$
מוסף 25.12.2014
מוסף 25.12.14

ממה עשוי אומץ

מה במוח האנושי מאפשר לאסטרונאוט שהתעוור זמנית בחלל לשמור על קור רוח ולישראלי לסכן את חייו באפריקה מוכת האבולה, ואיך זה יכול להפוך גם אותנו ליותר אמיצים

אורי פסובסקי 09:1325.12.14

כריס הדפילד זוכר היטב את הרגע שבו איבד את הראייה שלו, בגובה 431 ק"מ מעל פני כדור הארץ. הוא ריחף בחליפת האסטרונאוט שלו, במשימה להתקנת זרוע רובוטית שתשמש לבניית תחנת החלל הבינלאומית. "אחרי כחמש שעות", הוא נזכר, "ההתקנה מתקדמת יפה, גם אם לאט מאוד, ופתאום אני מבחין בטיפות מים זעירות שמרחפות בתוך הקסדה שלי". החשד שלו: דליפה משקית השתייה. "אני מנסה להתעלם מטיפות המים שמרחפות מול הפרצוף שלי, ואז אני מרגיש צריבה בעין שמאל. צריבה קשה".

 

העין של הדפילד מתחילה לדמוע, אבל בחלל הדמעות אינן זולגות. הן מצטברות בשולי העין, בכדור נוזל מלוח, שבשלב מסוים מתגלגל מעבר לאפו של הדפילד ומציף גם את עינו השנייה. "עכשיו גם עין ימין נעצמת בחוזקה, כי מה שחדר אל עיני השמאלית התמוסס בדמעותיי, וכעת גם עיני הימנית דומעת בכבדות. אני מנסה לפקוח את עיניי בכוח, אבל אין טעם - בשבריר השנייה לפני שעיניי נעצמות שוב אני רואה רק כתם מימי ומטושטש. בתוך כמה דקות בלבד הפכתי מרואה 6/6 לעיוור. בחלל. עם מקדחה ביד".

 

הדפילד מדווח לאנשי מרכז הבקרה ביוסטון שיש בעיה, ומכניס את כל המערכת לתזזית. אחד החשדות של צוות הקרקע הוא שבמערכת טיהור האוויר בחליפה יש דליפה של ליתיום הידרוקסיד, מה שאומר שלהדפילד נותרו רק כמה דקות לחיות. הם מורים לו לפתוח את שסתום הריקון בחליפה ולהוציא את האוויר לחלל. את האפיזודה הזאת מתאר הדפילד, שהיה ברבות הימים גם למפקד תחנת החלל, ב"מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ", ספרו שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת מודן.

 

הרגעים האלה, שבסופו של דבר הסתיימו בשלום, וגם ראייתו שבה אליו בהמשך, עשוייים להישמע כרגעים של אימה צרופה שדורשים תעצומות נפש הרואיות. אבל לא כך מתאר את הדברים הדפילד בשיחה עם "מוסף כלכליסט".

 

כריס הדפילד בחלל. "בגיל 17 הייתי מגיב אחרת. אבל אחרי כל כך הרבה הכנות זה היה רק עוד אירוע שצריך להתמודד איתו" כריס הדפילד בחלל. "בגיל 17 הייתי מגיב אחרת. אבל אחרי כל כך הרבה הכנות זה היה רק עוד אירוע שצריך להתמודד איתו" צילום: אי פי איי

 

