בתנועה: יצא בשן וסתימת עורקים

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"לשולחן", הורה שלט בסמטה צדדית. נענינו לקריאתו ומצאנו חדרון ובו ארבעה שולחנות, מטבח, מלצרית אחת חייכנית ומלצרית אחת שלא, וגם כלב פודל זעיר שעיניו מוסתרות תחת פוני ארוך. התיישבנו בלי לדעת מה מתבשל בסירים, שמעליהם עמלו שלושה טבחים, כולל אחד שלבש מכנסיים מחויטים ואפודת קשמיר. "אני לא מסוגלת לאכול בלבוש כזה", תהתה אלישה, "איך הוא מבשל ככה?".

איור: שמרית אלקנתי

משכתי בכתפיי וסקרתי את התפריט. הוא היה קצר, פשוט ומסורתי. מהמנות הראשונות הזמנו סלט עם גבינת עזים מותכת ומרק דגים בסגנון קסיס "עם חלודה". "חלודה", אם תהיתם, היא איולי מתובל בזעפרן ומעט פלפל חריף. מרק הדגים במסעדת "לשולחן" הגיע עם בערך חצי קילו מזה, בתוספת קרוטונים עשויים מבגטים דאשתקד וקערה נוספת ובה גבינה מגורדת. הצעתי טיפ טיפה ממנה לעכו, שהגיבה בפנים זעופות ודחתה מעליה את הגבינה. בשלב זה טרם הבנו זאת — אבל חלה תפנית בעלילה. לעכו החלה בוקעת שן חדשה.

ניחא, העמסתי את החלודה על הקרוטונים, השלכתי למרק, שהיה חום, סמיך, שופע וריחני, בזקתי גבינה וטעמתי, ואז זה קרה. אני בלעתי מרק, ואותי בלעה צרפת. מפי נמלטה אנחה עמוקה של תענוג, שהרעידה את הצוקים המכתרים את קסיס, והבהילה מעט את עכו.

היא פרצה בבכי שגבר על המוזיקה הגנרית שבקעה מהרדיו ומילא את החלל הזעום כמספרה. גילינו אמפתיה כלפי הסועדים האחרים וגם כלפי עכו, הוצאנו אותה החוצה בתורות, אל הגשם והקור, שמשום מה גרמו לה לפטפט ולשיר. באחת הפעמים האלה קניתי לה שבשבת צבעונית קטנה מעבר לסמטה. זה שימח את לבה וחזרנו פנימה אל השלב הבא.

"זה — ישר לבית החולים", אמרה אלישה והצביעה על המנה שלה, ריזוטו עם חסילונים. לבקשתה הכינו אותו בלי צ'וריסו, אבל היא שכחה לבקש מהם לא לשפוך עליו 100 גרם חמאה וחצי קילו שמנת. הריזוטו הזה היה מסוג הדברים שמפתחים יוצאי 8200, ואנחנו קוראים עליהם רק בדיעבד, הרבה אחרי שהדיקטטור ששילם עליהם זכה לאחיזה איתנה בשלטון.

למנה העיקרית קיבלתי חזה ברווז בפלפל ירוק עם גראטן. המנה היתה כל כך מושלמת עד שכל יתר פרובנס נעלמה. נשארה רק קסיס, עיר נמל שנהפכה בן רגע לאי, שלא לומר רפסודה. היא היתה כה מושלמת, שאפילו לא שמתי לב שבמהלך אכילתה הספקנו לחתל את עכו בשירותי המסעדה, להוציא אותה שוב לרחוב ולהחזירה. גם הספקתי להביט באשתי יפת הצמה ולהתאהב בה אלף פעמים, כמו כשלוחצים יותר מדי זמן על הדק של מצלמה ואלף תמונות מונצחות בשנייה אחת, קליק קליק קליק קליקקליקקלקיק.

הפלפל הירוק הזה. מה הוא בכלל? אלה פנינים עגלגלות שמפיקות טעם רך על פני התבשיל ויש לנשוך אותן כדי לחוות חריפות ישירה. מסעדות אחרות משתמשות בפלפל שחור תוקפני יותר, אבל אנחנו נפלנו טוב, יא מאמא. כשאלישה הלכה לשירותים הקלתי את חרדתה מפני הריזוטו בכך שחיסלתי ממנו חצי. היא נקמה וצמצמה לי את הגראטן.

שוב יצאתי עם עכו המסכנה לסמטה. בכל השנים שבהן פחדתי מהורות, כך בדיוק נראו פחדיי. הנה אני נופל על מסעדת חיי, ויצור קטן ששן בוקעת מחניכיו מקלקל את הכל, רק שהיא לא קלקלה דבר. התענוג שלנו היה כה מושלם, שבלי לשים לב שילמנו 32 יורו על שבשבת צבעונית שתרגיע אותה, יותר ממחיר ארוחה שלמה ליחיד במסעדת "לשולחן". ועדיין לא זכינו לראות על פניה של עכו הבעת סיפוק.

אבל בסוף היא הגיעה, ועוד איך הגיעה. כי בחיים האלה יש רק פעם אחת שבה טועמים לראשונה מוס שוקולד. כל כאב העולם נמחק מפרצופה באחת. במחי כפית של מוס למדה הילדה את הדבר החשוב ביותר בחיים: שוקולד מתקן הכל. שוקולד אף פעם לא מכזיב. שוקולד הוא החתן היחיד הראוי לה.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

סיימנו לקנח, נפרדנו מהמלצריות, נופפנו שלום לפודל ויצאנו אל היופי שבחוץ. הגשם חדל, והים נענע ברכות סירות דייגים קטנות וכחולות לאורך המזחים. נסענו הביתה דרך נופי פרא של מדרונות סלעיים, שדרות גשומות במרסיי וכבישים מהירים שקשת בענן זהרה מעליהם, והיינו מאושרים שאנחנו כאן, שכאן בכלל קיים, ושפעוטות תשושים אוהבים לישון באוטו.