שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פצצת הבריאות
גג עמוד פצצת הבריאות

בדרך לקלפי

מנהל מחלקה פנימית בברזילי: "עוד כמה מיטות לא יעזרו, צריך רפורמה גדולה"

העומס התמידי במחלקה הוא לא הבעיה, אלא רק הסימפטום. חוסר תיאום בין מערכות, החשש מתביעות רשלנות, ומחסור במשאבים זמינים כמו מומחים, בדיקות ומיטות פוגעים בטיפול וזה ילך ויחמיר

נעמי צורף 13:1829.01.19

"המצב הקיים בבתי החולים יחמיר לאורך זמן – בעוד חמש שנים נהיה במקום אחר לגמרי", כך מזהיר ד"ר יוסף משעל מנהל מחלקה פנימית ב' בבית החולים ברזילי באשקלון בראיון ל"כלכליסט".

 

 

 

"היום אנחנו בקושי עומדים בעומס, והעתיד לא נראה טוב. אנחנו נשחקים אט אט". בישראל פועלות כיום 110 מחלקות פנימיות בהן מאושפזים מדי שנה כ־330 אלף בני אדם. בעשורים החולפים, בשל מחסור במיטות התקצר משך האשפוז במחלקות משבעה לארבעה ימים, ובכך הפכה ישראל לשיאנית סבב המיטות ב־OECD. במצב העניינים הזה, בולט חסרונה של יד מכוונת שתנסה לטפל בבעיות העומק של המערכת, והרופאים נותרים לבד בהתמודדות היום יומית עם המערכת החולה. במחלקה פנימית ממוצעת ישנן 35 מיטות, אבל בפועל, מספרן גדל, כשהתפוסה עולה על מאה אחוזים.

 

 

ד"ר יוסף משעל ד"ר יוסף משעל צילום: גדי קבלו

 

בכל נקודת זמן יש מישהו במסדרון?

“אצלנו כמעט תמיד כן, וזה נכון כל השנה ללא תלות בעונה. המדיניות של ברזילי בדומה לבתי חולים נוספים בארץ היא שהמחלקות סופגות את העומס ולא חדר המיון, כדי שלא יווצר מצב שאי אפשר לקלוט יותר חולים. כשחולה מגיע למיון בברזילי הוא מיד נבדק ומשובץ באחת המחלקות, אף אחד לא בודק אם יש לו כאן חדר או מיטה פנויים. אני צריך להתמודד עם זה ואין כזה דבר ש’אין לי אפשרות לקבל אותו’. מבחינתי זו גישה פטריוטית. לחולים האשקלונים אין לאן ללכת אם לא נקבל אותם. באסותא אשדוד המדיניות הפוכה ואנשים יכולים למצוא את עצמם מחכים שלושה ימים במיון לקבל יחס ואז מה? אם אצלי יש עומס אז בוודאות גם בקפלן יש עומס, אז לאן נשלח אותם? אין אפשרות אחרת אלא לקבל אותם”.

 

איך מתמודדים עם העומס הרב במחלקה, המחסור במיטות, בידיים עובדות ובשירותי מעבדה?

“המשמעות של זה מתבטאת בכך ששלשום למשל היו לי כמעט 60 חולים, כאשר התקן הוא 41. מצאתי את עצמי עם מסדרונות מלאים במיטות כשהמיטה האחרונה היתה צמודה לדלת. אם הייתי מקבל עוד חולים כבר הייתי צריך לפתוח את הדלתות ולמקם אותם מחוץ לתחום הפיזי של המחלקה.

"ברקע של זה יש את המשפחות שלא רואות בעין יפה את המציאות שבה בן המשפחה שלהם בפרוזדור. לי לא נעים להסביר להם שזו המציאות ושגם לי לא נוח עם זה ואני מזדהה איתם לחלוטין. זה לא נעים בעיקר כשמדובר בחולים מבוגרים וזקנים שאנחנו נאלצים לקלח אותם בפרוזדור או להחליף להם חיתולים. זה לא מצב אנושי וזה קורה לנו הרבה, במיוחד בחורף".

 

"מיון זה חולי והשפלה"

 

המחסור בתנאים גורם לכם להצליח פחות?

