן את השיקגו בולס. אחרי שהפסידו השנה 96:90 לאינדיאנה פייסרס, בוילן קבע לשחקנים אימון של חמש שעות והריץ אותם משל היו טירונים. שני משחקים לאחר מכן הם הפסידו ב־56 הפרש בבית, ואז סירבו להתאמן והתלוננו לאיגוד השחקנים. מה שפופ למד לפני כמעט 20 שנה, בוילן גילה עכשיו: חינוך קשוח לא עובר — ולא עובד.

 

"אני מתעב את הביטוי 'אהבה קשוחה'", אמר פיט לואו, מנהל החינוך של מנצ'סטר סיטי ומי שאחראי לרווחת השחקנים והוריהם במועדון. "רוב השחקנים פשוט לא מגיבים טוב לצעקות ולהתנהלות אגרסיבית. יש לנו חוק — אסור למאמן לקלל ולצעוק". או כפי ששון דייץ', מאמן ברנלי מהפרמיירליג, סיכם: "אתה לא צורח על הילד שלך כשהוא לומד לקרוא או לכתוב, אז לצעוק עליו בכדורגל זה לגיטימי?". כאמור, קשה להפריד בין חינוך הורי לחינוך של מאמנים.

 

המחקרים על בני דור ה־Z מתארים אותם כמי שרוצים להרגיש חופשיים אבל גם להתחבר לרעיון גדול, מעריכים פגישות אחד על אחד, שמים דגש על מה שחושבים עליהם, וקולטים בקלות תרגילי כוח ובולשיט ניהולי

 

והמחקרים כבר מוכיחים זאת. מחקר של המחלקה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת פיטסבורג מצא ש"לא רק שצעקות ושפה בוטה לא יעילות כפתרון לבעיית משמעת אצל צעירים, אלה דברים שמגדילים ומעצימים התנהגויות כאלו". לפי החוקר פרופ' מינג־טה וואנג, פסיכולוג חינוכי אמריקאי, "שינוי בהתנהגויות של צעירים מגיע אך ורק כשמדברים אליהם כשווים ומסבירים להם". מחקר שפורסם בכתב העת "Child Development" מצא ש־90% מההורים לא מבינים את הקונספט של אמפתיה כתחליף משמעת. צעירים שנשאלו לגבי "משמעת ורבלית קשוחה" ענו ש"דחייה" היא התגובה האוטומטית שלהם לניסיונות חינוך כאלה. ומחקרים אחרים של מוסדות מובילים (כולל ייל, למשל) העלו שצעירים שסבלו מחינוך קשוח סבלו בבגרותם מבעיות של משמעת עצמית, דיכאונות וחרדות.

 

לממצאים האלה יש הסבר מדעי: חינוך קשוח עשוי להוביל לנזק מוחי אצל צעירים, אפילו בני יותר מ־25. קליפת המוח הקדם־מצחית — שאחראית למצפון, קבלת ההחלטות והשליטה ברגשות — היא החלק האחרון במוחנו שמתפתח, בתהליך שמסתיים סביב גיל 25 או קצת אחריו. חוקרת המוח פרופ' שרה ג'יין בלייקמור מסבירה בספרה "Inventing Ourselves: The Secret Life of the Teenage Brain" כי המוח המתפתח מושפע מתרבות, חינוך, חיים חברתיים, תחביבים, תזונה ופעילות ספורטיבית. כדי לעצב את קליפת המוח הקדם־מצחית צריך לחנך להתנהגות מסוימת, לפתח את היכולות הנוגעות לקבלת החלטות, ניהול סיכונים ושליטה ברגשות, לבסס יצירתיות, מודעות, הבנה של ההשלכות של מעשים ועוד, והמחקרים של בלייקמור מראים כמה עמוקה השפעת הסביבה בגיל צעיר על ההתנהגויות של האדם כבוגר ועל יכולת עיבוד המידע שלו. בין השאר נמצא שהתנהגות אגרסיבית כלפי נערים, ביקורת חריפה ובידוד חברתי ניכרים במוחותיהם של הנערים באופן דומה לזה שבו ניכר בהם כאב פיזי. כך שחינוך קשוח הוא לא רק מכאיב, הוא גם מצלק.