"זה היה בלתי צפוי, וזה גרם לי לעצבים ותסכול", הוא מספר. "היתה לנו הרבה עבודה לעשות ומעט זמן. ולכן העובדה שהייתי צריך להתמודד עם משהו שלא היה קשור בביצוע המשימות שבשבילן היינו מחוץ למעבורת החלל היתה מעצבנת ומתסכלת. מובן שהתאמנו לאפשרות הכללית שיקרה משהו כזה. קראנו לזה 'חילוץ איש צוות מושבת', ולא באמת פירטנו למה איש הצוות מושבת. זה יכול להיות קלקול קיבה, התקף לב, התחשמלות, מערכות טיהור חמצן מקולקלות, או בעיה במערכת התקשורת. זה יכול היה להיות הרבה דברים. להיות עיוור היה רק גרסה מינורית של הבעיות האפשריות האלה. עדיין יכולתי ללכת, לדבר, לחשוב, לשמוע - פשוט לא יכולתי לראות כלום. כך שלא הייתי חסר תועלת לגמרי. רק היו לי יכולות מאוד מופחתות. אז כמו תמיד ניסיתי לתמצת את המצב, ולהגיד 'אוקיי, מהי הבעיה האמיתית כאן, ואיך היא משפיעה על מה שאני מנסה להשיג? בוא ננסה לפתור את זה ולהמשיך הלאה לדבר הבא'. וכשאתה מסתכל על הבעיה עצמה, בסופו של דבר היא די מינורית. אף אחד לא עומד למות. זה רק כמו כלי מקולקל, זה הכל. כך שזה לא היה מעורר חרדה, זה היה יותר בזבוז זמן, רק עוד בעיה אחת מתוך אלפי בעיות שצריך לפתור.

 

"מובן שברקע היו גם מחשבות על בעיות ארוכות טווח", ממשיך הדפילד, "מה אם יש נזק תמידי לראייה שלי? מה אם היא לא תתבהר בכלל? אבל בנקודה ההיא לא היה הרבה טעם לדאוג לגבי דברים שיקרו הרחק בעתיד - בהנחה שאחיה הרבה זמן. אני מניח שאם היה קורה לי אותו דבר בגיל 17, בלי שום אזהרה, מן הסתם היתה לי תגובה רגשית שונה. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של הכנה ואימון והבנה של מנגנון חליפת החלל - זה היה רק אירוע בלתי צפוי ולא רצוי שצריך להתמודד איתו. והתמודדנו איתו כמו שצריך". אומץ, על פי הדפילד, הוא בסך הכל עניין של אימון.

 

נחשים במגנט

 

איך נראה אומץ? וליתר דיוק, איך נראה אומץ במוח? מה קורה במוחו של אדם שמצליח, למשל, להתגבר על הפחד שלו מנחשים? זו השאלה שבדק ד"ר אורי נילי במסגרת הדוקטורט שלו בחקר המוח במעבדתו של פרופ' ידין דודאי במכון ויצמן, וממצאיו פורסמו לפני ארבע שנים במאמר מכה גלים בכתב העת הנחשב 'Neuron'.

 

ד"ר אורי נילי. "מטפס הרים שמטפס בלי חבל הוא הרבה פחות אמיץ ממישהו שמפחד לטוס ומוכן להתמודד עם הפחד" ד"ר אורי נילי. "מטפס הרים שמטפס בלי חבל הוא הרבה פחות אמיץ ממישהו שמפחד לטוס ומוכן להתמודד עם הפחד"

 

לפני שמגיעים לתוצאות, נילי מסביר, כדאי לעצור ולחשוב מהו בכלל אומץ. "לשאלה מהו אומץ יש שתי תשובות נפוצות", הוא אומר. "הראשונה היא להיות חסר פחד, לא לפחד במצב שבו רוב האנשים היו מפחדים. והשנייה היא לעשות משהו למרות הפחד. המשמעות של האפשרות השנייה היא שאומץ יכול בעצם להתקיים רק אצל אלה שמפחדים. כי כדי להפגין אומץ אתה צריך אלמנט של בחירה: האם אני עושה מה שהפחד מכתיב או שאני בוחר התנהגות אחרת? ואת זה רצינו לחקור".

לזהות אומץ במוח זה אתגר לא פשוט, מתברר. חוקרי מוח נעזרים במכשירי fMRI, סורקים רבי־עוצמה, שהם בעצם מגנטים אימתניים שהנבדק שוכב בתוכם. הסורקים אולי מאפשרים לעקוב אחרי פעילות המוח באופן חסר תקדים, אבל הם גם יוצרים בעיה. "הסיטואציה בתוך המגנט מאוד מוגבלת: אסור לך לזוז. אבל לצורך המחקר היינו צריכים ליצור מצב שבו אדם מפחד פחד אמיתי ויש לו אפשרות להתגבר עליו".