"בוודאי. ואני מבקש תמיד לא להסתכל על חוסר הצלחה כמוות, זה לא המדד היחיד. נגיד כשמישהו מגיע לפה עם דלקת ריאות ואני צריך לעשות לו בדיקה, אבל אני לא יכול לעשות את הבדיקה באותו היום וגם לא אחרי יומיים – אני פוגע באיכות החיים של המטופל. כשהסיבות לכך הן טכניות בלבד זה לא בסדר – אם זה בגלל שמומחה מסוים לא בדק אותו כי הוא עובד רק בימי שני, או אם אי אפשר לבצע סיטי היום אלא רק בעוד שלושה ימים זה סוג של כישלון, לא רק שלי אלא של המערכת.

 

"אדם כזה צריך לפרנס, לעבוד. אם תשאלי אותו על החוויה שלו כאן הוא יגיד שהיו נחמדים אבל הוא לא הלך לעבודה, הקליינטים חיכו לו והוא הפסיד כסף. אני לא יכול להגיד שזה לא מעניין אותי. יש דברים שלא תלויים בי כמובן, שהם כוח עליון אבל אם יש דברים שקשורים למערכת הם צריכים להיעשות כמו שצריך".

 

עד כמה המצב הזה שכיח?

"זה לא קורה הרבה אבל העומס של 110%–120% תפוסה הוא קבוע רוב הזמן, לאו דווקא בחורף. הגישה שלנו נובעת מההבנה שמיון הוא לא מקום לאשפוז חולים. מה זה מיון? חולי והשפלה. אפילו המיטה היא לא מיטה, זו אלונקה. כמעט לא קיים שם טיפול סיעודי. אוכל זה לא אוכל זה סנדוויצ'ים, כך שמעבר למחלה זו פשוט השפלה.

 

"אז אצלנו אין עומס במיון אלא במחלקה, אנחנו מתמודדים אבל זה שואב לנו את הכוחות. חלוקת הכוחות שלנו, במיוחד הסיעודית, משתנה. ולרוב לא בגלל צורך טיפולי סיעודי שעולה. למשל, לפעמים יש זקן אחד שמתפרע אז לוקחים שתי אחיות שישמרו עליו כדי שלא יפול והן עושות את זה במקום לטפל ב־10 חולים אחרים וזה מצב שמשפיע על כל החולים במחלקה. עכשיו ברור שאם יש חולה שמידרדר וצריך טיפול כולם עוזבים הכל והולכים לטפל בו כדי להציל את חייו. אבל השירות שאנחנו נותנים כשירות כללי שניתן לאנשים במצב בריאותי סביר פשוט יורד בצורה משמעותית".

 

 

 

המערכת מנסה לסייע לכם?

"עושים לנו כל מיני סדנאות של הפחתת מתח. זה יכול לעזור, זה נחמד. אבל הדבר המרכזי זה שאתה צריך לעבוד על עצמך, לראות את טובת החולה, את טובתך, בלי מתח ועם סבלנות. אם לא הייתי שומר על רוגע הייתי יכול ללכת מכות כל יום. יש אנשים שלא מסוגלים להבין דברים, יש אוכלוסיה שאתה לא יכול להגיד לה שהחולה עומד למות – אתה צריך להגיד את זה בשפה אחרת לגמרי. באופן עקיף, להגיד שזה ביד אלוהים או דברים כאלה כי אתה יודע שהם לא יהיו מסוגלים לקבל את זה. לאוכלוסיה אחרת אתה יכול להסביר שיש כאן פוטנציאל לאובדן חיים והסיכויים הם ככה וככה. אבל מי שלא מסוגל לקבל את זה עובר מהר מאוד לאלימות".

 

מה הפתרון מבחינתך? מה הדרישות שלך ממשרדי הבריאות והאוצר?

"הפתרון צריך להיות הרבה יותר רחב מעוד כמה מיטות והגדלת תקציב. צריכים לחשוב קצת אחרת ולעשות רפורמה גדולה. הדבר הראשון זה תיאום בין השירותים שניתנים בקהילה על ידי הקופות לבין בתי החולים. לדאוג שיהיה יעוץ כמו שצריך ותהיה איזו תחנת ביניים, לא לשלוח לבתי החולים לפני שעושים בדיקות מסוימות. ככה אפשר להקל על העומס.

