שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 05.11.15
שאלות מוסף 05.11.15 ראש

המשפחה שהפסיקה לקנות

למשפחת דאנמילר היה בית יפה בפרברים, משרות מכניסות ושופינג ובילויים כיד המלך. אבל הם לא נהנו מחייהם

שעת ערב בפברואר 2014. בחוץ מינוס ארבע מעלות, אבל בפנים חם ונעים. סקוט דָאנמִילֶר שרוע על הספה בביתו שבפרברי נאשוויל, טנסי, מתפנק מול ערוץ הספורט. ילדיו, ג'ייק בן התשע ואודרי בת השבע, ישנים בקומה העליונה. אשתו גבי יצאה לבלות עם אחותה, שהגיעה לביקור. ואז הטלפון רוטט. הודעת טקסט מחברת כרטיסי האשראי, שמתריעה על פעילות חריגה, עם מספר טלפון ליצירת קשר.

 

"רצינו לעדכן אותך על פעילות חריגה בחשבונך", אומר לו בשיחת טלפון ברנדון ממחלקת הונאה. "התיעוד שלנו מראה שבכרטיסך בוצעו הערב כמה עסקאות שאינן הולמות את התנהגות הקנייה הרגילה שלכם". ברנדון ממשיך לדבר, אך דאנמילר לא שומע אותו. בראשו נתקעו שלוש מילים: "התנהגות קנייה רגילה".

 

גבי, אודרי, סקוט וג'ייק דאנמילר, במהלך שנת הניסוי. אבי המשפחה סקוט: "הרבה אנשים אומרים לי שגם הם צריכים ניסוי כזה, כדי לגלות מה חשוב להם בחיים" גבי, אודרי, סקוט וג'ייק דאנמילר, במהלך שנת הניסוי. אבי המשפחה סקוט: "הרבה אנשים אומרים לי שגם הם צריכים ניסוי כזה, כדי לגלות מה חשוב להם בחיים"

 

הוא קוטע את ברנדון. "אני מניח שזה קשור לכך שלא קנינו כלום בשנה האחרונה. תן לי לנחש, העסקאות הן מאאוטלט אופרי מילס בנאשוויל?". "האמת שכן", ברנדון משיב ונשמע מופתע. "זו אשתי ואחותה. העסקאות לגיטימיות, ברנדון, תודה שבדקת".

 

דאנמילר חוזר לספה, מופתע מאיך שהעולם התהפך: חברת כרטיסי האשראי, המנוע הגדול של מכונת הצריכה האמריקאית, מודאגת מכך שהוא ואשתו צרכו. "כשקיבלתי את הטלפון הזה חשבתי לעצמי, כנראה שהצלחנו", דאנמילר אומר ל"מוסף כלכליסט" בשיחת טלפון ממשרדו לייעוץ עסקי בנאשוויל. "כשהתחלנו את השנה־ללא־קניות שלנו, בינואר 2013, לא ידענו אם נצליח להחזיק מעמד שנה. בסופו של דבר כן קנינו ארבעה פריטים במהלך אותה שנה. בשעתו הרגשנו אשמה, אבל אחרי שהניסוי הסתיים לא יכולנו לקרוא לעצמנו כישלון. אולי לא עמדנו בכל החוקים שקבענו, אבל מימשנו את הכוונה: לקנות רק דברים הכרחיים לחיים, ורק כאלה שיתכלו בתוך שנה. בלי קניות לא נחוצות. כשמשהו מתקלקל - לתקן במקום להחליף. ובעיקר ניסינו להתחבר זה לזה ולאנשים אחרים, ולחוות יותר יחד. בזה הצלחנו".

 

 

הניסוי המשפחתי יוצא הדופן הזה נשמע כמו משימה כמעט בלתי אפשרית: 365 ימים בלי לקנות ספר, טוסטר, חגורה, צעצוע לילדים או מטען חלופי לסלולרי. בלי להפיג לחצים בעזרת קניות, ובלי לפתור בעיות עם חפצים. אך כפי שהם יגלו באותה השנה, האלטרנטיבה הזאת אפשרית לגמרי, וחושפת רגעים ואפשרויות ששגרת הצריכה מעמעמת אצל רבים.

