מדוע ששרה נתניהו לא תישא בעלות הפיצוי למני נפתלי?

1

הכיס של כולנו

למה בעצם אנחנו צריכים לשלם על הפגיעה במני נפתלי?

170 אלף השקלים שתשלם כפיצוי מדינת ישראל למני נפתלי על ההשפלות שספג כמנהל מעון ראש הממשלה יבואו מהכיסים שלנו, אזרחי המדינה, אף שאנחנו לא עשינו לו כל רע. במצבים מסוימים, אכן, ראוי שהמדינה תשלם על נזקים שגרמו עובדיה, אבל מי שפגע בנפתלי לא היה אפילו עובד מדינה, אלא אדם פרטי בשם שרה נתניהו. ובכל זאת, אנחנו נשלם.

ולמה? כי המשפחה לא תתנדב לשלם מכיסה. המדינה יכולה להגיש ביוזמתה לבית משפט תביעת שיבוב נגד גברת נתניהו (המהווה תביעה נגד מי שגרם לנזק), או שבג"ץ יצווה על בעלה לשלם. קשה להניח שמהלכים כאלה יבשילו. ובכל זאת, למה להטיל על הציבור לשלם על חוסר השליטה של הגברת בכעסיה. מצד שני, גם שרה נתניהו רוצה לערער. שמה הטוב נפגע והיא דורשת לנקותו (האובססיה לניקיון הפעם מוצדקת), אבל היא לא הייתה צד בתיק, לכן סיכוייה קלושים ועליה ללחוץ על הפרקליטות לערער.

מקרה שרה נתניהו הוא מקרה ייחודי של ערבוב הפרטי והציבורי. ככלל, המדינה אחראית על סביבת העבודה, ועליה לפצות את מי שנפגע בסביבה זו, גם אם הפוגע אינו עובד מדינה. לפי החוק למניעת הטרדה מינית ניתן לחייב את המדינה, גם אם המטריד הוא עובד קבלן ואפילו לקוח שנכנס למשרד הממשלתי ופגע בעובד או עובדת.

מימין: שרה נתניהו ומני נפתלי. היא פגעה, אנחנו נשלם צילום: אוראל כהן, יובל חן

2

הפוגע לא יסולק

המקרה הייחודי של המעסיקה במעון ראש הממשלה

על שולחן הכנסת מונחת כעת הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, שתרחיב, בדומה להטרדות המיניות, את ההגנות על עובדים. בינתיים, בפרשת מני נפתלי, הופעלה עילת ההעסקה הפוגענית, שבשילוב עם כבוד האדם, איפשרה לבתי הדין לעבודה למלא את החלל עד שיעבור החוק למניעת התעמרות בעבודה.

הערבוב בין הציבורי לפרטי עומד גם ביסוד החקירה הפלילית שמתנהלת בעניין מעונות ראש הממשלה. בזמנו של יצחק רבין נפתח פתח למימון מסוים של ביתו הפרטי של ראש הממשלה. בעוד המדינה מממנת את כל הוצאות המעון הרשמי, הוחלט אז שהבית ש"ננטש" יזכה לתחזוקה בסיסית. מעין פיצוי על הנזקים ממעבר דייריו לירושלים. משפחת נתניהו הצליחה לשכלל את נוהל הבית שננטש ולהעמיסו בנדיבות על תקציב המדינה. אומנותה היא בניצול והרחבת הזדמנויות כאלה. היועץ המשפטי לממשלה (ויש האומרים למשפחה) יחליט עד כמה גלשה הרחבה זו למחוזות הפליליים.

בדרך כלל יש למדינה את היכולת והסמכות לסלק את הפוגע או המטריד מסביבת העבודה, בין אם מדובר בפוגע מזדמן או בבוס מתנכל. כאן, אין בכוחה לצוות על ראש הממשלה להרחיק את רעייתו מניהול משק הבית המשותף.

ולכן הכתובת היא בית הדין לעבודה. נפתלי יכול היה להגיש תביעה נזיקית אישית נגד הגברת בבית משפט השלום, אבל בחר במסלול שסיפק את הפרספקטיבה הרחבה של יחסי ותנאי ההעסקה בבית ראש הממשלה, שאמור להיות מופת לכל מעסיק במדינת ישראל.

ועל כך תודה לשופטת דיתה פרוז'ינין מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בזכותה צריך לעדכן את המשפט המפורסם של מנחם בגין המנוח "יש שופטים בירושלים". מעכשיו אמור: "יש גם שופטות בירושלים". היא כתבה פסק דין שמגשים את המחמאה הניתנת בדרך כלל לשופטי כדורגל: "שורקת בדיוק את מה שהיא רואה".

3

קדחת המשילות

שנתניהו רק לא יחליט לנסות להחליף גם את השופטים

שתי אפשרויות עומדות כעת בפני נתניהו ואולי עוד אחת. הראשונה: לשלם מכיסו, וסבירותה נמוכה. השנייה: להעמיס כדרכו על קופת המדינה, וסבירות זו גבוהה. אלא שבמסגרת תזזית המשילות שאוחזת בו בימים אלה, נקווה שלא יחשוב גם על האופציה להחליף את השופטים.

את היועץ המשפטי הוא כבר ממנה, את ועדות האיתור בכוונתו לבטל, וכעת הוא מקדם הדחת רגולטורים "סוררים" והשעיית ח"כים שלא מוצאים חן בעיניו. אז למה בעצם לא להשתלט גם על מינוי והדחת שופטים מהסוג של פרוז'ינין? בסדר ביבי, השתכנענו. אנחנו נשלם על שרה, רק תניח לשופטים.