שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 06.07.2017
האדר מוסף שבועי 6.7.17

עידן הפופ־פרופסור: כך צמחה תעשיית הרעיונות שמכוונת לטעמם של העשירים - ומעצבת את החיים של כולנו‎

במקום אינטלקטואלים עם עמדה מורכבת וביקורת נוקבת, העולם מוצף ב"מובילי מחשבה": הוגים־כוכבים שמתרוצצים בין אולפני טלוויזיה לכנסים יוקרתיים, מרוויחים הון ומקדמים רעיון מרכזי אחד, מהסוג שהמיליארדרים שמשלמים להם אוהבים לשמוע. פרופ' דניאל דרזנר מסביר למה "תעשיית הרעיונות" הזאת היא עניין מסוכן למדי

אורי פסובסקי 17:1407.07.17
החיים די טובים עבור המאיון העליון בארצות הברית, אבל הם ממש ממש מעולים עבור ה־0.01% העליונים", אומר פרופ' דניאל (דן) דרזנר. "ולעלייה באי־השוויון בעושר, מעבר להשלכות החברתיות־כלכליות, יש עוד תוצאה: מעמד חדש של נדבנים, שיש להם יותר כסף משהם יודעים מה לעשות איתו. מתברר שמה שהם רוצים הוא לחזור ללימודים. הם יוצרים את הסלון האינטלקטואלי שלהם, או הולכים לסלונים אינטלקטואליים אחרים, כגון הפורום הכלכלי העולמי, ועידת TED או פורום מילקן. שם הם מתחככים עם מיליארדרים אחרים ועם מובילי מחשבה", ובמיוחד, הוא מוסיף, כאלה שאומרים למיליארדרים דברים שהם רוצים לשמוע.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

להאזנה ב-iTunes   |  להאזנה לכל הכתבות המוקלטות

 

עם המיליארדרים האלה דרזנר מונה למשל את "צ'רלס קוך (אחד האחים קוך, טייקוני האנרגיה הליברטריאנים — א"פ), שסיפר בראיונות איך הוא נהג להקריא לילדים שלו כתבים של אריסטו. ומארק צוקרברג, שהקים מועדון קריאה בפייסבוק. ביל גייטס הוא מעריץ ענקי של ה־Teaching company, שיוצרת קורסים מקוונים. סטיב בנון (יוצא גולדמן זאקס שמכהן כיום כאסטרטג הראשי בבית הלבן) משתייך גם הוא לקטגוריה הזאת, של מישהו שרואה בעצמו הוגה עמוק ומעניק מימון לרעיונות מסוימים. ומצד שמאל ג'ורג' סורוס עושה זאת. אלה אנשים שיש להם הרבה כסף, והם רוצים לשחק בארגז החול האינטלקטואלי".

 

פרופ' ישעיהו ליבוביץ פרופ' ישעיהו ליבוביץ צילום: פורטרט מאת ברכה ל. אטינגר ©

 

 

את ארגז החול הזה דרזנר מכנה "תעשיית הרעיונות", כשם הספר המדובר שפרסם בתחילת אפריל. בתעשייה הזאת הרעיונות הם המוצר, והאנשים שמאחוריהם הם המותג, שייכים למעמד חדש של "מובילי מחשבה". מוביל המחשבה הוא הוגה, לעיתים קרובות פרופסור, שמפרסם מאמרים וספרים, מופיע על שערי מגזינים פופולריים, מדלג בין תוכניות טלוויזיה, ובעיקר מככב בהרצאות תמורת סכומי עתק שעושים אותו אדם עשיר. מעל לכל הבמות האלה מוביל המחשבה מציג את הרעיון הגדול שלו, כי, לדברי דרזנר, הוא "מפתח עדשה ייחודית שמבעד לה הוא רואה את העולם, ואז מטיף את זווית ההסתכלות הזאת לכולם".