 

"בנוסף לזה ברור שצריך את הדברים המובנים מאליהם כמו להוסיף מיטות, מומחים ותשתיות. במחלקות הפנימיות בארץ חסרים כ־300 רופאים מומחים שיעבדו בהן. אצלי יש שניים – הסגן שלי ואני. למה שמישהו יבוא להיות השלישי? צריך לשכנע אותו, לתת הטבות, אולי משכורת יותר גבוהה, לתת מענקים. רופא טוב וצעיר שגר בתל אביב, נשוי עם שני ילדים קטנים – כדי שהוא רק יחשוב לבוא לעבוד בפריפריה צריך לדאוג שאשתו תוכל למצוא כאן עבודה טובה, צריך בית ספר או גן טוב – כלומר צריך לחשוב מעבר למטופלים ולמחלקות, צריך שינוי ברמה הארצית ואז אולי אנשים ירצו יותר לבוא ולהישאר בפנימית בפריפריה. וגם כמובן לדאוג יותר לחולים – שהאוכל יהיה טעים יותר, היו תקופות ש־90% מהאוכל על המגשים היה חוזר, שהבגדים לחולים יהיו נעימים יותר.

 

 

צפיפות בבית חולים (ארכיון) צפיפות בבית חולים (ארכיון) צילום: גדי קבלו

 

"אבל מה שצריך יותר מהכל זו מחשבה רחבה, לא רק לעשות כדי לסתום חורים. אם היינו במקום אחר, למשל באפריקה, הציפיות שלנו היו אחרות אבל אנחנו לא, והדרישות שלנו בהתאם".

 

זה היה אחרת פעם?

“כן, כמות המיטות לא מדביקה את קצב גידול האוכלוסיה. לפני 30 שנה היו באשקלון 70 אלף תושבים והיום יש כבר 100 אלף (שיעור המיטות ל־1,000 איש ירד בשנים 1975–2015 מ־3.3 ל־1.8 – נ"צ). גם התרבות השתנתה. ישנו מתח בין הרופא שרואה תמונה גדולה ומתווה טיפול שיהיה נכון אבל ימנע עומסים מיותרים על המערכת. המטופלים והמשפחות לא תמיד מגלים הבנה, לפעמים תובעים עוד בדיקות וזה בזמן שממתינים מתחת לבית החולים עורכי דין כדי לצוד קליינטים לתביעות על רשלנות רפואית. זה מתקשר גם לחוסר הניצול של הרפואה בקהילה. פעם שאלתי רופא מקופת חולים למה הפנה חולה למיון והוא אמר לי – 'אם אני מגלה חולה סרטן בקופה – הורגים אותי'".

 

"מתקשרים אליך בדרך לחתונה"

 

איך זה משפיע על החיים האישיים?

"קודם כל במחלקה שלנו יש רק שני מומחים ורק אנחנו יכולים להיות כוננים, אז אנחנו מחלקים בינינו את הימים. המשמעות של להיות כונן זה להיות מורשה לפתור בעיות בטלפון ולהיות תמיד במרחק שמאפשר לך להגיע למחלקה תוך חצי שעה לכל היותר. אני חורג מזה ובכל ערב מגיע למחלקה לפגוש את התורן והאחיות לבדוק איתם מה קורה ומה הבעיות שיש. אחרי זה בבית אתה מקבל טלפון 'החולה בחדר 20 הוציאה את צינור הנשימה, מה עושים?' אני אומר להם להנשים או להמתין כמה דקות

עד שאגיע. זה יכול להיות ב־22:00, ב־2:00, ב־3:00, ב־4:00 – ככה 24 שעות אז אני חייב להיות זמין. מעבר לזה, מלמדים אותנו כשיוצאים מפה לא לחשוב. זה לא הולך.

 

אתה זוכר משמרת שהיתה בשבילך הקצה, שהרגשת שאתה בקריסה?

"קריסה זו מילה גדולה, אבל היו הרבה על הסף. הרבה מקרים. למשל פטירות לא צפויות, חולה שנעלם הולכים לחפש אותו ומוצאים אותו מת בשירותים. מה יש לך לעשות? אתה נשאר ככה. כשקוראים לך במצב כזה מהבית אתה כבר לא צריך לרוץ אבל אתה בכל זאת רץ, אתה לא מבין למה אבל אתה רץ".

 

אם היית חוזר בזמן, היית בוחר שוב במקצוע הזה?

"כן, אבל אני מהדור שלימדו אותו שהשכר הוא לא רק בכסף. כשאני הולך עם הילדים שלי לקניון ופתאום מגיע מישהו לבן שלי ואומר לו 'אבא שלך טיפל בי והציל את החיים שלי' והבן שלי מסתכל עלי בגאווה – זה חלק מהמשכורת שלי". 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x