 

באוגוסט פרסם דאנמילר בארצות הברית את סיכום השנה הזאת בספרו "השנה ללא קניות" (The" Year Without a Purchase"). הספר חושף בכנות מפתיעה שגרה משפחתית שהתמלאה אתגרים, התלבטויות והתחבטויות סביב השאלה אם לקנות או לא. וחשוב מכך: הוא גורם לקוראיו להבין למה גם להם כדאי להתחבט יותר בשאלה הזאת.

 

עם יצירות עבודת יד כמתנות, תחפושות ליל כל הקדושים מאולתרות והמזוודה לנסיעות עסקיות. סקוט: "נרגעתי כשהבנתי שגם אני לא מגדיר אחרים לפי החפצים שלהם" עם יצירות עבודת יד כמתנות, תחפושות ליל כל הקדושים מאולתרות והמזוודה לנסיעות עסקיות. סקוט: "נרגעתי כשהבנתי שגם אני לא מגדיר אחרים לפי החפצים שלהם"

 

"על הנייר חיינו את החלום"

 

הזרעים לשנת הנזירות הצרכנית נזרעו עשור קודם לכן, ב־2003. גבי היתה אז מנהלת תפעול ביצרנית המחשבים Dell ועבדה כמעט 60 שעות בשבוע. היא הבחינה שגם שיחות עם חברים החלו לקבל אופי עסקי, כשל סחר חליפין. סקוט עבד באגף ההדרכות של חברת התקשורת הבינלאומית ספירנט, והרבה בנסיעות עבודה. המשפחה בדיוק עברה להתגורר באוסטין, טקסס. חברים עוד לא היו, אז הוא החל ליזום שיחות חבריות עם הספרית והקופאיות בסופרמרקט, "לזייף" חברויות.

 

מבחוץ חייהם נראו מוצלחים: משרות מכניסות, חופשות מפנקות ואיכות חיים של החלום האמריקאי בסגנון הישן. אבל משהו חסר להם. הם התלבטו ושוחחו, והחליטו לצאת להרפתקה קצרה: לנסוע לשנת התנדבות בגואטמלה, ולשמש שם מיסיונרים.

 

בגואטמלה הם התגוררו אצל משפחה עם שישה ילדים. כל חיי הבית סבבו את שולחן העץ הגדול שבמרכזו. שם שוחחו, לשו טורטיות וסיפרו סיפורים. ולאורך כל אותה שנה איש לא שאל את הדאנמילרים מה הם עושים לפרנסתם, מהשאלות הראשונות בכל שיחת חולין במערב. למעשה, עם האש"ל והחשבונות שלא נדרשו לשלם, סקוט וגבי חיו מנותקים מכסף.

כששבו לאמריקה הם הבטיחו זה לזו לאמץ את לקחי החיים שלמדו בגואטמלה: לחיות חיי יושרה, לסייע לאחרים ו"להיות הבעלים של החפצים שלהם, במקום שהחפצים ינהלו אותם".

 

תחפושת ליל כל הקדושים תחפושת ליל כל הקדושים

 

אלא שעד מהרה נהפכה גואטמלה לזיכרון רחוק, והדאנמילרים שבו ונסחפו לנתיב המהיר של החיים: שני ילדים, ומעבר לפרברי נאשוויל כדי להתקרב להורים; מיני־ואן לאמא, מכונית קטנה יותר לאבא, מינוי כפול לחדר כושר ומכסחת דשא במוסך. גבי עבדה במשרה חלקית מהבית וסקוט עבד כמאמן עסקי, וחזר לנסוע המון. ושוב, המשכורות התגלגלו להן ונהפכו לשיפוצים מנקרי עיניים בבית ולהרבה ממה שסקוט מכנה בדיעבד "ערימות זבל".

 

"על הנייר חיינו את החלום, אבל כל הזמן היינו טרודים. הדאגות, הצרכים, הכניעות. בלב שלנו היה חלל ריק שהלך וגדל מדי יום, צמא למשהו אחר", דאנמילר כותב. מאותו חזון שהגדירו לעצמם כששבו מגואטמלה נותרה רק הבטחה שניסחו וחרטו על חפץ דקורטיבי שנתלה על הקיר. החריטה עלתה 500 דולר.