 

כך נראה עידן הקיפודים. הקיפודים זוהו כבר במאה השביעית לפני הספירה, כשהמשורר היווני ארכילוכוס כתב: "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". ב־1953 הפילוסוף הנודע ישעיהו ברלין פרסם חיבור שמפתח את הרעיון, והבחין בין הוגים שמחזיקים בשלל רעיונות, לעיתים אפילו סותרים, לאלה שמסבירים הכל באמצעות תובנה עיקרית אחת. עכשיו דרזנר משתמש בחלוקה הזאת כדי לתת סימנים בדמויות שמאכלסות את שוק הרעיונות המודרני. את תפקיד השועלים ממלאים "האינטלקטואלים הציבוריים, כאלה שיודעים מעט על הרבה נושאים, שמרבים לבקר ולהצביע על הבעיות ברעיונות של אחרים. לעומתם יש 'מובילי מחשבה', שמזכירים את הקיפודים. הם יודעים דבר אחד גדול. הם אוונגליסטים: יש להם רעיון מרכזי אחד, והם חושבים שאפשר להסביר כל דבר בעולם באמצעות הרעיון הזה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט".

 

לדרזנר חשוב להדגיש ששוק רעיונות בריא זקוק לשני סוגי ההוגים, האופטימיים בעלי החזון ומולם הפסימיים הביקורתיים — "מובילי מחשבה שיכניסו רעיונות חדשים ושאפתניים לשוק הרעיונות ואינטלקטואלים ציבוריים שישפטו את הרעיונות האלה ויבקרו אותם. אם יש לך יותר מדי אינטלקטואלים ציבוריים ומעט מדי מובילי מחשבה, לא נוצרים הרבה רעיונות חדשים והשוק נעשה מאובן. מנגד, בעולם שבו יש הרבה מובילי מחשבה ואין הרבה אינטלקטואלים ציבוריים יש הרבה רעיונות מעניינים אבל הרעיונות הטיפשיים לא מתים: אין ביקורת שתקטול אותם, והם יכולים להשתמר למשך זמן. זה בעייתי כמו ריבוי אינטלקטואלים ציבוריים ומיעוט רעיונות, ולפעמים אפילו מסוכן יותר".

 

"מובילי מחשבה" בולטים (משמאל למעלה ועם כיוון השעון): קלייטון כריסטנסן, תומס פרידמן, פארג קאנה וניל פרגוסון. "אם יש חלק אחד מהאוכלוסייה שבתיאוריה אמור להיות מסוגל להתנגד למשיכה של העושר והכוח, הרי הוא האינטלקטואלים" "מובילי מחשבה" בולטים (משמאל למעלה ועם כיוון השעון): קלייטון כריסטנסן, תומס פרידמן, פארג קאנה וניל פרגוסון. "אם יש חלק אחד מהאוכלוסייה שבתיאוריה אמור להיות מסוגל להתנגד למשיכה של העושר והכוח, הרי הוא האינטלקטואלים" צילום: בלומברג, אם סי טי, אי פי איי, גטי אימג'ס, CGTN America

 

 

וזה, הוא אומר, המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. האקלים הכלכלי, החברתי והטכנולוגי הנוכחי הוא קרקע פורייה לצמיחת מי שבאמתחתם בשורה מהפכנית אחת, למשל "חדשנות משבשת" או "העולם שטוח". הסופרסטארים שבקרב ההוגים נותנים את הטון, רעיונות גרועים משגשגים ולא נעלמים, ומי שמנסה לאתגר אותם לא נשמע. זה לא משחק תיאורטי חביב; זו מציאות עם השלכות משמעותיות. "שני האסונות הצורבים ביותר של המדיניות האמריקאית במאה הנוכחית היו הפלישה לעיראק ב־2003 והתגובה בהילוך איטי לבועת הסאב־פריים. בשני המקרים היו מבקרים שהאירו את הבעיות ברעיונות השולטים שהנחו את קובעי המדיניות. אבל בשני המקרים המבקרים האלה נדחקו לשוליים והוצגו כטיפוסים הזויים או קיצוניים". כך, כשעולם הרעיונות יוצא מאיזון יכולות להיות לזה תוצאות הרסניות בעולם האמיתי.