 

הפתרון, נילי מודה, "היה קצת משוגע": נחשים בתוך מגנט. "במחקר היו שתי קבוצות. אחת של אנשים שמפחדים מנחשים, והשנייה של חסרי פחד, למשל אנשים שמגדלים נחשים כתחביב או לוכדי נחשים". את הנבדקים משתי הקבוצות הכניס נילי לסורק מוח, והציב בפניהם אתגר: ללחוץ על כפתור שמפעיל מסוע ועליו עגלה שבתוכה נחש כרכן תירס (שאינו ארסי). "באמצעות לחיצה על כפתור הנבדק היה יכול לקרב או להרחיק את הנחש. אם הוא בחר שוב ושוב לקרב אותו, בסופו של דבר הנחש הגיע ממש צמוד לראש שלו".

 

בזמן שהנבדקים ניסו לקרב ככל יכולתם את הנחש אל ראשם, נילי ועמיתיו תשאלו אותם על רמת הפחד שלהם, מדדו את סממני הפחד הגופניים שלהם (מוליכות העור עולה כשאנחנו מפחדים), וכמובן גם עקבו אחרי מה שקורה במוחם. במיוחד התעניינו החוקרים בשוני בין אלה שמפחדים מנחשים אבל מתגברים לבין אלה שנכנעים לפחד ולוחצים על הכפתור שמרחיק את הנחש.

 

את ההבדל נילי מצא באזור בחלק הקדמי האמצעי של המוח (ה־sgACC). כאשר הנבדקים הצליחו להתגבר על הפחד הפעילות באזור זה היתה מוגברת, ואילו באזורים המזוהים עם תגובת פחד אוטומטית (כמו האמיגדלה) - האזורים שגורמים לנו לברוח או לקפוא במקום - הפעילות היתה נמוכה. לעומת זאת, ברגע שבו הפחד ניצח הפעילות באזור זה צנחה, ואילו אזורי הפחד התעוררו לחיים. במקרה של חסרי הפחד, לא נרשמה פעילות מיוחדת באף אחד מהאזורים. בעצם המחקר שופך אור על "מנגנון הממסר שמתווך בין המחשבות הרצוניות שלנו, כלומר הרצון להתגבר על הפחד, לבין ההתגברות עליו בפועל", מסביר נילי.

 

דר' יפעת לוי, חוקרת מוח דר' יפעת לוי, חוקרת מוח

 

פחד הוא נושא למחקרים רבים, אבל נילי מספר שאל הנושא הוא הגיע מתוך עניין אישי. "אני חובב טיפוס", הוא אומר, "ובטיפוס התמודדות עם פחד היא חלק מהותי מהעניין. החלק של הראש הוא לא פחות מהותי מהחלק של הטכניקה והכוח, של המיומנות".

 

אז מה הממצאים אומרים לנו על אומץ, למשל בטיפוס?

"הם אומרים שאם אני מטפס על מצוק, עולה גבוה מעל נקודת האבטחה האחרונה שלי ומפחד שאני עומד ליפול, מה שבין היתר יקבע אם אמשיך ואעשה כמה צעדים ואגיע עד הסוף, או שאגיד לחבר שמאבטח אותי: 'תהדק את החבל, אני חייב לנוח, אני מפחד', הוא היכולת שלי להפעיל את האזור הזה במידה מספקת - כך שהוא ישקיט את הפחד באזורים שבאופן אוטומטי מעוררים בי את הרצון להגיב תגובת פחד".

 

והתובנה הזאת שינתה את ההתנהגות שלך?

