רגב רוצה לקבוע מהי דמוקרטיה

האם שרת התרבות מירי רגב רוצה לקיים דיון ציבורי על השאלה האם המדינה צריכה בכלל לתמוך מתקציב הממשלה במוסדות תרבות? לא נראה לי. אחרי הכל, אם יקחו לשרת התרבות את תקציב התמיכה בתרבות, לא יישאר לה הרבה מה לעשות. האם היא רוצה לקיים דיון ציבורי על השאלה מה צריך להיות גודל התקציב הממשלתי לתמיכה במוסדות התרבות? לא נראה לי. כמו כל שר אחר, גם שרת התרבות היתה רוצה שהתקציב שלה יהיה גדול ככל הניתן, כי יותר תקציב פירושו יותר כוח, ויותר כוח פירושו יותר אנשים שחפצים ביקרך.

כך ש בשורה התחתונה, הדיון שרגב רוצה שננהל הוא כנראה סביב השאלה מי יקבע איזה מוסדות יקבלו את התקציב הממשלתי לתמיכה בתרבות, ולפי איזה קריטריונים? ואת השאלה הזו אפשר לקרוא גם בדרך אחרת: האם ישראל היא מדינה דמוקרטית בכך שהיא מבטאת את רצון הרוב, או האם ישראל היא דמוקרטית בכך שהיא שומרת על זכויות המיעוט לבל יירמסו?

הכל תלוי בוועדת התמיכה

בהרבה תחומים, הדמוקרטיה הישראלית באה לידי ביטוי בכך שהיא שומרת על המיעוטים שמרכיבים אותה. המדינה תומכת במיעוטים המרכיבים אותה בכך שהיא מאפשרת לכל אחד מהם, פחות או יותר, לנהל את זרם החינוך שלו על פי ערכיו ותפיסת עולמו. היא לא עושה זאת בצורה שווניות — המיעוט הערבי מופלה לרעה מבחינה תקציבית והציבור הדתי־לאומי מופלה לטובה — אבל היא מכירה בזכות לחינוך עצמאי. בערך.

מירי רגב צילום: אלכס קולומויסקי

המדינה עושה זאת גם בתחום התרבות. היא מחלקת את תקציבי התרבות שלה, כ־600 מיליון שקל בשנה, לפי מבחני תמיכה שאמורים להיות שוויוניים ובלתי מפלים. בין אם אתה גוף תרבות ערבי, צ'רקסי, ממלכתי־דתי או נוצרי, הגישה שלך למבחני התמיכה אמורה להיות זהה.

אבל פה נכנסות האותיות הקטנות שמסדירות את המנגנון הזה, ואותן רגב רוצה לשנות.

משרד האוצר הגדיר לכל משרדי הממשלה שהם יכולים לחלק תקציבים לתמיכה במוסדות ציבור, כל משרד לפי תחומו והתקציב שמוקצה לו. משרד התרבות, באמצעות מנהל התרבות, תומך במוסדות תרבות מסוגים שונים: תיאטראות, מחולות, קולנוע, אפילו בבתי ספר לאומנות. התמיכה הזו נעשית דרך מבחני תמיכה שהמשרד מפרסם, שהעיקרון להם הוא מאוד פשוט. מוסדות התמיכה צריכים להגיש את כל הטופסיאדה הנדרשת, ובעיקר להציג אישורי ניהול תקין, דוחות כספיים מאושרים וכיוצא באלה, ואת הקשר שלהם לעניין עצמו.

ועדה מטעם משרד התרבות אמורה לבדוק כל תמיכה לגופה, ולאשר או לא לאשר את התמיכה הממשלתית. גוף גדול יותר יזכה לתמיכה גבוהה יותר. למשל, הבימה מקבל תמיכה של 17 מיליון שקל בשנה לעומת תיאטרון היידישפיל שמקבל תמיכה של 5.2 מיליון שקל.

ועדת התמיכות הזו מונה 3–5 חברים, בהם החשב והיועץ המשפטי של המשרד שאמורים לוודא שהשר ואנשיו לא מחלקים כספים למי שבא להם. אבל הם יתר הנציגים הם נציגי המשרד שכפופים לשר, ותראו לי פקיד שירצה להסתכן בריב עם השר שלו.

בוועדת התמיכות הללו יכולה רגב להחליט שתנאי סף לתמיכה תקציבית היא הבעת נאמנות למדינה ולמוסדותיה, הצדעה לדגל ומה שזה לא יהיה. כלומר, בהנחה שבג"ץ לא יפסול את הקביעות האלה. וזה בדיוק המקום שבו הדיון מתחיל להיות דיון על דמוקרטיה שרואה רק את הרוב, במקום להבין שהדרך לשגשג עוברת בשמירה על זכויות המיעוטים שחיים בתוכה.

מי קובע מה זה נאמנות

ובכלל, איך פקיד אמור לבדוק את מידת הנאמנות של מוסד תרבות כלשהו למדינת ישראל וערכיה? האם הפקידים אמורים להסתפק בהצהרה כתובה או שאמורים להיות מבחנים אובייקטיביים לעניין הסובייקטיבי הזה? ואם כן, מי בדיוק ירכיב את מבחני הנאמנות האלה? אולי ימנו לכך פקידים מיוחדים? ומי יבדוק את מידת הנאמנות של הפקידים שאמורים להרכיב את מבחני הנאמנות? אולי הפקידים עצמם בסתר ליבם בזים בוז עמוק למדינת ישראל ולרוח המפקדת? אולי השרה רגב בעצמה צריכה לבדוק זאת? אולי היא צריכה לעשות ביקורי בית או להחזיק משמרות נאמנות עם ארכיון נאמנות שלם. אחרי הכל, נאמנות היא עניין חמקמק שקשה לתחזק. נדמה לי שהבנתם לאן המהלך הזה מגיע.

אם רגב היתה רוצה לקיים דיון בשאלה האם המדינה בכלל צריכה לתמוך בתקציב ממשלתי במוסדות תרבות הרי שזה היה דיון לגיטימי לחלוטין, שאפשר היה להרחיב גם למוסדות דת וכו'. זהו דיון כלכלי־ערכי ומדינות שונות נוהגות בו אחרת.

אבל ברגע שרגב סבורה שיש לחלק תקציבי תרבות ממשלתיים, ורוצה רק לקיים דיון על מי יחלק ובהתאם לאילו כללים, הדיון הזה כבר רחב בהרבה מדיון על תרבות ואת הדיון הזה אי אפשר לנהל בתוך האותיות הקטנות של נוהל תמיכה כזו או אחר.

ואם כל זה לא שכנע אתכם, נסו פשוט לדמיין איך נראות הצגות שקיבלו את חותמת הנאמנות של השרה רגב.