 

כך מופצים רעיונות טיפשיים

 

התהליך הזה, של שינוי האיזון שמוביל להשלכות מרחיקות לכת, מתחיל ממקום אחר, ממיליארדרים שכמהים לרעיונות חדשים, ושהם לא אנשים טיפשים, רחוק מכך. אבל מעניינים אותם דברים מסוימים מאוד. "מעמד המיליארדרים באמת מתעניין ברעיונות, אני לא מזלזל בשאיפות האינטלקטואליות שלהם", אומר דרזנר בניסיון להסביר איך מתגלגל התהליך. "אבל מחקרים מראים שלאנשים עם הרבה כסף יש העדפות פוליטיות שונות משל אחרים, ואלה של ה־0.01%" — קבוצה קטנה של 16 אלף בני אדם שמחזיקה בעשירית מכל העושר בארצות הברית — "אפילו שונות מאוד. הם אמנם לא חסידים נוקשים של איין ראנד, וזה לא שהם מאמינים שהמדינה חסרת כל תועלת, אבל הם ממעיטים בתפקידה, למשל בדאגה לחינוך ובריאות. והם מסתכלים על הפוליטיקה כעל קוד תוכנה פגום, מערכת מקולקלת שצריך לעקוף או להזריק לתוכה רעיונות שיעצבו מחדש את הסטטוס קוו. יש כשל אמיתי ביכולת שלהם להבין שבדמוקרטיה קיימים מתחים ולפעמים צריך להתפשר, לא כולם תמיד יהיו מרוצים מתוצאה מסוימת.

 

"כפועל יוצא, התורמים האלה רוצים במיוחד לשמוע מובילי מחשבה שיגידו: 'כן, אתם יכולים לשבש את הסטטוס קוו, כל מה שדרוש הוא הדבר החדשני או המשבש הבא'. זה דומה לאופן שבו הם חושבים על איך הם הגיעו לאן שהגיעו. לעיתים קרובות האנשים האלה באמת עובדים קשה מאוד, ואני לא מתכוון להמעיט בגודל ההישג שלהם. אבל באופן כללי, הפלוטוקרטים לא אוהבים שאומרים להם שיש גורמים מבניים עמוקים שמנוגדים למה שהם רוצים לעשות".

 

דרזנר. בעצמו בן ה"מעמד הבינוני־גבוה" של שוק הרעיונות דרזנר. בעצמו בן ה"מעמד הבינוני־גבוה" של שוק הרעיונות צילום: CGTN America-YouTube

 

 

מי שמשגשגים במיוחד בשוק הרעיונות הזה הם הכלכלנים, אומר דרזנר, מהמומחים הבולטים בארצות הברית למדיניות חוץ, איש מדע המדינה שגם מחזיק בתואר שני בכלכלה. "הרעיונות של כלכלנים אטרקטיביים מאוד, להבדיל מהרעיונות מתחום מדעי המדינה. יש להם הלוגיקה המשכנעת של 'היד הנעלמה', המטפורה הכי אלגנטית במדעי החברה. באופן בסיסי, היא אומרת לעשירים: 'כל מה שאתם צריכים לעשות הוא למקסם את האינטרס האישי שלכם, והחברה כולה תצא נשכרת', בעוד מדעני המדינה מוסיפים לדיון ערכים אחרים נוסף על מקסום עושר — דמוקרטיה, חירות, סדר, צדק, ערכים שלעיתים קרובות מתחרים זה בזה. במדע המדינה גם מציעים הסברים שנוגעים הרבה יותר לסיבות מבניות, אומרים למשל שלא בטוח שהצמיחה האמריקאית תקום לתחייה או שצריך להביא בחשבון את מאזן הכוחות במערכת הבינלאומית. לכן מדעני המדינה לא משתלבים בעידן החדש טוב כמו הכלכלנים".

 

כששדה הכבידה של המיליארדרים הוא שמעצב את שוק הרעיונות, מסכם דרזנר, מי שמצליח הוא מי ש"מדגיש שיבוש, העצמה ויכולת יזמית". אבל רעיונות כאלה לפעמים נהפכים למפלצות: דרזנר מרחיב למשל על רעיון השיבוש, ומתאר בטון מזועזע למדי איך הוא גלש מתחום העסקים לא רק למישור האישי אלא גם ליחסי החוץ: "שיבוש במדיניות חוץ מוביל לעיתים קרובות לדברים כמו מלחמה, אז אני לא בטוח שזה רעיון ממש מוצלח".

