יהודה וינשטיין: עד יומו האחרון בתפקיד נשאר עו"ד של שולחו, נתניהו
וינשטיין שמסיים היום את כהונתו כיועמ"ש נתפס בעיני רבים ממבקריו כפרקליטו של ראש הממשלה אף שפה ושם ניסה לחלוק עליו. הוא העדיף לעבוד עם הממשלה ולא נגדה, וכך פעל כסנגור יותר מיועץ משפטי לממשלה, שאמור להשמיע גם קול נורמטיבי מול הלקוח השני שלו, הציבור
לאחר שהוצע לאברהם גרנט לאמן את אלופת אנגליה צ'לסי, הוא שאל את ידידו הטוב יהודה וינשטיין, האם לסרב משום שהתפקיד אולי גדול למידותיו. "להצעה כזו לא מסרבים", עודד אותו וינשטיין.
יהודה וינשטיין. נתניהו סמך על וינשטיין משום שסתר את דימוי היועץ האידיאלי בקרב הציבור, כזה שמעמיד פוליטיקאים לדין ומערים מכשולים בפני הממשלה איור: דניאל גולדפרב
שרה ובנימין נתניהו. אמביוולנטיות ביחס כלפיהם צילום: חיים צח לע"מ
וכך, מן הסתם, אמר וינשטיין לעצמו, כשראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים יעקב נאמן הציעו לו את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשלהי 2009. כמו גרנט, הרקע המקצועי של וינשטיין היה רחוק מלהלום את הנדרש. הוא חסר לחלוטין ידע וניסיון במשפט האזרחי, הכלכלי והמנהלי. וגם על מומחיותו במשפט הפלילי יש חולקים. כסנגור צווארון לבן, הוא לא היה הבחירה הראשונה של חשודים בכירים, שהעדיפו סנגורים כיעקב וינרוט, גיורא אדרת, דני שינמן או דן אבי־יצחק.
אבל, לפני הדיון בכהונת וינשטיין, חשוב לבחון את מניעי מינויו. לאחר כהונת אהרון ברק כיועץ המשפטי לממשלה בשנות השבעים, שנודעה כטראומתית במיוחד לשלטון, התאפיינו כל המינויים במאמצי הממשלה להכתיב בחירת יס־מן שיסור למרותה. זה פחות או יותר הצליח, אבל גם כשמונה יועץ לשביעות רצון הממשלה, הוא גידל מולה מדי פעם עמוד שדרה. הסיבה היא שלאחר המינוי, נשא היועץ את עיניו לתחנה הבאה בבית המשפט העליון. מבחינה זו, וינשטיין היה שונה מכל קודמיו: הוא היחיד שבגלל גילו כבר לא יכול להגיע לעליון. לכן, לכאורה, הממשלה היתה פטורה מהסכנה שב"חילופי הנאמנויות".
להערכת פועלו, צריך לפענח את שתי מערכות היחסים המשמעותיות שניהל וינשטיין: מול ראש הממשלה ומול הפרקליטות. הטענה הרווחת היא שהיועץ נלכד, השתעבד ושירת את שני אלה. האמת מורכבת יותר.
קבר בשקט את פיצול סמכויות היועמ"ש
מבין כל היועצים והמקורבים שהקיפו את נתניהו, וינשטיין היה הקרוב לגילו, המבוגר היחיד כמעט בסביבה. נתניהו, שנאמר עליו לא פעם כי הוא חשדן אובססיבי, סמך עליו גם משום שהתנהלותו סתרה את דמות היועץ האידיאלי, כפי שהתקבעה בציבור. יועץ טוב לפי הדימוי הרווח עושה את שני אלה: מעמיד כמה שיותר פוליטיקאים לדין ומערים כמה שיותר מכשולים על דרכה של הממשלה. במילים אחרות, יועץ טוב מאשים את נתניהו בפרשת ביביטורס ומטרפד את מתווה הגז. וינשטיין לא עשה לא את זה ולא את זה. קודמו בתפקיד מני מזוז שלח חצי מממשלת אולמרט לחקירות פליליות ולספסל הנאשמים, וזכה לשבחים כמטהר האורוות האמיץ והנחוש ביותר מאז ברק. וינשטיין הלך עם הממשלה ולא נגדה.