 

המאמנים מנסים למצוא דרכים יצירתיות כדי לפתח אצל ספורטאים צעירים את הכישורים הנדרשים בלי להחליש אותם - מגיוון בתפקידים על המגרש עד התנדבות עם קשישים ובבתי תמחוי

 

חינוך, במילים אחרות, מחייב למצוא דרכים להקנות כלים והרגלים, משמעת וזהירות, בלי קשיחות. בספורט העניין מסתבך, לנוכח החשיבות של חוסן מנטלי, ריכוז והתמדה הנדרשים מספורטאים צעירים. והמאמנים צריכים למצוא דרכים יצירתיות כדי לפתח את כל אלה באופן שיהיה אפקטיבי אבל לא בוטה, מחליש ומצלק. באייאקס ההולנדית, למשל, שולחים שחקנים יצירתיים, שבדרך כלל משובצים כשחקנים קדמיים, לשחק בעמדות הגנה, כדי שייכשלו וילמדו; דניס ברגקאמפ שיחק שנה כמגן ימני, מה ששכלל את היכולות שלו כחלוץ, ומארק אוברמארס שיחק שנה ב"צד החלש" שלו במגרש וכך נהפך לאחד משחקני הכנף המגוונים ביותר בהיסטוריה. בפריז סן ז'רמן שולחים את הילדים השחקנים להתנדב בבתי תמחוי ובסיוע לקשישים כדי שיפתחו אמפתיה והתחשבות. ופרנססק רוביו, מאמן בקבוצת הנוער של המועדון, הציג כלי חינוכי נוסף שהם עובדים איתו: "תמיד צריך לשאול את השחקנים שאלות, ולכוון אותם להתנהגות הנכונה עם השאלות שלך".

 

דן מיקיצ'ה, שמאמן את שחקני ארסנל הצעירים, סיפר בעבר על העבודה עם דלה אלי, כיום כוכב טוטנהאם: "הוא השוויץ ולעתים קרובות ניסה להתחכם איפה שלא צריך. לא ניסינו לדכא את ההתנהגות הזו, פשוט ניסינו להראות לו איפה הוא צריך להיות יותר יצירתי ומתוחכם ואיפה פחות. לא העמסנו עליו יותר מדי מטרות לימוד, התמקדנו בלפתח את הדברים שהוא טוב בהם ולא בחולשות שלו". אבל הקבוצה לא הסתפקה בכך, היא גם ניסתה להבין למה אלי מתנהג כך, ואיך אפשר לסייע לו. זה עבד.

 

פוגבה (באמצע) וסולשייאר, המאמן החדש של מנצ'סטר יונייטד. מאמן אמפתי הגיע, וכל הקבוצה השתנתה פוגבה (באמצע) וסולשייאר, המאמן החדש של מנצ'סטר יונייטד. מאמן אמפתי הגיע, וכל הקבוצה השתנתה צילום: גטי

 

הצורך במאמנים ש"תמיד יודעים לומר את הדברים הנכונים"

 

הדוגמה הטרייה ביותר לחשיבות שבמעבר מאימון קשוח לאימון מכיל היא כאמור העונה הנוכחית של מנצ'סטר יונייטד, בדגש על היחסים בין פול פוגבה, מהכדורגלנים הבכירים של דור ה־Z, לז'וזה מוריניו, מאמן אגדי שנראה שלא הצליח להתאים את עצמו לשינוי הדורי שעוברים השחקנים. פוגבה אוהב כדורסל. הוא משחק, הוא צופה, הוא מתלבש כמו כדורסלן, כוכבי ה־NBA הם ההשראה שלו, בעיקר בנטייה להראות איך הצליח בחיים. לאחרונה הוא עשה את זה, למשל, בתוכנית טלוויזיה שבה חשף את הבית שלו (PogHouse), עם מערכת הבידור הענקית (PogCinema) ומגרש הכדורגל (PP Arena), ודיבר על המעבר מילדות דלה לחיים כאלה. אבל בצרפת מולדתו הוא ספג על כך לא מעט ביקורת בתקשורת, והיחסים שלו איתה הסתבכו.