 

לצד עליית אותו מעמד חדש של מיליארדרים ש"רוצים לשחק בארגז החול האינטלקטואלי", דרזנר מונה עוד שתי סיבות להתחזקות מעמד מובילי המחשבה. "הראשונה היא שחיקת האמון בסמכות ובמומחיות. סקרי דעת קהל בארצות הברית מראים תמונה די ברורה: ב־50 השנה האחרונות היתה ירידה חדה באמון בכל מוסד אמריקאי למעט הצבא. המשמעות היא שכיום לא בהכרח צריך להיות פרופסור עם דוקטורט, או עמית במכון מחקר או נושא משרה נכבדה בתאגיד כדי לתרום לשיח הציבורי. החסמים לכניסה לשוק הרעיונות ירדו. הסיבה השנייה היא העלייה בקיטוב הפוליטי. מספר האידאולוגים משני צדי המפה הפוליטית עלה באופן משמעותי, והם רואים את הצד השני במונחים של שחור ולבן: דמוקרטים תופסים רפובליקאים כפחות אינטליגנטים וכמסוכנים יותר למדינה, ולהפך, וכך לכל אחד מהצדדים יש האינטלקטואלים שלו, ושני הצדדים לא רוצים לשמוע הוגים שוברי מוסכמות, שזה מה שאינטלקטואלים ציבוריים נוטים להיות".

 

הרעיונות שקוסמים לעשירים לא נשארים כלואים באולמות האקסקלוסיביים בדאבוס או באספן, אלא מתפשטים משם, מתודלקים בכסף והשפעה, ומחלחלים לכל הזירה הציבורית. "לעשירים יש הרבה יותר כוח פוליטי, הרבה יותר גישה לפוליטיקאים. ומשום שהם עשירים, הפוליטיקאים מקשיבים להם. ומעבר לכך, ברגע שתורם מתלהב מרעיון מסוים הוא יממן אותו או את ההוגה שמקדם אותו, מה שמאפשר למוביל המחשבה להפיץ את הרעיון. וכל זה קורה על חשבון האינטלקטואלים שבתיאוריה היו אמורים לשמש שופטים ושומרי הסף בעניינים האלה".

 

גייטס. מיליארדרים שאוהבים "לשחק בארגז החול האינטלקטואלי" גייטס. מיליארדרים שאוהבים "לשחק בארגז החול האינטלקטואלי" צילום: גטי אימג'ס

 

 

ובלי שומרים, רעיונות טיפשיים, כהגדרתו, עוברים את הסף בקלות, מתבססים, ואפילו מנצחים. הכלכלן פרופ' אלן בליינדר דיבר בעבר על "חוק מרפי של העצות הכלכליות": כשכלכלנים לא מסכימים באיזו מדיניות צריך לבחור, הרעיון הכי טיפשי הוא זה שמנצח. דרזנר מוצא את הדפוס הזה בעוד מקומות. "בדרך כלל זה קורה משום שהרעיונות הכי טיפשיים הם אלה שאין בהם שום טריידאוף, למשל עקומת לאפר. הגאונות שלה היא בטענה שמשום שבאמריקה יש מסים גבוהים, נוכל להפחית את שיעורם ובמקביל גם להגדיל את הכנסות הממשלה מהם. זה רעיון מאוד מושך פוליטית עבור מי שרוצה להוריד מסים — כי הוא אומר שאין לכך שום עלות. בפועל הוא התברר כקטסטרופלי. ואפשר למצוא רעיונות כאלה גם בתחום מדיניות החוץ, למשל ניאו־קונסרבטיזם, כלומר הרעיון שאם איכשהו נפלוש לעיראק ונסלק את סדאם חוסיין, נוכל להפיץ את הדמוקרטיה ברחבי המזרח התיכון — וזה יהיה הדבר שייצב את האזור. אני חושב שאפשר לומר שהרעיון הזה התברר כלא מדויק", אומר דרזנר, שבעצמו תמך במלחמה (מסיבות אחרות, לדבריו) וכיום מודה שזו היתה טעות.