 

ערב אחד, בסוף 2012, הם החליטו לשנות. תקופת החגים בארצות הברית התקרבה, והמחשבה על בולמוס האכילה והמתנות גרמה להם להחליט שאת 2013 הם יתחילו, וימשיכו, אחרת. בלי קניות. הם לא תכננו לנסוע לכפר מרוחק או להסתגר במערה, אלא נשארו באותה שכונה וקהילה, מתוך תקווה שהלחץ החברתי לא יקשה עליהם, ואולי להפך – שפחות קניות ישפיעו לטובה גם על הקשרים החברתיים שלהם.

 

"זה שינה לנו את השפה"

 

את השבועות שחלפו עד ינואר הם הקדישו לקביעת החוקים שלפיהם יתנהלו בשנה הבאה. זה לא היה קל. הניסיון הראשון היה באחד הערבים שלפני השנה החדשה, בעת ששניהם היו שרועים על הספה ובהו במסך ה־42 אינטץ’ שרכשו כמתנת חג מולד מוקדמת.

 

מזוודה לנסיעות עסקיות מזוודה לנסיעות עסקיות

 

גבי ניסתה לנסח כללים ודחקה בסקוט, שלא שיתף פעולה והיה מרוכז בטלוויזיה. כשהיא לחצה, הוא שלף מהשרוול הצעה: "אם אפשר לאכול את זה מותר לקנות את זה". בהמשך הם הוסיפו לסעיף נייר טואלט, מוצרי היגיינה וניקיון. מחוסר עניין או רגליים קרות נדחה ניסוח החוקים בכמה ימים, למהלך נסיעה ארוכה אל בני משפחה באוהיו. הם החלו למנות מה לא ייקנו: איפור, בגדים, קישוטים וקשקושים לבית, אביזרים למסיבות. בהמשך דנו בשאלה מה נחשב מוצרים בסיסיים, מה באמת נחוץ. כשהגיעו לאוהיו, גבי כבר ניסחה את חוקת הצריכה הדאנמילרית ל־2013.

 

החוק הראשון: מותר לקנות רק את מה שמתכלה בתוך שנה - דברים כגון אוכל, דלק ומוצרי היגיינה. בגדים לא. החוק השני: כשמשהו מתקלקל, מתקנים או מוצאים לו תחליף. והשלישי: כל מתנה שיתנו תהיה או חוויה או תרומה, מתנה שתחזק את קשריהם עם חברים, ותיצור זיכרונות שישרדו יותר מחפצים גשמיים.

 

חשוב להבין את האתגר: הדאנמילרים גרו בפרבר אמריקאי קלאסי, תחרותי, מלא זוגות צעירים שמתחזקים מנגל בחצר, מוציאים הון על ימי הולדת לילדים, משווים חופשות עם השכנים, מבלים בקניון, ומתעדכנים תדיר במי קנה מה. עד תחילת הניסוי גם הם חיו כך, בין קניות ושיפוצים לנטילת עוד ועוד פרויקטים בעבודה כדי לממן את מפלצת הצרכנות. אלמלא ההרפתקה ההיא בגואטמלה, ספק אם היו מאמינים שאפשר לחיות אחרת.

 

"בעיקר חששנו לילדים", מספר דאנמילר, "היו אנשים שמתחו עלינו ביקורת ואמרו שהגחמה שלנו פוגעת בילדים כי ילדים אחרים יציקו להם בגלל זה. זה דבר אחד לנסות לשנות את אורח החיים שלנו, ודבר אחר לכפות אותו על הילדים. אבל קיווינו שההתנסות הזאת דווקא תטביע בהם את הרושם שחפצים חשובים פחות מחוויות, ומהאנשים שאיתם עוברים אותן. לנו, ההורים, נעשה קל יותר אחרי החודשיים הראשונים לא לקנות ולא לרצות דברים. זה הפך למשהו מובן מאליו".

 

הדאנמילרים בגואטמלה. מההרפתקה מעוררת ההשראה ההיא נשארה ססמה חרוטה על מזכרת הדאנמילרים בגואטמלה. מההרפתקה מעוררת ההשראה ההיא נשארה ססמה חרוטה על מזכרת

 

איפה עובר הגבול בין קנייה "טובה" ל"רעה"?

