• תפריט
נשים ועסקים דצמבר 2017

"המשרד במוזיאון, אבל כשאני צריכה להעמיק, זה כאן"

חדר העבודה של ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, מוצף קטלוגים: הם מונחים על השולחן, על המדפים, על הרצפה, מתחת למסך המחשב. כשהאמנות ממלאת כך את כל החדר, מפתיע שהיא כמעט לא נוכחת על הקיר

יובל סער 09:0113.12.17

הדבר הבולט בחדר העבודה של ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות, הוא ספרים וקטלוגים: ספרים שעוסקים במושאי המחקר של לוריא - ייצוגי זהות בדיוקן הארץ־ישראלי בתקופת היישוב; קטלוגים של תערוכות שהיא אצרה; קטלוגים של אמנים ישראלים; קטלוגים וספרים של מוזיאונים בארץ ובעולם; ספרי שירה; מגזיני אמנות; ספרי תיאוריה וביקורת; ספרי צילום ותיאוריה של הצילום; ספרי עיצוב ואדריכלות; "וגם ספרים שקשורים לתולדות האמנות”, אומרת לוריא, “ספרים שלמדתי מהם, או סתם ספרים שאני אוהבת".

 

את יודעת איפה כל דבר נמצא?

"בגדול כן, ואם אני לא מוצאת משהו, זה כי יש לי נטייה להשאיל ספרים בקלות ראש שערורייתית, ואז לשכוח למי השאלתי אותם. עד היום יש לי כמה חורים שחורים כאלה".

 

ואילו ספרים יש על הרצפה?

"החדשים שעוד לא מוינו. חלק מהם ספרים של אמנים שאני עובדת עליהם עכשיו, קטלוגים קודמים שלהם. אני מכינה הרצאה על מוזיאולוגיה, אז יש ספרים על מוזיאולוגיה".

 

יש לך הערכה כמה ספרים יש פה?

"לא. אין לי שום מושג".

 

לוריא בחדר העבודה הביתי. "יש לי סקרנות ומשיכה למגוון רחב של יצירה" לוריא בחדר העבודה הביתי. "יש לי סקרנות ומשיכה למגוון רחב של יצירה" צילום: עמית שעל

 

לוריא (45) נכנסה לתפקידה במוזיאון הרצליה לאמנות לפני שלוש שנים. לפני כן היא שימשה האוצרת הראשית של מכון שפילמן לצילום ועבדה כאוצרת עצמאית, בין השאר בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב. חדר העבודה שלה, שגודלו כ־10 מ"ר, נמצא בביתה שבגני צהלה - בית דו־משפחתי שבו היא גרה זה כעשור עם בעלה, ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ראשי ואוצר של אמנות מהמאות ה־16 עד ה־19 במוזיאון תל אביב, ועם שני ילדיהם והכלב.

 

מלבד ארונות המדפים שמקיפים את הקירות, תכולת החדר פונקציונלית: מחשב שולחני, מסך, מחשב נייד מהמוזיאון, מדפסת, רמקולים וטלפון אלחוטי. שולחן העבודה משקיף לחצר: "אני אוהבת את החלון הגדול שלי ומאוד נהנית מהגינה של השכנים", היא אומרת. את מסך המחשב מגביה קטלוג של פרנסיס בייקון, "כשעברתי על התערוכה של אורי ליפשיץ עבדתי עם הספר הזה".

 

מה היה לפניו?

"זה משתנה לפי מה שעבדתי עליו, אבל המחשב הנייד הוא חדר העבודה האמיתי, כל השאר הוא רק שלוחה. הוא נמצא איתי כל הזמן, הוא כלי העבודה המרכזי, הרחיים שעל צווארי".

עבודה של צדוק בן־דוד עבודה של צדוק בן־דוד צילום: עמית שעל

 

"היו לי ספקות לגבי מקור הסמכות שלי כאוצרת"

 

באופן מעט מפתיע, אין הרבה עבודות אמנות על קירות חדר העבודה. אלו שבכל זאת תלתה לוריא הן דיוקן עצמי של ליליאן קלאפיש ("היתה לי הפריבילגיה לעבוד על תערוכה שלה במשך שלוש שנים. זו זכות עצומה"); עבודה מוקדמת של אלי שמיר, "אלות העמק"; ועבודה של יובל ביטון ("חבר אישי, כיום האוצר הראשי של מוזיאון אשדוד").

