בתנועה: מיקי מאוס מנחל עמוד

כל כך יפה כאן עד שאני בבעיה. קל לתאר מרחבים קודחים, כואבים, לכל הפחות עירוניים. איך אספר על הדבר היפה הזה? מה יש להוסיף עליו מלבד סלפי?

יש צורך בבעיה. כדי שמסע יוליד סיפור מסע, אין די בנוף. נדרש איזשהו חסר או משבר שייתקל בו ההולך. אך הבעיה הכי חמורה במסע הרגלי הזה היא שאין איתי מגדיר פרחים. אני מזהה את הרקפות ואת פריחת השקדייה. אבל מהו הפרח הוורוד שכל עלה כותרת שלו נראה כמו מיקי מאוס קטן? אני משנן מזיכרוני: ארבעה מיקי מאוסים ורודים נפגשים בכתם צהוב. אחר כך נברר מהו. כרגע נריח. את העשב, את צואת הפרות, את האוויר הקל. עוד יהיה זמן לחקור את הנוף הזה מושגית, גיאוגרפית. קודם אני חייב לחוש אותו.

איור איור: שמרית אלקנתי

כעבור שעה וכמה גדרות תיל ידידותיות למדלג, אני מגיע אל הכביש היורד לערוץ של נחל עמוד. אם יהיו לי קצת יותר מים, אוכל להעפיל ממנו אל ההרים. הנה אוטובוס ריק של "תגלית" חונה בירידה לשביל, והנה נהגו המשועמם יושב בתא המטען הפתוח. הוא מסכים למכור לי בקבוק מי ברז בחמישה שקלים. אפילו שהוא זה שנוקב במחיר, הוא בכל זאת רוטן: "נו, אם כבר נגזר, אז שיהיה חמש, אפילו שמהתגליתניקים אני לוקח שבע...". יאללה יא קוטר, אל תשבית לי את שמחת היום. כל כך יפה כאן.

כולי השתאות מחומות האבן במורד הערוץ, מעמוד הסלע התמיר שנתן לנחל את שמו, מכל המים השוצפים ובעיקר מהעובדה שנעלי ההליכה שלי, שנרכשו בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אכן עמידות במים לחלוטין. זה לא ייאמן. אני הולך בתוך נחל גועש והגרביים נותרים יבשים. אני מרגיש כמו לורנס איש ערב על סוסו, כמו יורי גגרין בחלליתו, כמו ציפי לבני בג'יפ של "מלכת המדבר". רק בשביל זה היה שווה ללכת עד כאן.

השביל הזה הוא השביל המסומן ביותר שאי פעם הלכתי בו. פסים צבועים על הסלעים מספרים שהוא גם שביל נחל עמוד, גם שביל ישראל וגם פרק מתוך הג'יזס טרייל, ובעברית: דרך הבשורה שסימן לפני כמה שנים יזם התיירות המבריק מעוז ינון בין נצרת לכפר נחום בעקבותיו של הצלוב.

כעבור כמה צעדים ביער הפסים הססגוניים צצים מקרבו ההורים שלי. כלומר, לא באמת הם, אלא שיבוטים שלהם מוכפלים לפחות 20 פעם. קבוצה ענקית של חבר'ה פרבריים בגיל העמידה, שיורדת בשביל עם כובעים ומגיני עורף מריקושט עודפים. הם עייפים, וכמהים כבר לחזות בעמוד שאותו הבטיח להם המדריך לפני שעות. הם מקבלים את פניי בפליאה מרובה. כנראה לא ראו איש במעלה השביל עד כה.

"מאיפה אתה?", הם שואלים אותי, "אתה לבד פה? לא משעמם לך?"

"לא, לא משעמם. אני נהנה מהשקט ומכל מה שמסביב".

"המדינה שלנו באמת יפהפייה", אומר אחד מהם.

הם ממשיכים בדרכם הנחמדת ואני בדרכי, והמשפט הזה נשאר בראשי. הוא חוזר ומהדהד עם כל פיתול בשביל. "המדינה שלנו באמת יפהפייה". טמונה בו שגיאה מקובלת. המדינה אינה הארץ. מדינה היא מבנה שלטוני. היא יכולה להיות מתפקדת, אולי מרגשת בסמליה ובעצם קיומה, אולם הארץ היא זו היפהפייה. האם אנחנו מסוגלים להגיד "כל כך יפה כאן" בלי לחשוב על המדינה, לטוב או לרע?

עליתי מן הוואדי, שבתי לביתי המאוד לא גלילי שבדרום תל אביב וחיברתי סוף ציני לרשימה הזו. שמחתי, כי יכולתי להתמקד בשימוש הבעייתי במילה "מדינה". זכיתי סוף סוף לבעיה. אבל חלפו כמה ימים, והמשכתי עוד יותר צפונה. כמעט הכי צפונה שאפשר. עד לפינלנד. כאן, על אדן החלון בביתה של חברה ותיקה, אין פרחים דמויי מיקי מאוס (ציפורנית מצרית, התברר לי בדיעבד). רק לבן אינסופי של שלג. והמראה הזה מעורר מחשבות שמצדיקות סיום אחר.

כל כך יפה כאן. בחורף הפיני, ובעולם בכלל. ויש דרכים רבות להביט בו, מבעד מסננת של מדינה או של ארץ. זה לא משנה. המבט שלי הוא בסך הכל אפשרות אחת. וגם לי יש כובע עם מגן עורף מריקושט.