"כן ולא. אני אומר לעצמי לפעמים בזמן טיפוס, 'אתה יודע מה קורה שם, ויכול להיות שאם תעשה מאמץ גדול תצליח לשנות את מה שאתה מרגיש'. זה כמובן מצחיק, כי אני הרי לא יודע איך לדבר עם הנוירונים הספציפיים שנמצאים במקום הספציפי הזה במוח ולגרום להם לפעול חזק יותר. אבל במובן מסוים עצם הידיעה, התרגום של החוויה למשהו מכניסטי, כן גורם לי להצליח קצת יותר. אבל זה עניין אישי. הרי מדובר במנגנונים קדומים ומאוד מאוד חזקים, ורוב הפעמים ההבנה לא באמת משנה את החוויה שלנו".

נגיפים ומצ'טות

 

"אין לנו זמן להיות אמיצים", אומר אייל רייניך, "ואין לנו זמן להתמקד בשאלה אם אנחנו אמיצים או לא. הכל יחסי. ייתכן שעבורך זה אמיץ, אבל בשבילנו זו רוטינה. כמו שלך יש מקצוע ממוקד מטרה, גם לנו יש מקצוע ממוקד מטרה, ואין זמן לחשוב על הרואיות או דברים כאלה", הוא מתעקש. ובכל זאת, המטרה שלקחו על עצמם אנשים כמו רייניך - מלחמה בנגיף האבולה המשתולל באפריקה - נדמית ככזו הדורשת אומץ יוצא דופן.

 

רייניך, שאינו רופא, שהה במשך חמישה חודשים בגיניאה בשליחות ארגון "רופאים ללא גבולות", נסע לכפרים נגועים באבולה, סעד חולים גוססים, חיטא את מה שאפשר והסביר לתושבים הנותרים כיצד להיזהר מהידבקות. ועדיין, למרות הסיכון המוחשי להידבק בעצמם, הוא מסרב להכתיר את עצמו ואת עמיתיו בתואר "אמיץ".

 

אייל רייניך בגיניאה. "אתה חייב להיות גם אופטימי וגם פטליסט" אייל רייניך בגיניאה. "אתה חייב להיות גם אופטימי וגם פטליסט" צילום: אייל ריינריך

 

"אני מגדיר את זה אחרת. לא כל האנשים בצוותים שנלחמים באבולה אמיצים. אלה שהיה להם פחד, אולי בגלל בורות, אולי עקב חשיבה לא רציונלית, הכניעו את הפחד ואז באו לעבוד איתנו, הם אמיצים. אבל אנשים שלא היה להם פחד מלכתחילה? אני לא חושב שאנחנו אמיצים. הפחד קיים, אנחנו לא עד כדי כך טיפשים. אבל אנחנו יודעים איך להתגונן".

את רייניך אני תופס לראיון בזמן שהותו בישראל בין משימות (על שליחותו לגיניאה סיפר בהרחבה ל"מוסף כלכליסט" בכתבתה של קרן צוריאל הררי, "חולמים להציל את העולם?", 22.8.2014). את המסע המקורי משוויץ לגיניאה הוא מגדיר כהגעה לעולם הפוך. "זה נגטיב. כמעט הכל הפוך שם. אתה מגיע ללכלוך, לזוהמה, אבל שוב, אנשים חושבים שזה אמיץ כי הם מדמיינים שזה כמו בסרט 'נמלים': מחכה לך וירוס ענקי מחוץ לטרמינל שהולך לטרוף אותך. הם חושבים למשל שאבולה מתפשט דרך האוויר.

 

"אני לעומת זאת ממש לא חושב שאנחנו אמיצים. אנחנו לא הולכים בצורה הרפתקנית. אנחנו מתודרכים, עם חוקים מאוד מאוד קשוחים ותקנות פנימיות קשוחות, לא לעשות את זה ולא לעשות את זה - כדי שנהיה ממוקדים במאת האחוזים. יש חליפות מיגון, יש כללים, יש תזונה שאנחנו מקפידים עליה, שעות שינה שאנחנו מנסים לשמור עליהן, היגיינה אישית. זה נכנס לרפלקסים, לאינסטינקטים, לשגרת היום. הפחד מקנן, אבל באיזו פינה מאוד מודחקת בראש. אנחנו גם מאוד אופטימיים מטבענו. כמעט לא פגשתי אדם שעבד איתי בתחומים האלה שלא היה אופטימי. זה מצרך הכרחי. אבל נכון, אנשים מסביבנו נדבקו, אנשים מסביבנו נרצחו".