"כשקניות קשורות לתחושה של חוסר סיפוק או חוסר שביעות רצון מחייך. כשאתה רוצה לקנות חולצה חדשה ולא שואל את עצמך למה. אם תשאל, אולי התשובה תהיה שאתה מרגיש שאתה לא נראה טוב כמו אחרים, או שלא מתייחסים אליך ברצינות בגלל החולצה שלך. זה רעיון די משוגע. זו המשמעות של חפצים שמנהלים אותך במקום שפשוט יהיו שלך".

 

הדאנמילרים לא אימצו אורח חיים נזירי. הם המשיכו לגלוש באינטרנט, לצפות בטלוויזיה, לצאת וגם להשתמש במגבונים לחים ועוד המצאות נוחות, ובלבד שיהיו מתכלים ולשימוש מיידי. אבל שלושת הכללים שחיברו הרחיקו אותם מהקניונים ומאתרי הקניות וגרמו להם, כפי שקיוו, לבלות יחד הרבה יותר.

 

חלק מההתקרבות המשפחתית היה מכורח הנסיבות - לדוגמה הצורך ליצור יחד מתנות שיוכלו לתת לחברים ובני משפחה בלי לחוש מבוכה. נוסף על כך, הם אימצו משחקים משפחתיים קטנים שייצרו זמן איכות משותף. לדוגמה המשחק "קוצים וורדים", שמשוחק גם בבית הלבן, אצל משפחת אובמה: כל אחד מבני המשפחה מספר בארוחת הערב על "קוץ", משהו רע שקרה באותו יום, ועל "ורד", חוויה משמחת. אודרי הוסיפה למשחק את הקטגוריות הר געש (משהו עצוב) ועץ (משהו מצחיק). במשחק אחר שלף כל אחד מבני הבית בתורו פתק מתוך צנצנת, והשיב לשאלה שנכתבה עליה, לדוגמה: "מה המקום הכי יפה שראית אי פעם?" או "אם היית חיה, איזו חיה היית ולמה?". הפעילויות האלה, סקוט מספר, הכניסו משהו חדש לחייהם.

 

אחת ההחלטות שגבי וסקוט קיבלו היתה לא לספר לילדים על הניסוי. אמנם אם היו משתפים אותם, הילדים היו יכולים לעזור ואף להתפתח כצרכנים נבונים יותר. אך הוריהם לא רצו להיכנס לוויכוחים עקרוניים, וגם חשבו שיהיה משעשע לראות אם הילדים בכלל ישימו לב לשינוי. הם לא.

 

הילדים הציבו אתגרים מעניינים: כשבתחילת השנה ג'ייק הוזמן למסיבת יום הולדת של חברה לכיתה, הם מצאו באינטרנט רעיונות לניסויים מדעיים ביתיים, ג'ייק בחר בניסוי המנטוס והקולה והמשפחה לקחה חבילת מנטוס (מזון מתכלה), בקבוק קולה (כנ"ל) ודף הנחיות מודפס, עטפה אותם באריזת מתנה שהיתה בבית, בתוספת קופון 1+1 לפרוזן יוגורט מקומי, ובלב הולם שלחו את ג'ייק ליום ההולדת. זה הצליח מעל המצופה.

 

"בשכונה שלנו אנשים משווים מתנות, ופחדנו שישפטו אותנו ויחשבו שאנחנו קמצנים", אומר סקוט, "אבל אחרי שניים־שלושה ימי הולדת הבנו שלאף אחד לא אכפת. להפך, כולם העדיפו לעשות משהו יחד במקום לקבל משהו שישב על מדף".

 

אבל, סקוט מודה, היו רגעי שבירה. ארבעה ליתר דיוק. באחד גבי והוא רכשו לג'ייק מגן אשכים ספורטיבי לבית הספר, לאחר שנפסל הרעיון למגן תוצרת בית. זמן קצר אחר כך קנו לו נעלי ספורט, אחרי שהישנות נקרעו ותחליף לא נמצא. לאודרי הם קנו סנפירים ומשקפת שחייה כשהצליחה בבחינת השחייה, כי גם ג'ייק קיבל את הפרסים האלה כשעבר בשעתו את הבחינה שלו, והם העדיפו לשלם שלושה דולר ולחיות עם האשמה מאשר להבעיר את קנאת האחים. ולאלה נוספה רכישה רביעית: שואב אבק, שלדברי סקוט היה צעד חיוני להצלת הנישואים.

