• תפריט
מוסף 11.01.2018
האדר מוסף שבועי 11.1.18

שנה לממשל טראמפ: הנשיא הכי יעיל

בניגוד להנחה המקובלת, שנתו הראשונה של דונלד טראמפ היתה אפקטיבית במיוחד. הקפריזיות, השטחיות, התקפי הזעם, חוסר המעש והשקרים הבלתי נגמרים אולי מטילים ספק בכשירותו לתפקיד, אבל הם הצליחו לפורר את המערכת מבפנים ולשבש באופן דרמטי את מאזן הכוחות בדמוקרטיה החשובה בעולם

רגע לפני השנה החדשה, במאר־א־לאגו, אחוזתו המפוארת בפלורידה, "דונאלד טראמפ המאופר בכבדות לא הצליח לזהות שורה של חברים ותיקים". זו לא הסיבה היחידה לדאגה לגבי מצבו המנטלי של נשיא ארצות הברית. טראמפ, מתברר, חוזר על דבריו בתדירות הולכת וגוברת. "אם פעם הוא נהג לחזור בתוך חצי שעה על אותם שלושה סיפורים, מילה במילה והבעה בהבעה, עכשיו זה קורה בתוך עשר דקות".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

האנקדוטות המטרידות האלה לקוחות מתוך כתבה של העיתונאי מייקל וולף, שמקדם בימים אלה (בהצלחה מסחררת) את ספרו Fire and Fury, על שנתו הראשונה של טראמפ בבית הלבן. הן יוצרות, יחד עם מבול אנקדוטות אחרות מהספר, דיוקן לא מחמיא, שלא לומר מבהיל, של הנשיא האמריקאי. טראמפ פורש לחדרו בשש וחצי, אוכל צ'יזבורגר במיטה מול שלושה מסכי טלוויזיה, ומעביר את הערב בשיחות טלפון ממושכות עם מכרים מחייו הקודמים, שבהן הוא מטנף על בכירי הממשל שלו. הנשיא משאיר בגדים על הרצפה ונוזף בעובדי הבית הלבן כשהם מסדרים אחריו: 'אם החולצה שלי על הרצפה, זה מפני שאני רוצה שהיא תהיה על הרצפה'. במברשת השיניים שלו אסור לגעת. טראמפ מפחד שירעילו אותו.

 

 

 

 

מאחורי גבו עוזריו מזלזלים בו: "אידיוט", "מטומטם", "אהבל" הם חלק מהכינויים שהדביקו לו. מאה אחוז ממקורביו בטוחים שהוא לא כשיר לתפקידו. הוא סולד מתדרוכים, לא קורא, ובעיקר מסתמך על הניסיון שלו עצמו, גם בנושאים שאין לו בהם שום ניסיון. "יש לו טווח קשב קצר באופן קיצוני, אפילו כשהוא חושב שאתה ראוי לתשומת לבו", כותב וולף. 

דונאלד טראמפ שקרים Fire and Fury דונאלד טראמפ שקרים Fire and Fury צילום: איי פי

 

 

אלה גילויים מטלטלים, גם אם מקורם לא תמיד ברור. וולף עצמו הודה שחלק ממקורותיו סותרים זה את זה, ושעל הקורא להכריע ביניהם. כתבי הבית הלבן מיהרו להצביע על רשלנות, אי־דיוקים וטעויות בספר — שלא לומר בעיות של אתיקה עיתונאית של פרסום דברים שנאמרו שלא לציטוט. אבל אחרי ההסתייגויות האלה, האנשים שמסקרים את טראמפ בשנה האחרונה מסכימים שבקווים כלליים, התמונה שוולף משרטט נכונה. טראמפ הוא נשיא קפריזי, שלא טורח ללמוד פרטים בסיסיים, לא מסוגל להתרכז ונוטה להתקפי זעם. הבית הלבן שלו, במיוחד בתחילת כהונתו, מתנהל באופן כאוטי.

 

כאילו כדי לתת חותמת כשרות סופית והמלצת קנייה חמה לספר של וולף, הגיעה התגובה של טראמפ, שהכריז על הספר "פייק", והכתיר עצמו כ"גאון יציב מאוד". כשאתה צריך להכריז על עצמך שאתה גאון וגם יציב, אתה נמצא בבעיה רצינית. ובזכות המהומה שהבית הלבן ליבה בסוף השבוע החולף, הספר של וולף עשוי להשאיר עננה של חוסר כשירות שתרחף מעל שארית הקדנציה הנשיאותית של טראמפ.

 

 

 

 

חותם מובהק

 

כשמחברים לממצאי הספר את הרעשת הציוצים הבלתי נפסקת של טראמפ, את עשרות הימים שבהם בילה במשחקי גולף, את מצעד הבכירים שעוזבים את הבית הלבן, וגם את הגילויים מתחילת השבוע שלפיהם הוא מגיע לחדר הסגלגל רק ב־11 בבוקר, אפשר לקבל את הרושם שאחרי כל ההמולה, הכהונה של טראמפ תסתכם בלא יותר מדי — אלא אם כן תפרוץ בטעות מלחמה גרעינית. אבל ההנחה הזאת עשויה להתברר כשגויה. כבר בשנה החולפת, טראמפ, יחד עם המחוקקים הרפובליקנים, הותיר חותם מובהק משלו, ולא רק באג'נדה שלו, אלא גם בכיוון חסר התקדים שאליו הוא מנווט את מוסד הנשיאות.