 

החיים בחוג הסילון של השכל

 

לא כל פרופסור שמחליט לשחק בזירה הציבורית, ראוי לומר, הוא בהכרח מוביל מחשבה. דרזנר עצמו, למשל, מנסה לדבוק בתפקיד האינטלקטואל המבקר. הוא בן 48, מרצה למשפטים ודיפלומטיה באוניברסיטת טאפטס הסמוכה לבוסטון ושם מוכר בארצות הברית, בין השאר בזכות הבלוג שלו שמתארח ב"וושינגטון פוסט" וחשבון טוויטר פעיל מאוד עם 86 אלף עוקבים. ב־2005, כשדרזנר לא קיבל קביעות בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, השמועה אמרה שזה קרה גם בגלל הכתיבה שלו לקהל הרחב. מאז העולם השתנה, נוכחות ברשת נהפכה מחיסרון ליתרון, והקריירה של דרזנר המריאה: הוא פרסם שלל ספרים ומאמרים, היה לעמית בכיר במכון ברוקינגס היוקרתי ולמשתתף בפורומים של המועצה לקשרי חוץ העוצמתית, וגם הוזמן לייעץ לשרים בוושינגטון.

 

צוקרברג צוקרברג צילום: בלומברג

 

 

במילים אחרות, הוא עצמו שחקן בשוק הרעיונות המשגשג, המדלג בין האקדמיה, מכוני המחקר, הכנסים ואמצעי התקשורת. הוא לא מתכחש גם להנאות החומריות שכרוכות במעמד הזה, מהכנסה נאה עד הטבות נוספות, שלא מובנות מאליהן למי שבחר בחיי רוח. "אני יכול לדסקס תוכניות נוסע מתמיד עם מי שתרצה. יצא גם לי לשבת בגרין רום עמוסים בחטיפים, בלאונג'ים של מחלקת עסקים, בוועידות נוצצות ביעדים אקזוטיים". עם זאת, הוא מגדיר את עצמו מי ששייך "למעמד הבינוני־גבוה" בעולם הזה, לא סופרסטאר כגון ההיסטוריון הכלכלי פרופ' ניל פרגוסון, שמרוויח 50 עד 70 אלף דולר להרצאה בכנס, ונוהג להרצות אחת לחודש. חמוש ברהיטות, מראה של כוכב קולנוע וביטחון מוחלט בעמדות שלו, שנוטות לשילוב של שוק חופשי ומדיניות חוץ תקיפה, פרגוסון הוא הדוגמה המובהקת ל"מוביל מחשבה".

 

לצד פרגוסון אפשר למנות, למשל, את העיתונאי תומס פרידמן; מחבר רבי־המכר והיועץ הגיאופוליטי פארג קאנה; וקלייטון כריסטנסן, פרופסור לניהול מהרווארד ואבי תורת "החדשנות המשבשת", מהרעיונות המשפיעים של העשורים האחרונים, שגלש הרחק מעבר לתחומי עולם העסקים. מהצד האחר, כאינטלקטואלים ציבוריים, אפשר לציין את פרופ' אן מרי־סלוטר מפרינסטון, לשעבר בכירה בממשל אובמה שגם עסקה בהרחבה באיזון בין קריירה למשפחה; פרופ' ג'יל לפור, ההיסטוריונית זוכת הפוליצר מהרווארד, שלפני שלוש שנים הכתה את תיאוריית השיבוש של כריסטנסן במאמר מושחז ב"ניו יורקר", ואת יבגני מורוזוב הבלארוסי, שהתפרסם בזכות הביקורת החדה שלו על האמונה של אנשי עמק הסיליקון ביכולתם לפתור כל בעיה חברתית בעזרת הטכנולוגיה ושכינה את קאנה "מתחזה אינטלקטואלי" במאמר קטלני במיוחד שפרסם ב־2012.

 

דרזנר מספר על ועידה בפורטוגל שאליה הוזמן, ואיך בדרך מנמל התעופה אשתו והוא חלפו על פני שלטי חוצות עם פניהם של משתתפי הוועידה, כולל פניו שלו. "אפילו אשתי התרשמה", הוא צוחק. כוח המשיכה של תעשיית הרעיונות גדול, הוא אומר, וצריך לנסות להתנגד לו, להיזהר ממה שהוא עושה לאגו. אמנם "לבקש מאינטלקטואלים להיות השוטרים של עצמם זה כמו לבקש מהעקרב לא לעקוץ את הצפרדע", הוא אומר, "וההיסטוריה מלמדת שאנחנו פגיעים למשיכה הזאת כמו כל אחד אחר, אבל אם יש חלק אחד מהאוכלוסייה שבתיאוריה אמור להיות מסוגל להתנגד למשיכה של העושר והכוח הרי הוא האינטלקטואלים. אנחנו אמורים לאהוב את חיי המחשבה". עוד הוא מוסיף שתורמים וקרנות צריכים לנסות ליצור מרחב לאינטלקטואלים שמבקרים רעיונות ולא לקדם רק אנשים עם רעיונות שנראים משפיעים. האם ההמלצות האלה באמת יכולות לספק פתרון למצב שדרזנר מתאר? לא בטוח. אבל זה הרי בדיוק מה שדרזנר מנסה להגיד: יש מקום לאנשים שמבקרים את הרעיונות של אחרים, ולא בהכרח מציעים חלופה.