 

עד לרגע שבו רייניך מזכיר את מעשי הרצח אני חושב לעצמי שהמשימה שלו מזכירה את זו של הדפילד, האסטרונאוט. שני מקצוענים מתורגלים היטב, שחליפות מגן שומרות עליהם מסביבה קטלנית. אבל רצח זה כבר עניין אחר. שהותו של רייניך בגיניאה, מתברר, תוכננה להיות ארוכה יותר, אבל קוצרה לאחר שהמון זועם רצח שמונה חברי משלחת שהגיעו לכפר נידח להסביר על הנגיף הקטלני. "זה היה שבוע אחרי שעברתי באותו כפר ושבוע לפני שהייתי אמור לעבור בו שוב. הכפריים פחדו שאנחנו מדביקים ולא מרפאים אותם, וגם האמינו שאנחנו מרוקנים את הגופות מדם או לוקחים אותן לאירופה למטרות מחקר. קודם לכן הם זרקו עלינו חצים או חניתות כאזהרה, לפעמים הם היכו את המכונית עם מצ'טות, וכמה פעמים שרפו את המכוניות. אבל זו היתה הפעם ראשונה שהם לא נתנו לברוח - הם תכננו מארב. הסכימו לכאורה שיבואו אליהם לכפר, ואז הרגו את עובדי הסיוע".

 

פרופ' עירד מלכין. "הגדרת האומץ משתנה לאורך ההיסטוריה בהתאם למבנה שדה הקרב" פרופ' עירד מלכין. "הגדרת האומץ משתנה לאורך ההיסטוריה בהתאם למבנה שדה הקרב"

 

גם אחרי זה אתה לא פוחד? את זה כבר אי אפשר לפטור בלא לפחד כי מקפידים על נהלים.

"זה היה מזל נאחס נוראי, נכון, אבל אתה חייב להיות גם אופטימי וגם פטליסט. הרי אתה יכול למות גם כאן בישראל מכדור תועה בחוף בבת ים, או בתאונת דרכים או בפיגוע. כששעתך תגיע אז היא תגיע. אז אמרתי לעצמי, אני מתגונן, ולא נראה לי שזה יקרה לי, ואם זה יקרה אני אוכל לתפוס את זה בזמן ואני בידיים טובות. ואין ברירה אחרת. אתה נשאב לתוך זה. אתה מגיע, וסומכים עליך. אז מה, אני אקום בבוקר, אסתובב, אקח את המזוודה ואסע בחזרה לשדה התעופה?".

 

נגד הזרם

 

מהו אומץ? ומיהו אמיץ? "אולי כדאי לדבר על עצם המושגים", אומר פרופ' עירד מלכין, חתן פרס ישראל להיסטוריה. גם ביוונית וגם בלטינית המילה אומץ נגזרת מהמילה גבר, "אנר" ביוונית ו"ויר" בלטינית. "מבחינה זו נראה שהתפיסה היוונית והלטינית הראשונית של אומץ היא זהה: אומץ הוא עניין של גבריות. זאת מעלתו של הגבר בשדה הקרב", הוא מסביר.

העניין, מסביר מלכין, הוא שעם הזמן שדה הקרב משתנה, ואיתו גם מושג האומץ. "במקרה של גיבורי האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס, מעלת האומץ מתבטאת בזה שהגיבור נלחם לבד - הוא יוצא לשדה הקרב ומזמין לדו־קרב. הוא בודד. אבל במאה ה־8 לפני הספירה יוון עברה לשיטת מלחמה הופליטית. זו שיטת לחימה של שורות בסך, שבה מה שמסמן את ההופליט, החייל הרגלי, זה המגן שלו, לא החרב או החנית. המגן מוחזק על ידי ההופליט ביד שמאל, כאשר הוא מגן על חצי מגופו ועל חצי מגופו של זה שלשמאלו. לכן ההופליטים חייבים להיות ביחד כל הזמן. אז מעלת האומץ משתנה: במקום להיות זאת של הגיבור האינדיבידואל שיוצא לבדו לשדה הקרב וקורא תיגר על היריבים שלו, מעלת האומץ הופכת להיות היכולת להישאר בשורה".