 

ההישג המוחשי ביותר, גולת הכותרת של כהונתו עד כה, הוא העברת הרפורמה במסים, משאת נפשם רבת־השנים של הרפובליקנים. טראמפ אולי רץ על אג'נדה פופוליסטית והבטיח שוושינגטון תשרת את האזרח, אבל בלב תוכנית המס שלו עומדות הורדת מס קבועה לתאגידים, הקלות מס לעשירים (כולל יזמי נדל"ן), ולצדן הורדות מס זמניות בלבד לכל השאר. זה מתכון לעוד אי־שוויון, לעוד גירעון, שגם יותיר, על הדרך, מיליוני אמריקאים ללא ביטוח בריאות.

 

אבל זה אינו הישגו היחיד. טראמפ סיים את 2017 אחרי שמינה לא רק שופט לבית המשפט העליון, אלא גם מספר שיא לנשיא בשנתו הראשונה של שופטי ערעורים פדרליים: 12, פי ארבעה מברק אובמה. אלה בדיוק הערכאות שחסמו את האג'נדה של טראמפ והפריעו לו, למשל, להטיל מגבלות על כניסת מוסלמים. לצד שופטי הערעורים מינה טראמפ עוד עשרות שופטים במינויים לכל החיים. רובם, אגב, גברים לבנים. למינויים השמרניים של ממשל טראמפ, כך העריך הסנאטור הדמוקרטי כריס קונס, "תהיה השפעה על הצורה והכיוון של החוק האמריקאי למשך עשורים".

 

באופן לא מאוד מפתיע, אחד המקורות הראשיים בספר של וולף הוא סטיב באנון, יועצו של טראמפ לשעבר, שעף קרוב מדי לשמש. מאז פוטר בקיץ, חזר באנון ללוק המהפכני שלו, כולל שתי חולצות כפתורים זו על זו, וניסה לבנות את עצמו כמנהיג האמיתי של התנועה הפופוליסטית ובעצם כמתחרה של הנשיא. אחרי פרסום הספר של וולף זכה באנון לנשיקת מוות מטראמפ וקיבל כינוי גנאי משלו: "סטיב המרושל" (Sloppy Steve). "לבאנון לא היה כל קשר אליי או לנשיאות שלי", כתב טראמפ. אבל באנון היה האסטרטג הראשי בבית הלבן. והוא מי שניסח את אחת ממטרות הממשל בתחילת דרכו: "דה־קונסטרוקציה של המדינה האדמיניסטרטיבית".

 

במרוצת השנה החולפת התברר למה הכוונה: הכותרת "מלחמה ברגולציה", שעשויה להישמע טוב על הנייר, הצטיירה כמעטפת צינית ששימשה לפגיעה בתקנות זיהום אוויר, החלשת ההגנה על צרכנים, החלשת הפיקוח על המערכת הפיננסית, ואפילו ביטול האיסור של ציד זאבים ודובים בשמורות באלסקה.

 

אבל לא מדובר רק במעשים אקטיביים. תהליך פירור המנגנון הממשלתי היה יעיל במיוחד דווקא בזכות אי־העשייה של טראמפ. גל פרישות של משרתי ציבור ותיקים לאחר בחירת הנשיא נענה בקיצוצי כוח אדם מסיביים במשרדי הממשלה. במקביל, משרות בכירות וחשובות, למשל במשרדי המשפטים והחוץ, פשוט לא אוישו. ושיא הדה־קונסטרוקציה התבטא במינוי אנשים שהשקפת עולמם מנוגדת באופן ישיר לסוכנות שהם עומדים בראשה. לדוגמה, סקוט פרואיט, ראש הסוכנות להגנת הסביבה, שמאמין שלאנושות אין קשר לשינוי האקלים. טראמפ נלחם בממשל מתוך הממשל. אם להשתמש בדימוי מעולם הדימויים הפוליטי הישראלי, טראמפ יורה בתוך הנגמ"ש, וליתר דיוק הוא מפרק אותו מבפנים.

 

מה יישאר לנשיאים הבאים

 

אם לגלוש למחוזות פילוסופיים יותר, אך חשובים לא פחות, טראמפ בחן במשך השנה החולפת את המגבלות והריסונים שחלים על מנהיג של דמוקרטיה, ובראשם הצורך להכיר באמת. לפעמים זה נראה כאסטרטגיה מכוונת, שמנפנפת הצדה כל עובדה לא נעימה כ"פייק ניוז", לפעמים כגישה שפשוט לא מייחסת לאמת חשיבות מיוחדת, ולפעמים זה נראה כמו משהו עמוק יותר. טראמפ מצוטט בספר של וולף כמי שמטיל ספק באוזני בן שיחו בכך שאכן זה קולו שנשמע בהקלטה שבה הוא מסביר ש"כשאתה כוכב אתה יכול לעשות כל דבר" לנשים, ומתרברב בתקיפה מינית.