 

סורוס סורוס צילום: איי אף פי

 

 

ואז קיבלנו את טראמפ

 

דרזנר החל לכתוב את הספר שלו שנים לפני בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות. אבל עכשיו, בעידן שבו הקמפיין בעד הברקזיט יצא ישירות נגד מומחים באשר הם והממשל האמריקאי דוגל ב"עובדות אלטרנטיביות", האם הדיון שדרזנר מוביל לא שייך כבר לעבר? האם כיום עדיין יש חשיבות לשאלה האם ההוגה הוא מוביל מחשבה או אינטלקטואל ציבורי? כלומר, האם מקשיבים בכלל למישהו מהם? דרזנר חושב שכן. "טראמפ עצמו הוא מוביל מחשבה בפוליטיקה. להוגים הרבים, משני הצדדים, שאמרו שהוא יהיה אסון, הוא ענה: 'מה אתם הצלחתם להציע שהיה כל כך מוצלח? אנחנו צריכים לנער את ממסד מדיניות החוץ האמריקאי, ואנחנו בטח יכולים להצליח יותר'".

 

יכול להיות שהיה צדק בדבריו?

"כן ולא. אני חושב שהביקורת שלו על מדיניות החוץ היתה מוצדקת, וזה גם היה צעד פוליטי מאוד חכם. אבל הטיעון הבסיסי שלו היה 'בחרו בי, כי יותר גרוע זה כבר לא יכול להיות'. וכפי שגילינו בחודשים האחרונים, מתברר שדווקא יכול להיות הרבה יותר גרוע".

 

ובעידן טראמפ מומחי מדיניות חוץ כמו דרזנר מוצאים את עצמם בבעיה. מצד אחד, הבחירה בו מלמדת שהם צריכים לעשות חשבון נפש ולבחון מחדש את הרעיונות שלהם. מצד אחר, קצת קשה לעשות את זה לאור התנהלות הממשל עד כה. "אני עוקב אחרי מזכיר המדינה רקס טילרסון והיועץ לביטחון לאומי ה"ר מקמאסטר, ואני לא יכול אלא לצחוק ולחשוב: 'אני יכול להצליח יותר'. ואני לא אמור לחשוב את זה. אני פרופסור, אני אקדמאי די טוב, אבל אני לא מסוגל לנווט החוצה משקית נייר. אני מודע למגבלות שלי. ובכל זאת, כן, הייתי מצליח יותר מטילרסון ומקמאסטר גם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב שלי. עד כדי כך הם מבצעים את העבודה שלהם גרוע. וזה קורה דווקא ברגע שבו קהילת מדיניות החוץ היתה אמורה לעסוק בהתבוננות, בדיון בשאלה עד כמה כל מה שקידמנו במשך עשורים אכן היה נכון. במקום זה, האופן שבו מדיניות החוץ התנהלה בחודשים האחרונים פשוט גורם לנו לחשוב: 'כן צדקנו, אף שאולי לא צדקנו לגמרי'".

 

ואיפה אנחנו עומדים כיום במישור הבינלאומי?

"מה שאנחנו רואים הוא שיבוש אמיתי, ושיבוש בפוליטיקה העולמית הוא עניין מדאיג. ההפתעה החיובית היא שלמרות כל הגולים העצמיים שממשל טראמפ הבקיע הוא עדיין לא היה צריך להתמודד עם משבר מדיניות חוץ אמיתי. השם ישמור שיקרה משהו בצפון קוריאה או שיהיו מתחים גואים בים דרום סין או עימותים אמיתיים בין איראן לסעודיה. אני בכלל לא בטוח ביכולת של ממשל טראמפ להתמודד עם מצבים כאלה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x