 

בינות לספרים מפוזרים באופן אקלקטי מזכרות ופריטים נוסטלגיים, כמו תצלומים משפחתיים; עבודת מחווה שבתה עשתה בעקבות תערוכה שאצרה; משקולת בטון, מודל של האגף החדש של מוזיאון תל אביב; פרחים מהתערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב, גלויה מהביאנלה לאמנות בוונציה, מדבקה ממוזיאון המטרופוליטן, גלויה עם עבודה של וולפגנג טילמנס ותצלום משותף עם דיוויד ביירן, סולן להקת טוקינג הדס. "לפני 17 שנה נסעתי לבקר חברים שלמדו בניו יורק", היא מספרת. "נכנסנו לרכבת התחתית, התיישבנו, ופתאום מתיישב מולנו דיוויד ביירן. כמו פרובינציאליים אמיתיים שמרנו על פוקר פייס מוחלט. החבר שהיה איתי אמר שאנחנו חייבים לומר לו שאנחנו מעריצים אותו, אבל אמרתי לו שלא יעז להוציא מילה. הוא אמר לי שאם ביירן יורד בתחנה שלנו אני חייבת להצטלם איתו. היינו ברכבת שעה וחצי. ביירן נסע איתנו כל הדרך, שמע שאנחנו מדברים על הגלריות שביקרנו בהן ועל האמנות שראינו, והבין שמדובר בפרחי אמנות צעירים. כשירדנו בתחנה הוא שמח להצטלם".

 

עוד פריט מסקרן הוא קליידסקופ משקפת זעיר שקיבלה לוריא מאשה שמאוד השפיעה עליה ועודדה אותה "להרחיק ראות". "היו לי הרבה ספקות לגבי המשמעות של מה זה להיות אוצר, מי נותן לו את הסמכות, איך הוא יוצר סמכות. יש לי סקרנות ומשיכה למגוון רחב של יצירה, והטריד אותי שאני לא מובהקת: נמשכתי גם לציור היסטורי, גם לאמנות עכשווית, לצילום, לווידיאו, לא הרגשתי שאני מזדהה ב־100% עם ראיית עולם אידיאולוגית מובהקת.

 

התצלום עם דיוויד ביירן מ"טוקינג הדס" התצלום עם דיוויד ביירן מ"טוקינג הדס" צילום: עמית שעל

 

"כל התערוכות שאצרתי שכללו את הפרקטיקה של האוצרות, אבל לא השתמשו באוצרות כביטוי של אידיאולוגיה או תפיסת עולם ייחודית. בדיעבד אני חושבת שזה הקנה לי ארגז כלים שמאפשר גם לעסוק במחקר היסטורי רטרוספקטיבי מעמיק, גם לעבוד עם אמן צעיר, וגם עם מייסטרית בכירה כמו ליליאן קלאפיש, שכבר ב־1976 יונה פישר אצר לה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל".

 

"זה הדיי ג'וב הראשון שלי"

 

המעבר למוזיאון הרצליה היה נקודת ציון חשובה בחייה של לוריא, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינת העבודה היומיומית. "זו היתה הפעם הראשונה שבה יש לי 'דיי ג'וב' כל כך אינטנסיבי. במשך 20 שנה אני עובדת באינטנסיביות, אבל זה תמיד היה שילוב של כמה דברים במקביל: גם למדתי, גם עבדתי, גם גידלתי ילדים. אחרי שסיימתי את הדוקטורט והילדים גדלו, הגיע הרגע שבו אני יכולה להרשות לעצמי להיכנס למשרה שאמנם קוראים לה 100%, אבל בתחום שלנו זה 185% פלוס־פלוס. זו דרך חיים שפתאום צריכה לתפקד בתוך מנגנון עירוני, ביורוקרטי מסודר. מוזיאון הרצליה הוא מוזיאון מוכר על ידי משרד התרבות ומקבל חסות וליווי חם של עיריית הרצליה ושל החברה לתרבות ולאמנות של העירייה. לשמור על הרעננות הזאת והתשוקה בתוך מוסד ובתוך ארגון היררכי זה משהו שהיה אישיו מבחינתי".