 

טראמפ, כך נראה, מאמין שכשאתה נשיא אתה יכול לטעון כל דבר. זה לא אמור להיות כך. האיש החזק בעולם יכול לנסות לעצב את המציאות, אבל לא יכול פשוט לקבוע מה היא. היא גדולה ממנו, ומגבילה אותו. ולכן לוויתור על האמת יש השלכות עצומות, שלא בהכרח יסתיימו בתום כהונת הנשיא. הוויתור הזה לא רק מערער את היכולת של אזרחים לנווט את עצמם בדמוקרטיה, אלא גם חותר תחת הרעיון שאנחנו חיים בעולם משותף. בעולם החלופי שטראמפ בונה, האמת היא עניין של בחירה במחנה פוליטי או במנהיג.

 

ואם האמת לא מגבילה אותך, מה כן מגביל? אחת התשובות היא הרשות המחוקקת: חברי הקונגרס אמורים לפקח על הנשיא. לא מעט מבקרים תהו איך חברי הקונגרס שותקים לנוכח המציאות הברורה, שלפיה טראמפ אינו כשיר לתפקיד. לכל הפחות, הם היו אמורים לבקר אותו בשבע עיניים. אבל הספר של וולף מספק את התשובה, בציטוט של מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ' מקונל (שאין לדעת מהיכן לקוח): "הוא יחתום על כל מה שנשים בפניו". טראמפ הוא הכלי שמאפשר לרפובליקנים לממש את האג'נדה שלהם.

 

יש מי שחושב שהרפובליקנים עוד ישלמו על זה מחיר, ואולי כבר משלמים: אחרי שנה בתפקיד הפופולריות של הנשיא מצויה בשפל חסר תקדים, וכבר גבתה ממפלגתו מחיר בקלפי. מצד אחר, לא בטוח שיש לרפובליקנים ברירה: הם שמו את הזי'טונים שלהם על טראמפ, התייצבו מאחוריו, בחרו לשאת נאומים מלאי חנופה כלפיו, ועכשיו כבר אין דרך חזרה.

 

כך או כך, הרעיון של איזונים ובלמים בין זרועות הממשל לא מוכיח את עצמו כרגע. מי שצריך חיזוק לכך יכול למצוא אותו בהמלצה הטרייה של צ'אק גראסלי ולינדזי גרהאם, מבכירי הסנאטורים הרפובליקנים, שהבולשת הפדרלית תחקור את מייקל סטיל, האיש שחיבר את תיק הראיות שמככב בחקירת קשריו של קמפיין טראמפ עם רוסיה. ההמלצה הראשונה שיוצאת מכיוונם עוסקת דווקא במי שעושה צרות לממשל, לא במי שהתערב בבחירות.

 

אין כיוון להיסטוריה

 

"אין כיוון להיסטוריה", אמר ל"מוסף כלכליסט" ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר באפריל. כהונת טראמפ ממחישה את הלקח הזה היטב. אי אפשר פשוט להניח שהחברה תתקדם בכיוון ליברלי יותר, וגם אי אפשר להניח שהמוסדות הדמוקרטיים ידאגו לעצמם או שהפרדת הרשויות תאזן ביניהם באופן אוטומטי. הכל הפיך. ואגב, זה נכון גם בנוגע למדיניות של טראמפ. גם היא הפיכה. אם כי השפעת הרפורמה במסים, מבול מינויי השופטים, ואולי גם ערעור הנורמות הבסיסיות של הממשל עוד יורגשו שנים קדימה.

 

בסוף השבוע התייצב סטיבן מילר, יועץ המדיניות הבכיר של טראמפ, באולפן CNN, לראיון על הספר של וולף, שהתפתח למופע צעקות. כפי שהמראיין, ג'ק טאפר, אבחן לפני שקטע את הראיון באמצע, יועצו של הנשיא כיוון את הדברים שלו באולפן לצופה אחד: דונלד טראמפ (שאכן מיהר לצייץ מחמאות). בין יתר התארים שהרעיף מילר על טראמפ הוא כינה אותו "גאון פוליטי שהצליח להתחבר למשהו קסום שמתרחש בלב המדינה". התקשורת, מילר הוסיף כמובן, פספסה את זה.

 

ייתכן שזה נכון. אבל הקמפיין של טראמפ כבר מזמן מאחורינו, והנשיאות שלו היא משהו אחר לגמרי. גאונות היא לאו דווקא המילה המתבקשת לתאר אותה. ועדיין, חוסר העכבות, חוסר הידע והרצון לדעת, חוסר החשיבות שהוא מייחס לאמת, יחד עם הנכונות של הממסד לשתף איתו פעולה, כל אלה מאפשרים לטראמפ לערער את יסודות המבנה הדמוקרטי באמריקה – גם אם לא ברור לאיזה מטרה, מעבר ל"ניצחון". הספר של וולף מסתיים בנבואה של באנון: טראמפ הוא רק הפרק הראשון במהפכה, שתמשיך גם אחריו. אבל להיסטוריה, כאמור, אין כיוון.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x