 

דידייה דשאן, מאמן נבחרת צרפת, מכיר את פוגבה היטב; הוא ידע לזעום כשפוגבה הגיע לארוחת ערב של הנבחרת באיחור ובכפכפים, אבל גם מכיר את הבחור, מבין את הסיפור, ומבין למה אחרים לא מבינים אותו. אז הוא דיבר איתו. "זה הכוח של דשאן — הוא תמיד יכול לתת לפוגבה את העצה הנכונה", אמר לואי סאהה, חלוץ נבחרת צרפת ומנצ'סטר יונייטד לשעבר. "הוא מדבר איתו על הנושאים הללו, ואפילו שכנע אותו לתקן את היחסים שלו עם התקשורת, אמר שיש לו היכולת להקסים את העיתונאים והקהל אם רק יהיה פתוח ואותנטי, ויראה להם שייצוג צרפת זה משהו חשוב עבורו". פוגבה אכן עשה זאת, ממש יצא מגדרו כדי לשפר את היחסים שלו עם עיתונאים צרפתים, והצליח.

 

אבל במנצ'סטר יונטייד לא היה לפוגבה דשאן שכזה. מוריניו לא ניסה להתחבר אליו, ואפילו מתח עליו לעתים ביקורת מרומזת בתקשורת. השיטות של מוריניו אחרות. כשאימן את פורטו בעשור הקודם, למשל, ברגע מסוים הוא רתח על השוער ויטור באייה וביקש לשלוח מסר לשאר השחקנים, ולכן דרש מכל עובדי המועדון להחרים את באייה ולהשאיר אותו מחוץ לשערי המועדון כשהקבוצה מתאמנת. לא פלא, אם כן, שהיחסים בינו לבין פוגבה היו מתוחים, באופן שגלש החוצה, לעיתונאים, לאינסטגרם של פוגבה, לתיעוד של פוגבה זועם בתגובה להערה של מוריניו שנהפך לוויראלי. החיבור ביניהם קרטע בגלל עניינים "גדולים", כגון מקומו של פוגבה בקבוצה, אבל גם קטנים. למשל, העובדה שהמאמן אסר על הכדורגלן לשחק כדורסל, כדי שלא ייפצע; המאמן של פוגבה ביובנטוס, מסימיליאנו אלגרי, נהג לשחק איתו כדורסל בעצמו.

 

מוריניו, התקבל הרושם, לא ממש מבין את פוגבה ואת בני דורו. המחקרים על בני דור ה־Z מתארים אותם כמי שרוצים להרגיש חופשיים אבל גם להתחבר לרעיון גדול יותר; מעריכים פגישות אחד על אחד, למשל עם יועצים; שמים דגש רב על מה חושבים עליהם; וקולטים בקלות תרגילי כוח ובולשיט ניהוליים. הם אוהבים אותנטיות, ומוריניו לא נתפס בקרב שחקני מנצ'סטר יונייטד כאותנטי. תרגילי הכוח של צעקות ואיסורים והגבלות ושליטה, שמאפיינים מאמנים מסוגו, לא עובדים על הדור הצעיר של השחקנים; הם צריכים שיראו כל אחד מהם באופן אישי, יידעו איך לגשת אליו ולעורר את המוטיבציה שלו. מאמן שלא עושה את זה לא יכול להוביל אותם.

 

ואכן, מוריניו פוטר בסוף 2018 והוחלף בידי אולה גונאר סולשייאר, שידע מה לעשות. "הוא מנסה להעניק אושר לכולם", אמר עליו פוגבה. הדבר הראשון שסולשייאר שינה היה השיח סביב המועדון והשחקנים. להבדיל ממוריניו, הוא לא נוהג להלל את ההישגים שלו עצמו, אלא מרבה לדבר על הצוות ומתייחס לעצמו כשווה ערך לשאר המאמנים — ולשחקנים. "אנחנו" היא מילת מפתח. הוא מדבר על האחריות של השחקנים למועדון ועל המשמעות של המועדון הזה, על ההיסטוריה שלו. הוא מסביר להם איך לקחת אחריות, ונמנע מהאשמות (שוב, להבדיל ממוריניו שבכל פעם נזף בשחקן אחר והאשים אותו בהפסד). קפטן ארסנל לשעבר טוני אדמס אמר פעם: "שחק בשביל השם על קדמת החולצה, ויזכרו את השם על גבה" — וזו גם הגישה של סולשייאר. הוא מחמיא לשחקנים, ליכולות שלהם, לרצון שלהם לעבוד. אין אצלו פאסיב־אגרסיב, הערות על הדור העצלן של היום. כך הוא מעניק לשחקנים אחריות ותחושת שייכות, מעצים אותם. "אולה מצוין באחד על אחד עם השחקנים, הוא תמיד יודע מה להגיד", הם אמרו עליו. הוא יודע איך לעבוד עם הדור הזה. והתוצאות ניכרות: מנצ'סטר יונייטד חזרה לרצף של ניצחונות והעפילה לרבע גמר ליגת האלופות. עדיין יש בעיות, אבל האמון בסולשייאר יסייע לקבוצה להתגבר עליהן.