אבל, הוא ידע לרסן אותה במקומות חשובים, ובכללם חשובים גם לנתניהו. כך בלם או מיתן יוזמות גזעניות ואנטי דמוקרטיות (למשל הדרת ערבים בהצעת חוק 0% מע"מ), יוזמות נגד בית המשפט העליון והרעיון לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לתובע כללי ויועץ לממשלה. כשנכנס לתפקידו, הציב מולו שר המשפטים נאמן את משימת הפיצול, אך וינשטיין קבר אותה בשקט, מבלי לצלצל בכל הפעמונים כפי שעשה קודמו מזוז.
יהודה וינשטיין. נתניהו סמך על וינשטיין משום שסתר את דימוי היועץ האידיאלי בקרב הציבור, כזה שמעמיד פוליטיקאים לדין ומערים מכשולים בפני הממשלה איור: דניאל גולדפרב במשרד המשפטים מסתובב הסיפור שיחד עם מנכ"ל המשרד דאז גיא רוטקופף, הבהירו השניים לנאמן: "אין בעיה, אם אתם רוצים את משה לדור כתובע הכללי ובעל המילה האחרונה בהחלטות להעמיד לדין, נקדם את הרעיון". נאמן ונתניהו נבהלו, והרעיון נגנז. הפוליטיקאים הבינו שעדיף להם יועץ כווינשטיין שירסן תובע כלדור.
שמרן וממוסד, אבל עם הישגים נגד פשיעה
וינשטיין לא היה רפורמטור גדול. מטבעו הוא שמרן וממסדי, אבל הוא קיבל החלטה להחזיר את הפיקדון כפי שקיבל אותו: לא מפוצל, ללא פגיעה בעליון, ללא פגיעות משמעותיות ככל שניתן בדמוקרטיה. אין לזלזל, לא במאמצים ולא בהצלחות שרשם, בהינתן הרוחות הרעות שמתגברות מהכנסת וגם מהממשלה.
בגזרת המינויים, חיסל וינשטיין לא מעט מינויים שנתניהו חפץ בהם. למשל, את כניסת יואב גלנט ללשכת הרמטכ"ל, מינוי יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל וגל הירש למפכ"ל. הוא גם עשה את המוות למועדפו של נתניהו ליועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, כשמנה בו "פגמים ערכיים חמורים" על חלקו בפרשת הרפז, אבל לא הלך עד הסוף בעניין הזה, ולכן מחר יעביר לו בטקס חגיגי את שרביט היועץ.
בתחומים המקצועיים, לא התערב וינשטיין בתחום הכלכלי אותו הותיר לחלוטין בידי המשנה הכלכלי אבי ליכט. בתחום המנהלי איפשר לדינה זילבר מרחב פעולה גדול, אבל היה מעורב לעתים באמצעות הכלי שנהג להתהדר בו, "השכל הישר".
בתחום מומחיותו, המשפט הפלילי, נצלב על החלטתו לסגור את תיק חברות הקש של אביגדור ליברמן. מי שהלהיטה את הביקורת נגדו היתה עו"ד אביה אלף, שהיתה מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. לפי אלף, התנהלותו בתיקי הבכירים בכלל היא עצלה, דחיינית, מסבירת פנים לסנגורים וללקוחותיהם. בעניין ליברמן נטען שבסגירת התיק פרע את שטר מינויו, אבל טענה זו לא מסתדרת עם החלטתו להעמיד בכל זאת את ליברמן לדין בפרשת השגריר בן אריה, ממנה זוכה.
שרה ובנימין נתניהו. אמביוולנטיות ביחס כלפיהם צילום: חיים צח לע"מ אמביבלנטיות זו קיימת גם מול משפחת נתניהו. את תיק ביביטורס נגד נתניהו הוא סגר, אבל הורה לחקור באזהרה את רעייתו שרה, בכפוף למוסכמה שהתקבעה כאן, כי לעבירות בניהול המשק המשפחתי אחראיות רק הנשים, עניין שוינשטיין עצמו נהנה ממנו בעבר. וינשטיין מכחיש הנחות סלב כלשהן. "אם המשטרה תביא לי חומרים מוצקים, אחקור כל אחד", אמר פעם. אבל הוא בהחלט הפעיל אמות מידה נוקשות, סנגוריאליות יותר, בהפעלת הגרזן הפלילי בזירה הציבורית. ועם זאת, בשני יעדים בהם התמקד - השלטון המקומי והפשע המאורגן - נרשמו הישגים. לא מעט ראשי ערים וכמעט כל ראשי הפשע המאורגן הגיעו לכלא.
