חקר ביצועים: השבוע של הנגידה היוצאת, קמפיין כחלון והדמוקרטיה הישראלית

חוקי הנאמנות מחשב אויב מחדש

חוקי הנאמנות בתרבות ובמשפט (מינוי יועצים משפטיים כמשרות אמון) שנידונו השבוע בכנסת הם התמצית המזוקקת של הסיכול הממוקד שמבצעת הממשלה בדמוקרטיה הישראלית. לא רק משום ששניהם מיותרים, אינם מתקנים בעיה אמיתית שזקוקה לטיפול; אלא בעיקר בגלל המטרות המשניות שלהם: זריית אימה ואפקט מצנן, סימון בוגדים, החרמתם והטלת קלון בהם, השנאת המשפט והתרבות על הציבור. והכל בשם ססמאות נבובות של משילות, נאמנות והתגברות. לכל אחד משלושת האנשים שמקדמים את החוקים האלה, בנימין נתניהו, איילת שקד ומירי רגב, יש מניעים שונים, אבל המטרה משותפת: הפיכת ישראל למדינה דתית־לאומנית שבהדרגה עוברת מהתגוננות מפני אויבים חיצוניים להתגוננות מפני אויבים פנימיים — התקשורת, המשפט והתרבות.

משה גורלי

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

איילת שקד צילום: עמית שעל

קמפיין כחלון לחבק את הרגולטור

במתח הקבוע, האינהרנטי, בין חברות לרגולטור שמפקח עליהן, בית ההשקעות הלמן־אלדובי מנסה כעת שיטה חדשה: לחבק חזק במקום לתקוף. הקמפיין החדש שלו, שקובע ש"הפנסיה של כחלון זה הלמן־אלדובי", לא רק מוכר אותו כאופציה היחידה אלא מוכר גם את שר האוצר ככזה. וזה אותו שר שאחראי לרשות שוק ההון, שמפקחת על בית ההשקעות בעודה נאבקת, עדיין, להיחלץ מההשפעה הפוליטית של משרד האוצר. הלמן־אלדובי אגב אינו היחיד; לפחות סוכן ביטוח אחד כבר קנה פרסומת שמהללת את כחלון. שווה, כי מה זה כבר כמה מאות אלפי שקלים בתמורה לחיבתו של השר שאחראי לענף שלך. מבקר המדינה בוחן אם יש פה הפרה של החוק, אלא שסמכותו מצומצמת. גם רשות שוק ההון והרשות השנייה מעדיפות שלא להרגיז את השר. ורק אנחנו נשארים עם קמפיין בחירות שממומן בידי גופים בעלי אינטרס.

עמרי מילמן

פלוג כי אין ברירה

הנאומים בכנס הפרידה מנגידת בנק ישראל קרנית פלוג, ביום ראשון השבוע, הבהירו היטב עד כמה נגידים צריכים להפעיל פוליטיקה בתוך הבנק, ולהבין פוליטיקה כשהם מסתכלים החוצה. סטנלי פישר, עד לא מכבר המשנה ליו"ר הפדרל ריזרב, הסביר איך החלטות הריבית בפד מתקבלות כמעט תמיד פה אחד: היו"ר מבלה שבוע בטלפון וסוגר מראש כל פסיק עם כולם. הנגיד לשעבר יעקב פרנקל תהה אם הבנקים המרכזיים טעו כשהתערבו מדי בכלכלה, כך שעכשיו רואים בהם אחראים להכל, גם לדברים שלבנק אין שום אפשרות להשפיע עליהם. ואילו פלוג עצמה הבהירה שהיא מודעת היטב לסיכון שהבנק לוקח כשהוא מתווכח עם הממשלה על המדיניות הכלכלית הרצויה, אבל אין ברירה, כי הנגיד הוא גם היועץ הכלכלי לממשלה. בדרכה המאופקת, היא רמזה שאין באופק אף גוף אחר שייתן יייעוץ מקצועי בלתי תלוי, ושבדרך מעז לדרוך על בהונות. והרי מישהו צריך לעשות את זה.

אורי פסובסקי

קרנית פלוג צילום: עמית שעל

טבע - כשאין ציפיות, מפתיעים

לצד המשברים הרבים שחוותה בשנים האחרונות, טבע גם איבדה את אחת היכולות הנודעות שלה: לנהל את הציפיות מול וול סטריט בהצטיינות. חוסר האמון של המשקיעים הגיע לשיאו בתקופת ארז ויגודמן, וכשקאר שולץ הגיע זו היתה עוד גזרה רותחת שהוא נדרש לטפל בה. מנקודת שפל כזאת, כנראה היה אפשר רק לעלות. פרט לקיצוצים עמוקים בעלויות שולץ עוד לא ביצע אף מהלך אסטרטגי, אבל השוק האמריקאי כבר מריע לו: הדו"חות הכספיים שהתפרסמו בשבוע שעבר הראו שמצבה של ענקית התרופות קצת פחות גרוע מכפי שהיה ניתן לצפות, וזה הספיק לזינוק של 10% במניה ביום אחד. כדי להשלים את השיעור על החשיבות של ניהול הציפיות, אפשר להתבונן בתמונת הראי הנוכחית: אפל פרסמה דו"חות מצוינים, אבל המניה ירדה בכמעט 7% ביום, כי המשקיעים ציפו ליותר.