 

הרגש שמביעים המאמנים יכול לקבוע את תוצאת המשחק

 

באוניברסיטת טרונדהיים שבנורבגיה ערכו מחקר בקרב קבוצות כדורגל ומצאו שהמאמנים היעילים ביותר יוצרים "אקלים למוטיבציה", שעיקרו לא נאומים אלא יצירת הזדמנויות לשחקנים להגיע למומחיות שלהם בעצמם. "הבקיאות של השחקנים במלאכה היא משהו שהמאמן צריך לעבוד עליו, וזה מה שישפיע על האקלים המוטיבציוני של השחקנים", קבעו החוקרים.

 

ד"ר חשין. "לרגשות של המאמן השפעה אדירה על ביצועי הקבוצה" ד"ר חשין. "לרגשות של המאמן השפעה אדירה על ביצועי הקבוצה" צילום: נחום סגל

 

מחקר חדש של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אמסטרדם מעלה שאפילו שפת הגוף של המאמן יכולה להיות חשובה יותר מכל דבר שיגיד או לא יגיד לשחקניו. לפי הבדיקה, שנעשתה בקבוצות בליגות חובבנים של כדורגל, בייסבול וסופטבול, "להבעת הרגש של המאמן יש תפקיד קריטי המשפיע על אפקטים שונים בזמן המשחק, דוגמת התרגשות יתר שמאריכה את זמן התגובה. הבעת הרגש עשויה לפגוע בקשב ואף בתפקוד המוטורי של השחקנים". כלומר, במשחקים שבהם כל חצי שנייה עשויה לעשות את ההבדל בין ניצחון להפסד, הבעת רגש מסוימת של מאמן יכולה לפגוע בזמן התגובה או בקשב של השחקנים על המגרש.

 

"מעבר לכל הדרישות המקצועיות והטקטיות במשחק, מאמנים צריכים לדעת כי גם לרגשות שלהם יש השפעה על ביצועי הקבוצה, לטוב ולרע", מסביר אחד החוקרים, ד"ר אריק חשין מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה. הוא מוסיף שבמחקר השתתפו כ־600 שחקנים שמילאו שאלונים מפורטים, מהם עלה כאמור שהרגש של המאמן היה מבחינתם המשוב העיקרי לפעולות שלהם. והרגש הזה מידבק: השחקנים הרגישו שמחה כשהמאמן שמח, וכעס כשהוא כעס, בלי קשר למה שהתרחש במשחק. "להבעת רגשות יש השפעה בינאישית מכרעת בכל תחום", אומר חשין, "הרגשות של המאמן מספקים לשחקנים מידע ובסופו של יום משפיעים על ביצועיהם. הם יכולים להיות ההבדל בין ניצחון להפסד בקרב קבוצות דומות מבחינה טכנית". הוא אפילו מוסיף שיש קורלציה בין רמת החיוביות של המאמן לפני ובמהלך המשחק לסיכוי לנצח בו: "מצאנו שכל עלייה בדרגה אחת של שמחה־חיוביות הובילה לכך שהסיכוי לנצח גדל ב־14%. ככל שהמאמן הביע יותר שמחה במחצית, כך עלה הסיכוי להפרש שערים חיובי בהמשך".

 

ובחזרה למנצ'סטר יונייטד, והפעם ליחסים בין מוריניו למגן השמאלי לוק שואו. "מוריניו היה צועק על שואו באימונים", סיפר אחד השחקנים, "חלק מאיתנו היו בשוק מהבריונות הזאת". שואו גם התקשה במשמעת המזון, ולא תמיד היה ממושמע בהגנה. מוריניו לא ניסה להבין למה זה קורה לו, אלא השתמש בו כדוגמה לכך שהדור החדש "עצלן וחסר אישיות", באחת מאינספור פעמים שמתח עליו ביקורת בפומבי. הביטחון העצמי של שואו צנח, וזה ניכר במשחק שלו. תחת סולשייאר, הוא חזר לפרוח, והצטיין במשחקים האחרונים. "זה פשוט נחמד כשיש מאמן שמקשיב לך ותומך בך תמיד", הוא הסביר. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להוציא את המיטב מהדור החדש של השחקנים.

x