 

כדי להמחיש את הנקודה שולף מלכין ספר מאחד המדפים העמוסים במשרדו באוניברסיטת תל אביב ומקריא כמה שורות של המשורר ארכילוכוס, מהמאה ה־7 לפני הספירה: "אינני אוהב מצביא גבוה ההולך בצעד מהיר, גאה בתלתליו ועל זקנו מקפיד. תנו לי אחד נמוך אשר שוקיו מעוקלות, על רגליו עומד איתן ולבו שופע אומץ" (תרגום: שמעון בוזגלו)."זהו בדיוק האתוס החדש, האומץ הופך להיות קהילתי. הוא לא כמו אומץ של מאפיונר, שפורס את חסותו על הקהילה, שזה קצת כמו הגיבורים ההומריים. לא, פה זה אומץ שתלוי בכך שאתה והאיש שלשמאלך תישארו ביחד. ולזה צריך אומץ מאוד גדול: לא לברוח. המעלה הזאת של אומץ מתקשרת מיד עם מושג אחר, שהיא בלתי אפשרית בלעדיו - שוויון. השורה צריכה להיות פחות או יותר שווה. וזה לא מקרה שאת מושג השוויון אתה מוצא בקהילה הכי צבאית שיש ביוון העתיקה: ספרטה.

 

"ספרטה", ממשיך מלכין, "זה אנשים שמגיל 7 היו נכנסים לקסרקטין, לכל החיים בעצם, ועוברים אימונים מאוד מפרכים, וחבר האזרחים הספרטני, שהוא חבר האזרחים הלוחם, נקרא 'השווים'. החיבור של שוויון ואומץ הוא מעניין. הרי לכאורה מי שהכי אמיץ הוא הכי אינדיבידואל, לא? אבל היכולת לא להתפרץ קדימה בשעת המערכה כי אתה מסכן את כל השורה למרות שאתה אולי גיבור גדול, ולא לברוח אחורנית מאותה סיבה, היא סוג אחר של אומץ - אומץ אזרחי".

 

כשאני שואל את מלכין מהו אומץ בעיניו הוא בוחר בציטוט מפורסם של הסופר האנגלי א"מ פורסטר: 'אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבגידה בחברי, אני מקווה שהיה לי האומץ לבגוד בארצי'. "זו אמירה נהדרת, כי זה אומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו של הפחדן. וזו נקודה חשובה, שמדגישה לא את סוג האומץ שנדרש מאסטרונאוט למשל, אלא סוג לגמרי אחר, זה של האדם שיסתיר את השכן שלו בזמן לינץ'".

 

המחשבה הזאת מחזירה את מלכין ליוון העתיקה. "קח את אדיפוס, האיש שפתר את חידת הספינקס ובזכות כך התמנה למלך תביי. ואז פורצת המגיפה. המחזה הוא קרוב ל־1,700 שורות, וכבר בשורה ה־200 הפתרון שם: הנביא תרזיאס אומר לאדיפוס 'אתה רצחת את אבא שלך, בגללך יש מגיפה'. ואדיפוס לא מאמין לו. כולם אומרים לו להפסיק לחקור, והוא, באומץ לב, למרות שזה מביא לאובדנו שלו, ממשיך לחקור. כי הוא צריך לדעת את האמת".