 

יתר לבטי הקנייה הוכרעו לפי התוכנית המקורית: כשתיק האוכל של ג'ייק נקרע גבי מצאה את הקבלה והחליפה אותו. כשהילקוט נקרע היא שלפה מירכתי הבית תיק שקיבלה בכנס עסקי מ־1989, עם השנה מודפסת עליו בספרות ענק. התיק כובס, מולא בחפציו של ג'ייק והוגש לו בפנים חתומות. במקרה אחר עמדו בני הזוג בלחצים, ולא קנו לג'ייק גרבי אייר ג'ורדן אדומים ב־13 דולר, אף שהם יועדו לאליפות הכדורסל הבית ספרית ושלכל הילדים האחרים היו. "אנחנו מכסים את ילדינו בכל כך הרבה זבל שאי אפשר לראות את הבנאדם שבפנים", כתב סקוט בספרו.

 

ליל כל הקדושים, חג התחפושות האמריקאי, היה אתגר יצירתי. סקוט: "הפתעתי את עצמי בחגים, אבל היו גם תיסכולים. הרבה פעמים אנחנו נלחצים מהציפייה להוציא תחת ידינו דברים שנראים כמו תמונות מגזינים. זה מפספס את העיקר. תושייה לא נועדה כדי להרשים, אלא כדי ליהנות מהכישורים שלך".

 

אמרתם הרבה "לא" באותה שנה, ובכל זאת, הילדים לא היו מודעים לניסוי. איך אתה מסביר את זה?

"ראשית, אמא שלי המשיכה לקנות לילדים מתנות בחגים ובימי הולדת. חוץ מזה, גם קודם לא היינו מהאנשים שקונים לילדים על המקום את כל מה שהם רוצים. אז מאחר שהם לא התרגלו לצאת מכל חנות צעצועים עם משהו חדש, הלחץ לא היה כל כך גדול".

 

זה השפיע עליהם באופן שניכר גם כיום?

"זה שינה לכולנו את השפה. פעם כשהילדים ביקשו משהו בחנות היינו אומרים שזה יקר מדי. המסר שהתקבל היה שיותר כסף יביא אושר. היום אנחנו אומרים שלא צריך את זה, ושאפשר לאהוב צעצוע גם בלי שהוא יהיה שלנו. או שמה שיש לנו עובד, ולא צריך חדש. לפעמים אני שואל, 'טוב לך היום? אם טוב לך, אתה לא צריך את זה כדי להיות יותר מאושר'".

 

"אכלתי חולצות ומזוודות"

 

סקוט וגבי נאלצו גם הם להיאבק בפיתויים. לדוגמה כשמזוודת הנסיעות האהובה של סטיב נשברה. זו היתה מזוודה חומה ונוחה, גדולה מספיק להכיל את כל הדרוש לנסיעותיו העסקיות וקטנה מספיק כדי להעלותה למטוס ככבודת יד. צורך חיוני בסך הכל.

 

אבל כשהפך את הבית, מצא רק מזוודה מתאימה אחת, שלמרבה האימה היתה בצבע סגול־לבנדר ילדותי. הוא חש במבטים המשתאים סביבו כשגרר אותה בשדות תעופה. "חששתי, מה הלקוחות שלי יחשבו, מה אורחים במלונות יחשבו", הוא אומר. "אבל אז חשבתי, אם אני מגדיר את זהותי לפי החפצים שלי, אז אני אמור לשפוט כך גם אחרים, ואני לא". זה הרגיע אותו, עד ששאל מזוודה אחרת מחבר.

 

דבר אחד שדאנמילר לא גאה בו הוא התחליף שמצא לקניות: בחודשים אחרי תחילת הניסוי הוא השמין בכשלושה ק"ג. "בכל פעם שרציתי לקנות משהו חדש, אכלתי אותו", הוא כותב. "החלפתי את הקניות בגלוטן וחטיפים. זה הקל על ההתנסות".