 

  • מגזין נשים 13.12.17 קטלוג של פרנסיס בייקון, צילום: עמית שעל
    מגזין נשים 13.12.17 קטלוג של פרנסיס בייקון
    |
    צילום: עמית שעל
  • מגזין נשים 13.12.17 קליידוסקופ משקפת , צילום: עמית שעל
    מגזין נשים 13.12.17 קליידוסקופ משקפת
    |
    צילום: עמית שעל
  • מגזין נשים 13.12.17 דיוקן עצמי של ליליאן קלאפיש, צילום: עמית שעל
    מגזין נשים 13.12.17 דיוקן עצמי של ליליאן קלאפיש
    |
    צילום: עמית שעל
  • מגזין נשים 13.12.17 העתק מכבש דפוס שעשה דורון לוריא, צילום: עמית שעל
    מגזין נשים 13.12.17 העתק מכבש דפוס שעשה דורון לוריא
    |
    צילום: עמית שעל

 

איך היה המעבר מחדר העבודה הביתי למוזיאון?

"עד לפני שלוש שנים ביליתי בחדר הזה המון שעות, ולא ראיתי את עצמי כותבת מחוץ למרחב המוגן הזה. היום אני עובדת כאן בעיקר בערב ובסופי שבוע. כשאני צריכה לכתוב טקסטים ולהעמיק זה עדיין המקום שבו הכי נוח לי לעשות את זה. אבל זה לא קורה מספיק כמו שהייתי מקווה שיקרה.

 

"חלק מהעניין של לבלות כל כך הרבה שעות במוזיאון היה לפענח את הדי.אן.איי שלו. מוזיאון הוא לא רק קירות ואדריכלות. הגעתי למוזיאון עם מוניטין נהדר, כל מנהל השאיר חותם מיוחד משלו: יואב דגון ז"ל שם דגש על פיסול, העשיר את אוסף המוזיאון בתחום הזה והקים את גן הפסלים המקיף את המוזיאון. אחריו הגיעה דליה לוין, שניהלה את המוזיאון במשך 20 שנה, הציגה בו את טובי האמנים בארץ ובעולם. היא הצליחה ליצור ייחוד מול המוזיאונים הגדולים שהתאפיינו בגודל ובכבדות דינוזאורית, והתמקדה בקליטת אמנות עכשווית בינלאומית, וידיאו, אינסטליישן, אמנים ישראלים צעירים.

 

"זה היה תהליך הדרגתי עד שהתחלתי להרגיש בבית גם במשרד במוזיאון, עד שנבנה האינקובטור שבו כל התהליכים מתרקמים, נובטים, צומחים ומקבלים ממשות. עם הזמן השהות במוזיאון הלכה ונהייתה יותר ויותר דומיננטית בחיים שלי. עברתי מחדר המנהלת הקודמת לחדר אחר, המאפשר את העבודה המשותפת. אנחנו צוות קטן, נשי בעיקרו, ואנחנו עובדות יחד. זה היה חדר ישיבות שהפך להיות מחסן ועשיתי בו קצת שינויים. כיום זה החדר שבו אני מארחת, גם אורחים מחוץ לארץ וגם את האמנים שאני עובדת איתם. וזה גם חדר של כתיבה ועבודה, וגם שם יש ספרים. הדבר הכי חשוב שהכנסתי אליו הוא ארכיון הקטלוגים של המוזיאון, מראשיתו בתחילת שנות השישים בדירה ברחוב בר אילן בהרצליה".

 

 

והעבודה לא נגמרת אף פעם.

"לא. זו דרך חיים. העבודה לא נגמרת לא בשעה ארבע ולא בחמש, היא חלק מההוויה. בכל ספר שאני קוראת, בכל סרט שאני רואה, זה חלק בלתי נפרד וזה תמיד היה ככה. זה משהו מאוד מהותי בדי.אן.איי שלי. זו זכות, אתה עושה משהו שאתה אוהב, אבל זה קשה דווקא בגלל המעורבות הרגשית. כיום אוהבים לדבר על איזון, על הפרדה. אני לא שם. אני מקווה שאני אהיה, אבל כרגע עוד לא. זה מאוד טוטאלי ואני בן אדם טוטאלי, אז כנראה זה לא ישתנה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x