נציבות הפרקליטים: ההישג שכלל לא רצה
יחסים עכורים במיוחד היו לוינשטיין עם פרקליט המדינה משה לדור. לדור טיהר את מנדלבליט בפרשת הרפז, וינשטיין השחיר אותו. השיא היה בעימות ביניהם בעניין שופט העליון יורם דנציגר וייצוגו את שלומי לחיאני. לדור ביקש להרחיק את דנציגר מבית המשפט העליון באמצעות סגירת תיק החקירה נגדו בעילה של חוסר ראיות. וינשטיין התעקש על חוסר אשמה, זאת לאחר שהזדעזע לשמוע במסדרונות הפרקליטות את הטיעון המביש ש"אם דנציגר יחזור לעליון הוא יהיה נגדנו".
בניגוד לדעת לדור, וכנראה גם בניגוד לדעת נתניהו, התעקש וינשטיין על מינויו של שי ניצן לפרקליט המדינה. אקורד הסיום של כהונתו ניתן בהתייצבותו לצד ניצן, שהתעמת עם מינוי אחר שלו, הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות.
הקמת הנציבות במשמרת שלו היא לכאורה ההישג הגדול שלו, אבל האמת היא שוינשטיין, כמאמין גדול ביושרתם של פרקליטי המדינה, לא ממש רצה בנציבות. מי שדחפו להקמתה היו שרי המשפטים יעקב נאמן ובמיוחד ציפי לבני. הפרקליטים, בראשות פרקליט המדינה לדור התנגדו בחריפות.
וינשטיין, בין הפטיש הפוליטי לסדן הפרקליטותי, תמך בהקמת הנציבות, אבל רק כדי למזער נזקים, למנוע את קיבוע הנציבות בחוק ולשלוט ככל הניתן על הנציבות שתקום. הוא תמך במינויה של ידידתו הקרובה (עכשיו פחות) הילה גרסטל לתפקיד. הבעיה נוצרה כשהופתע והתאכזב מכך שגרסטל לקחה את התפקיד ברצינות, מתוך אמונה, שהפכה בהדרגה לידיעה, שיש מה לתקן. הדו"חות החלו לזרום ובמקביל התעצם הקרע עם הנהלת הפרקליטות וארגון הפרקליטים.
אחד משיאי המשבר הוא הדו"ח שמצא פגמים בלחצים שהפעילה הפרקליטות על ד"ר חן קוגל לשנות תצהיר שנתן לטובת ד"ר מאיה פורמן־רזניק, לאחר שהפרקליטות התנכלה לה על רקע עדותה בתיק זדורוב. ניצן דרש מוינשטיין לבטל את הנזיפה של גרסטל.
ואכן וינשטיין נענה לבקשתו תוך שהוא מאמץ את הנראטיב לפיו המדינה מדברת בקול אחד. נראטיב שנלקח רחוק מדי. למשל, כשוינשטיין אסר על השר אבי גבאי לדבר בכנסת נגד מתווה הגז.
בעיני משפטנים רבים נחשב וינשטיין לגרוע ביועצים המשפטיים עד כה. אבל, כשמקרבים את המיקרוסקופ לדוגמאות מגלים שלא הכל היה כזה גרוע. לבו במקום הנכון, אבל השררה קצת חיבלה בהתנהגותו. הוא אהב את קרבתם של הבכירים, נטה לבוז לכפופים, והיה תלוי יותר מדי במקצוענים. מקורביו משוכנעים שהכל בעיה של ניראות, שלא טרח לשווק את הישגיו. הסיבה לכך היא שלא רצה לצאת במופגן מול הממשלה ובמיוחד לא מול ראש הממשלה. בכך פעל כסנגור, ולא כיועץ משפטי. כעורך דין של נתניהו, גם אם לעתים חלק עליו, ולא כיועץ משפטי שמדי פעם אמור להשמיע קול נורמטיבי צלול גם מול הלקוח השני שלו, הציבור.