 

להתעקשות הזאת מלכין מוצא הדים גם במעשיה של אנטיגונה, "שקוברת את אחיה בניגוד לחוק, כי חוק האלים או המוסר גובר על חוקי השליט. יש כאן קו די מאפיין - ללכת נגד. בהקשר האישי, זה מטעמים של מוסר וערכים. במקרה של מדינאים, זה כרוך במעלה שהיוונים העריכו יותר מכל אצל מדינאי: פרוגנוסיס. היכולת לצפות על הטמון בערפִלי העתיד ולעשות משהו בעניין. הרבה יותר קל להיות מדינאי בלי פרוגנוסיס, פשוט לקפוא על השמרים. האומץ לצאת נגד המצב הקיים, להכיר בכך ש'קיים' זה אשליה, זה דבר משמעותי".

 

ערפל המלחמה

 

על קיר חדרו של הגנרל דגלאס מק'ארתור, מפקד הכוחות האמריקאים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, היה תלוי עותק מ"נעורים", שירו של המשורר סמואל אולמן. "נעורים", כתב אולמן, "משמעותם שהמזג השולט בך הוא אומץ ולא זהירות, תיאבון להרפתקה ולא לחיי שלווה". לכאורה, המשורר מדבר על משהו שכולנו מכירים: צעירים מוכנים לקחת יותר סיכונים, להתמודד טוב יותר עם הלא נודע. אבל ייתכן שכדי להבין את הקשר בין העלומים לאומץ צריך קודם כל להבין שיש סוגים שונים של לא נודע.

 

"אפשר להבחין בין שני מצבים של אי־ודאות: סיכון ועמימות", אומרת פרופ' יפעת לוי, "ובגדול אנשים לא אוהבים לא סיכון ולא עמימות". מה ההבדל? לוי נותנת דוגמה פשוטה. "נניח שאני מציעה לך אפשרות לקבל חמישה שקלים בוודאות, או להשתתף בהגרלה שיש בה 50% סיכוי לקבל 12 שקל. בדרך כלל אנשים יעדיפו לקבל בוודאות חמישה שקלים, אף שבממוצע מי שמסתכן ומשתתף בהגרלה יקבל שישה שקלים. כלומר, אנשים נרתעים מסיכון.

 

"לחלופין, אני יכולה להציע לך להשתתף בהגרלה שיש בה סיכוי של 50% לקבל 12 שקל, או בהגרלה שיש בה סיכוי לא ידוע לקבל 20 שקל - כלומר הגרלה שיש בה תנאים של עמימות. במקרה כזה אנשים בדרך כלל יעדיפו את ההגרלה הראשונה. הם יעדיפו ללכת על הסיכוי הידוע, ולא על ההגרלה ששוררת בה עמימות".

 

לוי, חוקרת מוח מאוניברסיטת ייל, היא אחת החוקרות המובילות בתחום הצעיר יחסית של נוירו־כלכלה, שמחבר בין מדעי המוח לכלכלה ההתנהגותית. בשנים האחרונות היא ערכה שורת מחקרים שבוחנים את היחס של אנשים בגילים שונים לתנאים של אי־ודאות, וגילתה ממצא מפתיע: מה שמייחד את המתבגרים הוא לא התעלמות מסיכונים באופן כללי, אלא הנכונות לעמוד בפני עמימות.

 

"ציפינו שמתבגרים יהיו פחות שונאי סיכון ממבוגרים, שזה מה שכולם מניחים, אבל זה לא מה שמצאנו. במקרים של סיכון ידוע המתבגרים דווקא לקחו פחות סיכונים ממבוגרים. הם היו עוד יותר שונאי סיכון. המצב היחיד שבו המתבגרים היו הרבה יותר פתוחים היה עמימות". באחד הניסויים שלוי ערכה, למשל, המתבגרים הראו נכונות גדולה יותר להשתתף בהגרלות שהסיכוי לזכות בהן אינו ידוע.

 

"יש בזה היגיון", אומרת לוי. "זה לא שמתבגרים אוהבים סיכונים. הם פשוט פתוחים יותר ללא נודע - והם צריכים להיות פתוחים, כי הם צריכים ללמוד. הם צעירים, והם לא יודעים הרבה על העולם. להבדיל, מבוגרים יודעים פחות או יותר את כל מה שהם צריכים כדי לחיות בצורה סבירה, ויכול להיות שעדיף מבחינתם לא לקחת סיכונים לא ידועים. באחד המחקרים שערכתי ניסינו לשנות התנהגות של אנשים מבוגרים. ניסינו להסביר להם למה להיות שונאי עמימות בהקשר של הניסוי זה לא הגיוני, ולמה הם יכלו להרוויח יותר כסף. הם הבינו את העיקרון יפה מאוד, וגם ענו נכון על שאלות אחר כך. אבל הם בקושי שינו את התנהגותם".