כיום הוא יודע שההתמקדות בקיבה היתה רק שלב במסע הגילוי העצמי שלו. "לקח לי הרבה זמן ויותר משלושה ק"ג להבין שהיה בי חור, משהו בעצמי שהרגשתי לא טוב לגביו, ושניסיתי למלא אותו בעבר בחפצים ואז באוכל", הוא אומר. כשהחליט לגלות מה באמת חסר בחייו, הקילוגרמים העודפים נשרו במהרה.

 

הוא פשוט נזקק ליותר קשרים עם בני אדם. השיא היה ביום הולדתו ה־40, כשקיבל במתנה דיסק צרוב שנפתח בשיחה של גבי וג'ייק על אבא סקוט, אחריה רצועה שבה אודרי שרה את שיר הערש ששר לה תמיד, ובהמשך פלייליסט שהמשפחה והחברים בחרו, בתוספת חוברת שמנמקת כל שיר. וזו אפילו לא היתה המתנה האמיתית, שעליה גבי עבדה שנה וחצי: שבוע עם 30 חברים ובני משפחה על חוף הים בפלורידה, "אנשים אהובים, ארוחות, אופניים, שיחות, משחק בחול עם הילדים, ובלי מתנות", סיכם סקוט.

 

"היום קונים עוד פחות"

 

הניסוי הסתיים ב־1 בינואר 2014. 22 חודשים אחר כך, והדאנמילרים עוד לא חזרו לסורם. "הרבה דברים דבקו בנו, וצמחה סביבנו קהילה קטנה. בתחילת הניסוי, אם הוזמנו לחתונה וגבי היתה צריכה שמלה, היא השאילה שמלה מחברה. עכשיו היא וחברות עושות שופינג אחת בארון של השנייה במקום לקנות. אנשים גם יותר מציעים עזרה. זה עדיין קורה".

 

ולא רצתם לשבור את הצום בקניון?

סקוט צוחק. "לא, לא קנינו שום דבר מיד. בינואר, קניתי גרביים ותחתונים. בפברואר אשתי יצאה לשופינג הראשון, ואז קיבלתי את הטלפון מחברת האשראי. והיא לא התפרעה. אנחנו גם עדיין נותנים כמתנות חוויות משותפות במקום חפצים. בעוד שבועיים יש לאודרי יום הולדת, וכמתנה היא ביקשה לרכוב על הסוס של דוד אוון. ולפני רכישות רגילות אנחנו שואלים תמיד האם הפריט באמת יטפל בבעיות שלנו ויתרום למטרות שלנו. כיום אנחנו קונים פחות משקנינו לפני 2013 ואנחנו חושבים יותר על כל קנייה".

 

הדאנמילרים לא מספרים כמה כסף הם חסכו בשנה הזאת, ורק אומרים שהפרישו לחסכונותיהם את אותם סכומים ועוד קצת, הכפילו את הכסף שהם נוהגים לתרום, והעלו משמעותית את ההוצאות על חוויות, טיולים ובילויים משפחתיים.

 

"זו היתה שנה מאתגרת", סקוט מסכם בספר. "אבל אם מישהו מחברינו חשב שהשתגענו, הוא שמר זאת לעצמו, ו'הכפר' שלנו התעורר לחיים ונהפך ליותר מחובר. קיבלנו במתנה דברים שנזקקנו להם, התחברנו לאנשים, והופתענו מכך שהרבה מחברינו הלכו בעקבותינו, קנו פחות וחוו יותר. גם הבנו טוב יותר מה חשוב בחיים. האמונה שחפצים ישפרו את חיינו שגויה ומעוותת. בחפצים עצמם אין רע, רק בערך שאנחנו מייחסים להם. לצפות מדברים מנצנצים לגרום לנו שמחה וסיפוק זה כמו לבקש מעצם נטול עור, לב או נשמה לשנות אותנו. זו ציפייה לא הגיונית, גם אם הפרסומת הבטיחה אחרת.

 

"הרבה אנשים אומרים לי שגם הם צריכים להציב לעצמם משימות ומגבלות, כדי לדעת מה חשוב להם בחיים ולנווט את ההחלטות שלהם", סקוט אומר לקראת סוף שיחתנו, "ואני מסכים. לכל משפחה צריך להיות ברור מה חשוב באמת".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x