סופי שולמן

פוליטיקה משלמים בזיעה

הבחירות המקומיות הוכיחו שהציבור מבין שפוליטיקה אינה עניין של ססמאות, אלא מקצוע קשה ומסובך. מי שרוצה להגיע רחוק צריך לשכנע שהוא משלב היטב, ולמשך זמן, בין הנעת המונים, או הונאת המונים, ליכולת מעשית לנהל, לתפור, לקמבן. בתל אביב אסף זמיר נשלח לחמש שנות סטאז' נוסף על העשר שכבר יש לו. זאב אלקין, שעבר לירושלים רגע לפני הבחירות, הוא אמנם שר, אבל קיבל רק 20% מהקולות, בשל אפס ניסיון עירוני; הוא ראה מהגב את משה ליאון, שחטף מהלומה דומה לפני חמש שנים ומאז הזיע במועצה, כמו עינת קליש־רותם שנבחרה כעת בחיפה. הציבור יודע מתי מנסים לגנוב אותו. כוכבים לרגע כובשים את המקום הראשון רק במקומות מעורערים ונואשים, ואז מאבדים מזוהרם מהר. לתשומת לב המרכז־שמאל הישראלי.

אורי תובל

עינת קליש רותם צילום: YNET

אמזון גדולה מכדי לבנות

זה יותר משנה שאמזון מחפשת לוקיישן למטה השני של החברה. 238 ערים אמריקאיות הגישו מועמדות והציעו שלל דרכים למשוך את החברה, מהטבות מס מפליגות של מיליארדי דולרים עד מתנה בדמות קקטוס ענקי. אבל השבוע פורסם שאמזון מעוניינת לפצל את המטה שלה לשניים, 25 אלף עובדים בכל אחד. החברה הבינה שיהיה לה קשה לגייס 50 אלף עובדים מיומנים בעיר אחת, ושאין תשתיות שבנויות לנסיעה של כל אלה ליעד אחד בבת אחת. אנחנו רגילים לחשוב על אמזון כישות ענק וירטואלית, מה שמקשה להבין את האיום שבגודל שלה. אבל הנה רגע שבו האיום הזה מקבל ביטוי מוחשי. ומספיק לחשוב על פורד — ההצלחה הכי גדולה באמריקה של פעם, שההידרדרות שלה הפילה את העיר המארחת דטרויט לעשרות שנים — כדי להבין איך נראית המשמעות הממשית של איום כזה.

הגר רבט

אנדר ארמור אין קסמים

ענקית בגדי הספורט האמריקאית אנדר ארמור הודיעה השבוע כי לא תממן יותר לעובדים וספורטאים שמשמשים פרזנטורים ביקורים במועדוני חשפנות, ובכך הרימה מסך מעל היסטוריה של תרבות ניהול קלוקלת. למשל, לאירוע שנתי שארגן המייסד והמנכ"ל קווין פלנק למנהלים בכירים הוזמנו רק עובדות שנראות טוב, והופיעו בו רקדניות בלבוש מינימלי. חוץ ממועדוני חשפנות, החברה מימנה לעובדים גם הימורים, ואחיו של המייסד ושותפו להקמת החברה ניהלו שניהם יחסים בעייתיים עם עובדות. גם אחרי ההודעה של החברה, שהיתה מלווה בססמאות של פלנק על סביבת עבודה מכבדת, קשה לדמיין אותו הופך פתאום לסמל למוסריות. אלא אם בקולקציה של אנדר ארמור מסתתרת גלימה של סופרמן.

תמר טוניק

אמנת הרשת - חדל קשקשת

פייסבוק הודיעה השבוע כי היא תצטרף ל"חוזה למען הרשת" שיזם מייסד ה־WWW טים ברנרס־לי. האמנה דורשת מהחברות לכבד את הפרטיות ו"לתמוך בטוב שבאנושות", ונכון לאמצע השבוע כבר הצטרפו אליה כ־60 חברות, ממשלות ואישים, כולל אמזון, צרפת וריצ'ארד ברנסון. אלא שהאמנה הזאת היא רק אוסף ססמאות של כוונות טובות. היא לא מפרטת דרכים וכלים, היא לא מחייבת אף אחד מהתומכים. היא מאפשרת למצטרפים "ללכת עם האמת" אחרי שבנו אימפריות בעזרת משתמשים שקעקעו את המושג הזה. לעשות לה "לייק" או "שתף" ותו לא. כשפייסבוק מחבקת אותה בשבוע הבחירות, שנתיים אחרי הבחירות שהתנהלו בצל שימוש זדוני ברשת הזאת, יש בכך אולי הכאה קלה על חטא, אבל שום הבטחה ממשית לגבי העתיד.

רן אברמסון