 

כלומר, על פי לוי, הדבר שמייחד את הצעירים הוא היכולת שלהם לעמוד בפני עמימות, וזה אולי סוד הקשר בין צעירים לאומץ ול"תיאבון להרפתקה" שעליו מדבר המשורר. במאמר שבו לוי מתארת את תוצאות המחקר שלה ושל עמיתיה היא מציעה דרכים לגרום למתבגרים להתנהג בצורה שקולה יותר, אבל יש אולי שיעדיפו מסקנה אחרת: אם רוצים לשלוח אנשים למצבים של עמימות, למשל אל תוך ערפל המלחמה, כדאי לבחור בצעירים למשימה. למעשה, כך נוהגים ברוב צבאות העולם.

 

פרדוקס האומץ

 

הנה עובדה מפתיעה על כריס הדפילד, האסטרונאוט. הוא סובל מפחד גבהים. "אני חושב שזה בריא", הוא אומר. "אני חושב שלכולם צריך להיות פחד גבהים. אם אתה נמצא במצב שבו מעידה קטנה יכולה להרוג אותך, אז אתה אכן צריך לפחד מזה. אבל אם אני מאחורי מעקה, או מעבר לזכוכית מחוסמת, או בתוך אווירון שהכנפיים מחזיקות אותו באוויר, אז אני בסדר. אני יודע שאני לא יכול ליפול. אולי זה לא הפחד מהגבהים עצמם כמו חוסר היכולת לשלוט בנפילה אקראית. זאת בעיקר הקרבה לסכנה בלתי נשלטת שעושה לי הרגשה לא טובה בבטן".

 

בילדותו בחווה חקלאית בקנדה הדפילד למד להתמודד עם פחד הגבהים. עם אחיו ואחיותיו הוא נהג להיכנס אל אסם התירס של החווה, לטפס על קורות העץ ולקפוץ אל תוך התירס, בכל פעם מגבוה יותר, לפעמים מגובה של שתיים או שלוש קומות. התרגול שיפר את המצב. "הפחד שלי היה קיים שם תמיד, נוכח מאוד, אבל הוא לא שיתק אותי", הוא נזכר בספרו. "תמיד הצלחתי להכריח את עצמי לקפוץ".

 

כשאני מספר לאורי נילי, חוקר המוח, על הטכניקה הזאת להתמודדות עם פחד גבהים, הוא מתאר אותה בתור "תהליך קלאסי", שבו התגברות על סיטואציה מפחידה שוב ושוב, כלומר שורה של צעדים אמיצים, מביאה בסופו של דבר לחוסר פחד. האומץ, במילים אחרות, יכול להביא לכך שלא נזדקק לאומץ.

 

"תחשוב, למשל, על אנשים שיש להם פחד מטיסה, והם הולכים לטיפול התנהגותי שכרוך בחשיפה לגורם הפחד", אומר נילי. "זה דורש המון אומץ. בכל פעם מעמתים אותם עם גורם הפחד, כדי להגיע להכחדת הפחד, למצב שבו הפחד לא מתעורר בכלל, כי ההתגברות היא אוטומטית. לכאורה האנשים האלה פחדנים - הם הרי מפחדים מטיסה. אבל אדם כזה, שמגיע לטיפול ומתמודד עם הפחד, הוא אמיץ. במובן הזה, אנשים שיש להם פחדים והם מתעמתים איתם הם שיא האומץ. מבחינתי מטפס הרים שלא מפחד לטפס בלי חבל הוא הרבה פחות אמיץ ממישהו שמפחד לטוס ומוכן להתעמת עם הפחד הזה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x